כותב ומוחק קירוב וריחוק אותיות בשבת

בדין כותב ומוחק קירוב וריחוק אותיות בשבת

א. בשו״ת הרמ״א (ס' קמ״ט) נשאל אם מותר לפתוח ולסגור ספר בשבת כשכתוב בו אותיות בצידי הדפים, ומתחילה כתב שאין להתיר מטעם דהוי כתיבה שאינה מתקיימת, דהרי מכל מקום איסורא דרבנן איכא, כדאיתא בשבת (קד.) כתב במשקים וכו', ובכל דבר שאינו מתקיים פטור, משמע אבל אסור דרבנן. גם אין להתיר מטעם מתעסק ודבר שאינו מתכוון, שהרי מודה רבי שמעון בפסיק רישיה, ומכח מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא שייך לפטור דמכל מקום אסור דרבנן, ועוד אדרבה מלאכה צריכה לגופה היא, דהא צריך למחוק ולכתוב כדי לפתוח ולנעול הספר, ומאחר דזה הוי דרך מחיקה וכתיבה, איכא למימר דאסור (חלק זה צל״ע דהרי גוף הכתיבה והמחיקה ודאי אינו צריך, א״כ הוי אינו צריכה לגופה, וכעין זה נשאל בשו״ת אבני נזר (ח' או״ח ס' ר״י) דאין פתיחת הספר מכח מחיקת האותיות, אלא איפכא מכח פתיחת הספר ימחקו האותיות והוא אין צריך למחיקה כלל) ואומר הרמ״א דיש למצוא צד היתר בנידון זה, א) הואיל ועומד לפתוח ולסגור אין דרך מחיקה וכתיבה בכך, תדע דגרסינן בפ' הבונה (שם) הכותב על שני לוחי פנקס ונהגין זה עם זה חייב. ופירש רש״י שכתובין על שני שפתי הלווחין סמוכין זה לזה חייב, ואמאי לא תני רבותא טפי דאפילו היו כתובין כבר אם פותח ונועל הפנקס דהוי כתיבה ומחיקה, דידוע דאלו הפינקסין עשויין לפתוח ולנעול אלא ודאי דאין זה נקרא כתיבה ומחיקה. ב) עוד יש לדקדק מהגמ' שם, אמר רבי אמי כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב, כתיבה היא אלא שמחוסר קריבה, והא תנן כתב על שני כותלי הבית וכו', התם מחוסר מעשה דקריבה, הכא לא מחוסר מעשה דקריבה. וכתב רש״י ויכול לקרבן שלא במעשה אלא בקריבה בעלמא ע״ש. הרי קמן דקריבה לא מקרי מחוסר מעשה כלל, וממילא הוא הדין אם הרחיקן לא הוי מחיקה. ולכן בנד״ד יהיה מותר לפתוח ולנעול הספר ולא הוי אלא קירוב וריחוק אותיות דאינה מלאכה כלל, דאין לחלק דשאני התם דכל אות כתוב לגמרי במקום אחד ואינה מחוסר רק קריבה, אבל כשפותח וסוגר באמצע האות הוי ככותב, דזה אינו, דלענין חיוב שבת אין חילוק בין חצי אות לאות שלם, ולא דמי לעוגה שכתובין עליה אותיות שהביא המרדכי בשם מוהר״ם דאסור לשברם, דהואיל ואכלן קא עביד מעשה דאי אפשר לחזור לקרבן אח״כ, כלומר איבד את הכתב מהעולם, אבל אם היה מפרידן זה מזה וחזר וקירבן אפשר דשרי, דקריבה לאו מעשה הוא, וכ״ש בספר. ועיין שם שהאריך והביא עוד ראיות והוכחות ומסיק להיתירא ע״ש. והט״ז בס' ש״מ (ס״ק ב') ג״כ מסיק להתיר בזה ועיין שם שכיוון מדעתו לראיות הרמ״א ותוכן דבריו כדברי הרמ״א.

ב. והנה סברא ראשונה שכתב רמ״א משום שעשוי לפתוח ולסגור, יש לעיין אם כוונותו לדמות את זה לדלת, דכיון שעשוי לפתוח ולסגור אינו משום בנין וסתירה, וא״כ ה״ה הכא דמה״ט אין כתיבה ומחיקה, או דילמא אין כאן דימיון לדלת. ובאמת כך נראה מדבריו שלא הזכיר דדמי לדלת, וא״כ יש לפרש כוונתו מצד הסברא דכתב אח״כ דקירוב וריחוק אותיות אינו נחשב מלאכה, כיון דלא שינה כלום בגוף האות שהיתה כבר, והביאור הוא כיון שהספר עומד לכך, נמצא שכאשר פתח את הספר וריחק חלקי האותיות זה מזה, אין כאן מלאכה, דריחוק זה עומד לחזור ולהתקרב, וכן איפכא כשסגר הספר דקירב את חלקי האותיות, אין זה כתיבה כיון שהספר עומד לחזור ולהפתח, דהיינו יש כאן חסרון בצורת המלאכה, אבל אה״נ לרמ״א גם באופן שאינו נעשה לפתוח ולסגור תמיד כמו דלת גם בכה״ג אין איסור כלל, כיון דמתחילה נעשתה המלאכה על דעת לבטלה. ונ״ל הוכחה שאין הרמ״א מדמי נידון דידן לדלת, דהרי הביא ראיה מדף קד. כתב אות אחת בטבריה וכו', ולמד משם דקירוב וריחוק אותיות אינה מלאכה, ובודאי דהתם לא איירי באופן שעשוי לקרב ולרחק כל הזמן, אלא ודאי כדאמרן, וזה תוספת סברא והסבר שהוסיף הרמ״א בדין ספר. וכן הט״ז שכיוון בכמה מדבריו להרמ״א, לא הזכיר לדימיון לדלת. גם המג״א (שם ס״ק ו') שהזכיר דברי הרמ״א בסברתו דעשוי לפתוח ולסגור, לא כתב דדמי לדלת. אמנם הרבה אחרונים הבינו כוונת הרמ״א לדמותו לדלת, וכן כתב הפרישה (ס״ק ו') גם הערוך השלחן כתב כן, וכן בספר יסודי ישורון, והמשנ״ב (ס״ק י״ז) ועוד, ויש נ״מ בין אם נאמר דדמי לדלת לבין הסברא שהזכרנו לעיל, דכל דמיקרי שמקרב או מרחק שתי חצאי אותיות באופן חד פעמי, שאינו עומד יותר לקרב או לרחק, דלדעת הפרישה ודעימיה לכאורה יהיה אסור דבכה״ג לא דמי לדלת ואין להתיר משום שאר הסברות שהזכיר הרמ״א בתשובה, כיון דאלו הפוסקים לא הזכירו שאר סברות להתיר זולת שעשוי לפתוח ולנעול, א״כ משמע דתפסי דהוא עיקר, לכן כל שאינו דומה לדלת יש לאסור לשיטתם, ואילו אם נאמר שאין ההיתר משום דלת, יש להתיר גם בקירוב או ריחוק אותיות גם כשזה חד פעמי ולא עשוי לפתוח ולנעול.

ג. והנה החזו״א (ס' ס״א ס״ק א') הביא דברי האחרונים דדימו דין הספר לדין הדלת, והקשה דלא דמי לבנין, דהתם עיקר שם בנין הוא קביעות, והמניח אבן ואין מבטלו לאו כלום הוא, דאם מבטלו חייב משום בונה, אבל כותב על מנת למוחקו הוי כותב (נראה פירוש דבריו דגבי דלת לא הוי בנין כיון שאינו קובעה, אבל מלאכת כותב לא מצינו בה ענין קביעות, וא״כ כל שנצטרפו חלקי האות זה לזה ונוצרה צורת האות, הרי זו כתיבה אף שהספר עומד לפתוח ולנעול) וסיים החזו״א דנראה כוונתם דלא מקרי כותב על דבר המתקיים, הלכך אם כתב על חודי הדפים פטור, וא״כ במוחק ג״כ אינו אלא שבות, וגם אין זה אלא מקלקל לגבי הכתב ולא הוי כמוחק על מנת לכתוב, דזה אינו אלא כשיש לו צורך להכתב השני, והראשון אינו במעלות השני, אבל הכא אין השני עדיף כלום מהראשון והוי מקלקל, א״כ איכא תרי דרבנן בפסיק רישיה, ומכל מקום ראוי להחמיר עכ״ל. גם הנשמת אדם (בכלל ל״ז אות ב') כתב דאין דימיון לדלת עולה יפה, וכתב שכוונת הרמ״א דאינו מתקיים, וצריך לומר בדבריו כדברי החזו״א דהוי מקלקל בפסיק רישיה, דאי לאו הכי עדיין יש איסור דרבנן. וראיתי בספר תורת שבת (ס' ש״מ ס״ק ו') שהסביר דימיון לדלת וז״ל והעיקר דנראה לענ״ד דכיון דמאחורי הספר בדפים נתפרו חוטים עבים ודקים, שיקשור לספר יחד, וגם שיפתח וייסגר הספר בקל, ובזה הוא דומה לפתיחת ונעילת דלת, דאפילו לפתוח ולסגור דלתות הגגות שיש בהם משום אוהל ובנין דאורייתא התירו, כ״ש כאן דמא לי צירים על אופן זה או על אופן אחר, ועל ראיות האלה אין להשיב עכ״ל. אמנם בשו״ת ציץ אליעזר (ח' י״ג ס' מ״ד) כתב שיש לטעון על סברת הנ״ל, דספר דמי לדלת כיון שהאותיות והתיבות הכתובים בראשי חודי הספר אין להם כל גורם לעצם הפתיחה והנעילה והוי כדבר צדדי, ודומה לקובע מנורת חשמל בדלת וידלק עם הפתיחה ויכבה עם הסגירה, שבודאי לא נאמר שמותר מפני שעשוי זה לנעול ולפתוח תמיד ע״כ, ומכל מקום מסיק להקל בספר משום שאר טעמים ע״ש.

ד. והרמ״א בהמשך דבריו בתשובה הנ״ל הקשה על עצמו מדברי מוהר״ם המובא במרדכי שאסר לשבור עוגה שכתוב עליה אותיות, והוא ז״ל בעצמו פסק דין זה (בס' ש״מ סעי' ג') ולכאורה מאי שנא משבירת האותיות שעל חודי הספר, ותירץ דגבי עוגה הואיל ואכלה ועשה מעשה שאי אפשר לקרבן, ואה״נ אם היה רק מפריד חתיכות העוגה זה מזה אין בזה איסור, וה״ה אם חזר וקירבן ואין כאן איסור, ביאור הדברים דכשאכל העוגה איבד את האותיות מהעולם וביטל את הכתב לגמרי, לא כן בדפי הספר דהכתב קיים, והדגול מרבבה כתב לחלוק על דברי הרמ״א והתיר לשבור האותיות של העוגה מטעם פסיק רישיה, ומקלקל וכלאחר יד וכו' ע״ש. והמשנ״ב (שם ס״ק ט״ז) הביא דבריו וסיים דיש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה. ולפי זה יש להקשות על המשנ״ב שהתיר פתיחת וסגירת ספר אם אין לו אחר ואסר שבירת עוגה בידו, ואין לומר כדברי הרמ״א שאכילה חמיר טפי דמאבד הכתב מהעולם, כיון שהמשנ״ב הביא את הדגול מרבבה וסמך עליו כששובר את האותיות בפה דרך אכילה, משמע שאין איסור להמשנ״ב לאבד האותיות מהעולם. ואולי י״ל עפ״י דברי המשנ״ב עצמו (שם ס״ק י״ז) דגבי טעם ההיתר בפתיחת וסגירת ספר כתב הוא ז״ל דהוי כדלת הנסגר ונפתח תמיד דאין בו משום בנין וסתירה, דהיינו דימה דין הספר לדלת וגם נקט רק טעם זה להתירא, א״כ יש לנו לומר כדי להתיר בעינן שיהיה דומיא דדלת ממש, אבל בשבירת העוגה שזה מעשה חד פעמי, יש לאסור. ואם כנים הדברים יוצא שהמשנ״ב ס״ל בדיוק היפך דברי הרמ״א בשבירת עוגה, דהרמ״א סובר דמותר לחותכה ביד בלי לאוכלה כיון שזה רק ריחוק אותיות, אבל לאוכלה אסור כיון דמאבד הכתב מהעולם, ואילו המשנ״ב סובר דאסור ביד כיון דלא דמי לדלת ואילו דרך אכילה בפיו מותר, ובכה״ג נסמך על הדגול מרבבה. ולפי האמור לעיל נוכל להבין דברי המשנ״ב בס״ק כ״ב א״ק ח' שהעתיק דברי המג״א לדינא לאסור חיבור אותיות של כסף על הפרוכת אע״פ שהתיר קירוב וריחוק אותיות בספר, דיש לומר דלא דמי כיון שקירוב האותיות וחיבורם בפרוכת לא דמי לדלת אלא זה מעשה חד פעמי, והט״ז שם אחר שהתיר בספר כתב ג״כ דלא דמי לשבירת עוגה, וז״ל דהתם הוי עכ״פ מקלקל כיון דאחר שנשתברו לא מועיל קירוב, דא״א לעשות מהם חיבור אחד אחר ששיברן, אבל בספר אין קילקול כי אחר הפתיחה אפשר לסוגרו ולחבר האותיות כמו שהיו עכ״ל. ביאור דבריו כיון ששובר גוף האות וא״א לחזור ולחברן חמיר טפי מריחוק חלקים שיש אפשרות לחזור ולחברם, א״כ יוצא לנו שהט״ז מחמיר בעוגה גם כשאין מאבד הכתב מהעולם, ולדבריו יהיה אסור גם ביד גם בפיו. (כ״ז אם נאמר שמסקנת הט״ז להחמיר בעוגה ואולי כך משמע, כיון דאחר שתמה על דברי הרמ״א שהחמיר בזה מ״מ סיים וצ״ע ולא כתב להתיר כמו שהתיר בספר) וכן כתב הא״ר.

ה. נהדר אנפין לראיה השניה שהביא הרמ״א והוא משבת דף קד. אמר רבי אמי כתב אות אחת וכו' עלמא מחוסר קריבה אינו מחוסר מעשה וכו', וממילא ה״ה בנד״ד דאין לאסור לפתוח ולסגור עם אותיות בחודי הדפים כיון שאינו אלא קירוב וריחוק אותיות שאינה מלאכה כלל. והנה בשו״ת אבני נזר ס' ר״י תמה על דברי רמ״א דאין ראיה משם, דגדולה מזאת תנן כתב אות אחת סמוך לכתב פטור, ומוכח מכאן דבמה שכתב אות שניה סמוך לראשונה לא נחשב שעשה כל המלאכה וא״כ אם היו שתי אותיות כתובים וקירבם הרי לא עשה אפילו מקצת מלאכה ואין איסורא כלל וא״כ מה יענו ע״ז הלבוש והמג״א שהחמירו בספר, אלא ודאי שיש לחלק שבספר שהיה פתוח אין שום אות שלם דהיינו הם חצאי אותיות ולא אותיות שלמות ואיתא בתוספתא היה שני ניקודין וגמרן חייב, הרי דבגמר האות נחשב כאילו כתב כל האות, וכן פסק הרמ״א עצמו באה״ע ס' קכ״ב סעי' ד' דלא מיקרי חק תוכות אלא כשכל האות נעשה כך, אבל אם עדיין צריך לתקן שיהיה אות, כשר, הרי דבגמר הוי כאילו כתב כל האות כיון דקודם שנגמר לא היה צורת אות עליו א״כ ה״ה בספר דאין כאן צורת אות דע״י הסגירה נגמר האות. ואין לומר דסגירה אינו מעשה כתיבה דהרי חק תוכות ג״כ אינו מעשה כתיבה ואפ״ה לענין שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וראיתי בספר יסודי ישורון (ח״ב עמוד 62) שדחה ראיות האבני נזר דהתם בתוספתא היה חסר במילוי האות וע״י המילוי דרך כתיבה נחשב לכותב וחייב וכן הרמ״א באה״ע ע״י התיקון עשאה לאות כשר דעד עתה לא היתה כאן כתיבה משא״כ בסוגר ספר שיש עליו אותיות דאין עושה שום פעולה ומלאכה וכן לא מתקן כאן שום דבר במלאכת כתיבה כיון שהאותיות כבר נמצאים אלא שמקרבן. ומכל מקום האבני נזר נוטה להחמיר בדבר כדברי הלבוש אלא שדעת הלבוש דקרוב הדבר לאסור מה״ת שכתב הוא וז״ל וחמיר טפי פתיחת הספר משבירת העוגות שזה רק מוחק ואינו ע״מ לכתוב ובספר בפתיחתו יש מוחק ע״מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסוגרו אחר שילמוד מתוכו וקרוב אני לומר שחייבים עליו חטאת עכ״ד. ומה שכתב דהוי מוחק ע״מ לכתוב, נסתר ממ״ש החזו״א הנ״ל דכתיבה שניה אינה יותר מעולה מכתיבה ראשונה, ועוד נ״ל שאין פותח הספר ע״מ לסוגרו אלא דממילא דבגמר העיון בו סוגרו אבל אינו נחשב לכאורה ע״מ לכתוב, גם האבני נז עצמו כתב שמלאכה שאינה צריכה לגופה דלדעת רוב הפוסקים אסור מדרבנן וכיון דהרמב״ם מחייב בזה, כתב הלבוש דקרוב לומר שחייב חטאת גם בספר מאמר מרדכי השיג על הט״ז ורמ״א שאין ראיה מדינו של רמי אמי דיש לחלק בין מקרב אותיות שלמות זה לזה לבין שובר אותיות וחוזר ומשלימם דהוי מעשה טפי כיון שאין צורתה עליה וסיים דיש ליזהר בדבר וכן המג״א ס״ק ו' כתב על דברי הרמ״א שראיותיו אינן מוכחות נראה דכיוון למה שכתב האבני נזר והמאמר מרדכי וסיים דיש להחמיר ונראה להסביר מח״ל רמ״א וט״ז לבין הלבוש והאבני זנר כמו שכתב בספר ויזרע יצחק וז״ל דהנה קיי״ל דמלאכות שבת דחצי שיעור אסור מהתורה, (יש חולקים ע״ז עיין ביביע אומר) ופירוש לפי שיעור היינו שאין חיסרון למעשה המלאכה אלא שחסר בשיעורה, אולם יש ענין אחר שנקרא חצי מלאכה, כגון מלאכת הוצאה שמורכבת מעקירה הוצאה והנחה, ואם עשה עקירה בלי הנחה אין זה חיסרון בשיעור אלא חיסרון בעצם המלאכה וחשיב חצי מלאכה ליאסר רק דרבנן, והנה במלאכת כותב אם כתב אות אחת אין חסרון במעשה המלאכה אלא שחסר בשיעורה לכן יש עכ״פ איסור דאורייתא של חצי שיעור וכן אם קירב שתי אותיות שלמות אינו חייב כי אין כאן יצירה חדשה, ונחלקו הלבוש עם הט״ז ורמ״א בכתיבת חצי אות דעת הלבוש דהוי חסרון בעצם המלאכה שכל שלא יוצר אות שלמה אין ע״ז שם כותב וחשיב חצי מלאכה ואין לאסור מהתורה ולכן ביקרוב שני חצאי אותיות לאות שלמה חייב כיון שיצר אותיות ונחשב כתיבה אבל הט״ז י״ל דס״ל גם בכתיבה חצי אות חל עליה מלאכה כותב אלא שחסר בשיעור ואין חסרון בעצם המלאכה וא״כ כמו שבאות שלמה אין איסור לקרבן כיון דאין כאן יצירה חדשה א״כ ה״ה בחצאי אותיות אין איסור לקרבן.

ו. וחזיתיה להגאון אגרות משה (יו״ד ח״ב ס' ע״ה) אשר דן אם נמצא דף קרוע בספר ורוצה לקרב שני חלקי הדף כדי לקרוא, וכתב הרב ז״ל שאין בזה לא משום כתיבה ולא משום מחיקה, ואף לדעת הלבוש מסתבר להתיר כיון דרובא דרובא ניכר במחצית האות שעל החלק האחד איזה אות הוא ולא נתקן כלום במה שנסמך לו חלק שני, וכ״ש להמתירים שם, ואף דהמג״א כתב היתר של הרמ״א משום שעשוי לפתוח ולנעול, ואילו דף שניקרע לא נעשה על דעת זה, אבל מסתבר שאין זה תלוי בכוונת העשיה אלא במה שעשוי לפתוח ולנעול בהכרח, ואין זה בשביל להשלים האותיות, ומסיים שאם הוא באופן דידוע דאיכא שם אותיות שאינן ניכרות מחלק אחד, שכוונתו להעמיד בצמצום לידע איך לקרוא, יש לאסור אף להמתירים שם, אבל אין לחוש בסתמא שרוב האותיות ניכרות בחלק אחד ע״כ. והנה דבריו צל״ע מנין לנו לומר שאם ניכר מחצית האות של החלק האחד שהלבוש יתיר בזה, וכן מהיכא תיתי לומר דאם לא ניכר, שהרמ״א והט״ז מודים לאסור, גם מה שכתב שאין זה תלוי בכוונת העשיה אלא במה שנמצא וכו', לא זכיתי להבין כוונתו. ולולי דבריו היינו אומרים פשוט דנידון זה תלוי במח״ל לבוש ורמ״א, דלדעת הלבוש יהיה אסור כיון שיש איסור בקירוב חצאי האותיות, ואילו להרמ״א הוי היתר גמור, ואף שנידון זה אינו עשוי לקרב ולרחק תמיד כמו ספר, מכל מקום מהסברא אחרת שכתב הרמ״א דאין איסור בקירוב וריחוק אותיות וכדרבי אמי יש לנו להתיר. וכן ראיתי בשו״ת באר משה (ח״ו ס' קכ״ה) שכתב על דברי האגרות משה הנ״ל שמפורש בט״ז (ס' ש״מ ס״ק ב') להתיר, לכן קשה להחמיר בזה וסיים דמה שכתב האגרות משה דבאופן שא״א להכיר האות כלל כיון שנקרע באמצע אסור גם לט״ז, במחכ״ת הט״ז מתיר גם כשאי אפשר להכיר האות מצד אחד ולא חילק שם כלל ע״כ. גם בשו״ת אז נדברו (ח״ה ס' י״ח) דן בנידון זה, ואף שהרב שם מסיק להחמיר, מכל מקום ודאי ס״ל דדין זה בפלוגתא דלבוש ורמ״א ע״ש.

ז. והנה המג״א (בס' ש״מ ס״ק י'ב) כתב שאסור לחבר אותיות של כסף ע״ג בגד או פרוכת וראיה לזה מגיטין כ. ע״ש, והקשה עליו התוספת שבת, דאדרבה מהתם משמע דלא הוי כתב, דאיתא התם דאין עבד יוצא לחירות בכהאי גוונא, ורש״י פירש שם שהאותיות על הבגד, וכשני ראשיו תחובין ע״ש. וכתב התוספת שבת דאפשר דהמג״א מיירי שהיה תחוב גם באמצע, והמחצית השקל כתב דאין סברא לחלק בהכי, ועיין שם שהאריך וביאר כוונת המג״א דדוקא בגיטין לא הוי כתב דנחשב אותיות פורחות באויר, משא״כ לענין שבת כיון דמכל מקום הכתב מתקיים אסור. והנשמת אדם (כלל ל״ז אות ב') פירש כוונת המג״א לדייק מרש״י דאם תחב את האותיות חיבור גמור וקבוע אז חשיב כתב, וכתב המג״א בלשון אפשר כי אולי דמי לקירוב וריחוק אותיות שלמות, אך מכל מקום יש לומר לאידך גיסא דהוי כתיבה כיון שקובען בחוזק, וזה חידושו של המג״א דע״י תחיבה גמורה גם קירוב אותיות אסור, ועל פי זה למד האגרות משה (או״ח א' ס' קל״ה) במה שנשאל שם אם מותר להעמיד מספרים כתובים בניירות מיוחדות כל אחד בנייר אחד זה אצל זה, וכתב שם דבעמידה בעלמא אין בזה חשש, דדוקא בחיבור אוסר המג״א, אבל בלא חיבור כלל משמע שאין מקום לאסור, וגרע מכתיבה במשקים שאין מתקיים, דעכ״פ לרגע מתקיים אבל הכא שאינו מחובר כלל אינו ענין כתיבה כלל ע״כ. וכן (באו״ח ח״ד ס' מ') נשאל הגאון ז״ל בענין פרוכת שכשנפתח נחצה האות באמצע, כי חלק מהאות בדלת זו וחלק מדלת זו, וג״כ צידד שם להתיר, כיון שאינם מחוברים כלל ליכא איסור ע״כ. ובאמת נראה דהאגרות משה חשש לדעת המג״א לכן הכריע להחמיר בחיבור, אבל נראה דלדעת הרמ״א והט״ז, גם כה״ג יש להתיר כיון דעדיין הוי קירוב וריחוק אותיות שאין בזה מלאכה כלל. גם יש להעיר לכאורה על האגרות משה שדבריו באו״ח אינם כמו שכתב ביו״ד, דהתם בדף קרוע תלה הטעם אם ניכר האותיות בקרע או לא ניכר, ואילו באו״ח תלה הדבר בחיבור האותיות וצ״ע.

ומכל מקום לפי המג״א והאג״מ יהיה אסור להפריד אותיות המחוברות היטב, ואפילו אם מפריד בין האותיות, שכשם שיש איסור בקירוב אותיות וקביעות משום כותב, כך יש איסור בהפרדתם משום מוחק, וא״כ בפתיחת קופסאות ואריזות יש להזהר ג״כ משום מוחק אפילו כשנעשה בין האותיות. אלא שבספר שש״כ (פ״ט הערה מ״ח) כתב להתיר לקרוע בין שתי האותיות, ועיין שם שהביא בשם הגרש״ז אויערבך זצ״ל שאין להקשות מדברי המג״א הנ״ל, שהרי מה שחידש המג״א שם הוא שגם נתינת אות מוכנה כבר ע״ג הבד באופן של חיבור וקביעות חשיב כותב, אך כל זה דוקא דמחבר האות לבסיסה, דדמי למחבר אות לקלף או שמחבר האותיות ביניהם, אבל כאשר אות כבר קיימת עם בסיסה, אין איסור לא בהפרדתה מחבירתה ולא בחיבורה כ״ז שעושה זה עם בסיסה, כיון שלא עושה שום דבר באות הקיימת, וכן כתב שם בפ' ט״ז הערה ס״ד ע״ש.

העולה מהאמור

א) ספר עם אותיות בחודי הדפים, דעת הלבוש, מג״א, אבני נזר, מאמר מרדכי, וחזו״א להחמיר בדבר, דלדידהו קירוב וריחוק חצאי אותיות הוי מלאכת כתיבה ומחיקה ועכ״פ מדרבנן. ואילו דעת הרמ״א, ט״ז, פרישה, הרמ״ע, חו״י, א״ר, תו״ש הגר״ז, חיד״א, כנסת הגדולה (שהעיר שכן המנהג להקל) ועוד הרבה אחרונים מקילים בדבר, וג״כ כתבו שכן המנהג להקל בזה. ומכריע המשנ״ב בשם חיי אדם שיש להקל אם אין לו ספר אחר. וכן כתב בפשיטות בלוית חן (ס' ק״כ) וביביע אומר (ח״ה או״ח ס' כ״ט) עיין שם באורך.

ב) דף קרוע ורוצה לחבר שני החצאים, אם הקרע עובר באמצע האותיות, נראה דתלוי במחלוקת הגאונים הנ״ל, ואם הקרע הוא בין האותיות, י״ל דלכו״ע מותר כיון דגם למחמירים בספר, דוקא התם משום דהוי חצאי אותיות, אבל אותיות שלמות שפיר דמי לכו״ע, גם למג״א דאוסר בחיבור אותיות כסף לפרוכת, הכא אין חיבור, ואף דלא שייך כאן הסברא דעשוי לפתוח ולסגור, מכל מקום מכח שאר הטעמים יש להתיר. והאגרות משה תלה הדבר אם ניכר האות איזה אות היא, מותר לכו״ע ואם לאו אסור לכו״ע וצ״ע.

ג) משחקי אותיות וציורים שבהם מניחים את החלקים זה ליד זה למילה שלמה או לתמונה, אם החלקים הם חצאי אותיות וציורים, נראה ג״כ דתלוי במחלוקת הנ״ל, ואם החלקים הם אותיות שלמות נראה דלכו״ע מותר, זולת שלא יקבע את המילה או התמונה במסגרת, וגם אין החלקים מתחברים ומתהדקים זה בזה, דבכה״ג יש להחמיר לדעת האג״מ והגרש״ז אויערבך זצ״ל עפ״י שיטת המג״א הנ״ל. ואף שיש לחלק דלא דמי לחיבור אותיות לפרוכת, דהתם רצונו לקובעם להרבה זמן משא״כ הכא, מכל מקום הכתב כשלעצמו מתקיים ודמי לכותב על בשרו דחייב , אף שהחמימות מעבירו, א״כ עכ״פ בנד״ד יהיה אסור דרבנן.

ד) קריעת אריזות שעל גבה כתובות אותיות, אם קורע בגוף האותיות יהיה תלוי במחלוקת הנ״ל, אלא די״ל דהט״ז יודה לאסור בכה״ג לפי מה שכתב בס״ק ב' כיון דא״א לעשות שיהיה חיבור אחד אחר ששברן, ואם הקרע זה בין האותיות, נראה דמותר לכו״ע, ולדעת המג״א אולי יש לאסור, דכמו שיש איסור בחיבור אותיות כך יש איסור להפריד אותיות קבועות. וכן נראה לומר לדעת האג״מ והנשמת אדם, אלא שבספר שש״כ התיר בזה גם לדעת המג״א כמו שהוזכר לעיל כיון שאין מפריד האותיות מהבסיס אלא עם הבסיס.

ה) עוגה שיש עליה אותיות אם חותכה בידו בלי לאוכלה, לרמ״א יהיה מותר גם כששובר האותיות עצמן, ולהט״ז יהיה אסור בכה״ג וכדכתבינא לעיל כיון שא״א לחזור ולחברן. וכן לסוברים שהיתר ריחוק חצאי אותיות הוא משום דדמי ספר לדלת, הכא לא דמי כיון שזה חד פעמי, וכל שכן דלדעת הלבוש ומג״א יהיה אסור. ואם חותכה בין האותיות ולא אוכלה, לכאורה מותר לכו״ע, ואם שובר את האותיות דרך אכילה בפיו, לרמ״א אסור כיון שמאבד הכתב מהעולם, והדגול מרבבה מתיר גם ביד וגם בפיו דהוי פסיק רישיה בדרבנן וכו', ומשנ״ב סומך עליו כששוברן בפיו דרך אכילה. ואם האותיות הם מהעוגה עצמה, הרבה אחרונים מקילים בזה כדברי מהר״ש הלוי, ועיין בשש״כ (ס' י״א הערה ל״א) סברא בהיתר זה. והחזו״א מחמיר גם בכה״ג. כל הנידונים האמורים לעיל לדעת היביע אומר מותרים, כיון דהוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן ע״כ.