בענין כבוש כמבושל
א. בב"י יו"ד סי' קה ס"א הובאו דברי המרדכי (ביצה סי' תרעד) דבכל מקום פירש"י כבוש בחומץ (עיין רש"י חולין צז: ובפסחים לט. נב. עו. וביצה טז:). והקשה המרדכי ממשנה בשביעית (פ"ז מ"ז) ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ נותן טעם כמבושל. והרא"ש בע"ז (פ"ה סימן יא) הקשה מפסחים (מד:) בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא שרי, ומשמע דבשאר איסורים אפילו בדבר שאינו חריף יש דין כבישה.
ובקובץ "לוית חן" (היו"ל בשנת תשנ"ב בעמ' צח) כתבנו ליישב בתרי אפי או דשמן זית חשיב כדבר חריף, כמש"כ בפסקי תוס' (ע"ז סי' עג). או דדין זה נאמר רק בורד ושמן, וכמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה, דורד הישן נכנס טעמו מיד בשמן ע"ש. ואח"כ נדפס יבי"א ח"ט למרן הראש"ל זצ"ל וראיתי (בחיו"ד סי' ה- א) שכיוונתי לדעתו הרמה בתירוצים אלו, ע"ש. ועתה אמרתי אשנה פרק זה ביישוב דברי רש"י מהסוגיא בפסחים הנ"ל.
ב. ומרן הראש"ל הנ"ל כתב ליישב בשם ערוגת הבושם (יו"ד קה- ה), דגם רש"י מודה שיכול להזדמן לפעמים שיתן טעם היכא דתרו ליה כולי יומא, אלא שע"פ הרוב לא נותן טעם והתורה התירה בכל אופן אפילו שנותן טעם, ע"ש.
והחת"ס בתשובה (או"ח ססי' קכט) תירץ, דדוקא של חלב ששורין בו דבר מתחמץ וא"כ הדר הוי כבוש בדבר חמוץ כחומץ וכיוצ"ב. ובחידושיו (חולין קח. ובנדמ"ח בפסחים מד:) כתב לתרץ, דמיירי דתרו ליה ואית ליה פילי בבשר שנכנס שם חלב וזה שרי בב"ח דדרך בישול אסרה תורה ובשאר איסורים אסור. אמנם בכבוש בחומץ כלומר בשר וחלב שנכבשו אסור מהתורה, דשפיר חשיב כדרך בישול, ע"ש. וזהו חידוש גדול דדרך כבישה הוי בישול בב"ח מהתורה. ועיין חי' רע"א פז- ג ועוד.
ג. ונלע"ד ליישב דברי רש"י ע"פ דבריו בחולין (צז:), כבוש בחומץ ותבלין וכבש בהם איסור והיתר יחד, עכ"ל. ובפסחים כתב בזה"ל כבוש בחומץ ואם נכבשו איסור והיתר יחד כולן אסורים, עכ"ל. ורואים מדבריו, דכבוש הוי ממש כבישול שמפליט ומבליע כאחד. ולפי"ז אפשר לומר דגם רש"י מודה בכבוש בדברים שאינם חריפים דעושה פעולה אחת או מבליע או מפליט והיינו בדבר אחד כדוגמת הגמרא בתרו ליה כולי יומא וכדוגמת ורד בשמן דאין צריך לעשות שתי פעולות מגוש ההיתר לגוש האיסור, אלא נכנס הטעם מהלח לגוש או איפכא. וכיסוד זה מצאתי בדברי מהרש"ל הובאו דבריו בט"ז (קה- ד) לענין כלי שני שאינו מבשל ומ"מ מבליע ומפליט רק דאינו מבליע ומפליט כאחד כגון בשתי גושים היתר ואיסור בכ"ש דאין ההיתר נאסר. אמנם בגוש היתר בלח איסור או איפכא נאסר, וכ"כ הפלתי (סט- טו) ממש לענין כבוש דהקשה על המשנה דורד ישן ממשנה בתרומות (פ"י מ"י) דכל הנכבשים זה עם זה מותרים, ותירץ כהנ"ל, ע"ש שהאריך, והוא ממש כדברינו. (והובאו דבריו בשואל ומשיב מהדו"ק חלק ג סי' ס). וכ"כ התוספות חדשים עמ"ס תרומות הנ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' קא) בשם הבאר יעקב.
ולפי"ז א"ש דברי רש"י, דהדגיש בחולין ובפסחים הנ"ל דמיירי בשני דברים איסור והיתר הנכבשים ובזה אם "נכבש בחומץ" דוקא מבליע ומפליט הא בדבר אחד לא בעינן חומץ וסגי בכבוש דשאר דברים מעל"ע וכמשנה דורד וכפשט הגמרא בפסחים (מד:) אי תרו ליה כולי יומא, וא"ש.
ד. ומדברי המאירי בחולין (צז.) נראה שאינו סובר כן וגם בגוש בלח או איפכא בעינן דבר חריף לכבישה שכתב בזה"ל כיצד הכבוש והוא חומץ של איסור שנפל לתוכו בשר היתר או בשר איסור שנפל לתוך חומץ עכ"ל. (ע"ש בד"ה יש בזה צד שביעי). ובודאי דהוא יתרץ הקושיות הנ"ל מורד ישן וסוגיית פסחים (מד:) כהתירוצים הראשונים הנ"ל, ועכ"פ בדעת רש"י נראה כמ"ש.
אלא דצריך להבין ביסוד הפלתי הנ"ל וכן בדברי המהרש"ל הנ"ל (לענין כ"ש), דמה סברא יש בזה דאין המים עושים ב' פעולות שהרי חזינן שבכוחם להפליט טעם (כגון שנכבש בהם גוש איסור) וכן להבליע כגון שהם האיסור, וא"כ אפשר לומר דעדיין יעשו ב' הפעולות (וראיית הכרו"פ הנ"ל מחולין קח: מבלע בלע מפלט לא פליט צ"ע מהתוס' שם). וצ"ל דכיון דעסקינן בתרי גושי וא"כ בהפלטה קבלו המים טעם וטעם כזה אין בכוחם להבליע ורק אם הם מעצמם האיסור מתבלעים ואוסרים.
ה. ובמשנה בשביעית פ"ט מ"ה תנן הכובש ג' כבושים בחבית אחת ר"א אומר אוכלין על הראשון, ר"י אומר אף על האחרון, ר"ג אומר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, והלכה כדבריו, עכ"ל המשנה. ובתוי"ט שם כתב דגם ר"ג ס"ל כדברינו הנכבשים טעם רק טעם חשיב כמבוער, וא"כ חזינן דמשנה זו חולקת על המשנה בתרומות (פ"י מ"י) דבכל הנכבשים ובפרט דהלכה כמותו דר"ג.
אמנם אפשר לומר דבהא פליגי ר"א ור"י עם ר"ג, דהם ס"ל דנותן טעם, ור"ג ס"ל דאינו נותן טעם כלל, וכמשנה בתרומות. וא"ש דברי רש"י הנ"ל. שו"ר להנוב"י קמא יו"ד סי' כו (ד"ה ובמשנה) שכ"כ וששתי על דבריו כמוצא שלל רב.
ו. ובדעת הרמב"ם כתב מרן הראש"ל בתשובתו הנ"ל, דס"ל כדעת רש"י דכבוש רק בדבר חריף או חמוץ, ע"ש. אלא דנשאר לבאר אי ס"ל כרש"י או כהמאירי הנ"ל (וע"ע יבי"א ח"ה יו"ד סי' ה- ה, ובחזו"ע ח"א עמ' תרס"ח).
וז"ל הרמב"ם (בפט"ו מהלכות תרומות ה"ט) הכובש ירק של חולין עם ירק של תרומה הרי זה מותר לזרים חוץ ממינו בצלים וחציר ושומים שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה או בצלים של חולין עם בצלים של תרומה הרי אלו אסורים, כבש ירק של תרומה עם בצלים של חולין הרי הבצל מותר לזרים, עכ"ל.
וצריך להבין, בריש דבריו מאי כובש ירק של חולין עם ירק של תרומה, האם בדבר שאינו חריף וקמ"ל דבזה אין כלל הבלעה והפלטה בשום מצב ורק עם בצל דמשוי כבישה בחריף מבליע ומפליט והיינו כמ"ש רש"י, אלא דלפי"ז קשה סו"ד דאמאי בכובש ירק של תרומה עם בצל של חולין לא נאסר והרי הוי כבישה בחריף (ובאמת דמכאן הוכיח מרן הראש"ל בתשובתו הנ"ל בשם ער"ה דהרמב"ם ס"ל כרש"י, וכ"כ הפלתי בסימן קה- ד, ומנ"י כלל ג- ד והכסף נבחר ערך כבוש ד' מ"ט ע"ג).
ובאופן אחר אפשר לפרש, דמיירי בדבר חריף ובכל זאת אין התרומה אוסרת את הירק החולין דס"ל להרמב"ם כהמאירי דגם בדבר חריף אינו מבליע ומפליט כאחד, ורק בבצל דטעמו חזק ומבליעו הדבר החריף. ולפי"ז בבצל של חולין שפיר לא יאסר דבעינן דטעם האוסר יהיה חריף אלא דמדברי הפוסקים הנ"ל (ער"ה והפלתי ומנ"י) משמע כהצד הראשון. ולפי"ז הדק"ל בבצל של חולין.
ז. וברמב"ם (פט"ו מהלכות מאכלות אסורות הלכה לד) וז"ל דג טמא שכבשו עם דג טהור הכל אסור, עכ"ל. חזינן דבכבוש עושה ב' פעולות והוא כרש"י. אמנם הרשב"א בתשובה (ח"א סי' שצב) גרס "ציר הכל אסור" כלומר דדג הטהור לא נאסר והוא כדברי המאירי, וכן גרס בספר הבתים (ש"ו אות א). וע"ע ברמב"ם בהלכות תרומות (פט"ו ה"י) וז"ל זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם היו אלו ואלו פצועין או שהיו של חולין פצועין ושל תרומה שלימים או שכבשן במי תרומה הרי אלו אסורין, אבל אם היו שניהם שלימין או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלימים הרי אלו מותרין "לפי שהפצועים שואבות מן השלימין", עכ"ל. ובודאי דמיירי שכבש הזיתים במי מלח או בחומץ, וא"כ, אמאי בעינן פצועין שיאסרו החולין דרק אז ישאבו, ומכאן מוכח כהנ"ל, דס"ל להרמב"ם כדברי המאירי, דגם בדבר חריף אינו מבליע ומפליט כאחד, וההסבר כמ"ש לעיל אות ד, דכיון דהפליט טעם לענין הבלעת "הטעם" בכבוש אינו מבליע.
