בישול אחר בישול בלח

בדין בישול אחר בישול בלח

כתב השו"ע בסי' שי"ח סעיף ט"ו: דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו. הג"ה – ואפילו נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר. ויש מקילין לומר, דכל שאינו נותנו ע"ג האש או הכירה ממש רק סמוך לו אפילו נצטנן מותר. ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי, וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג, עכ"ל.

ויש לעמוד בדברי הרמ"א על מנהג זה מאי קמהני דלא נצטנן לגמרי, אי ס"ל דיש בישול אחר בישול א"כ אף דלא נצטנן לגמרי, ואי ס"ל דאין בישול אחר בישול, הו"ל למישרי אף בנצטנן לגמרי. וכן יש לעמוד בהגדרת השיעור 'שלא נצטנן לגמרי" מה הוא.

והנה מצאנו ד' מהלכים בהבנת מנהג זה. ומתחילה יש להקדים ולשאול, דלדברי הרמ"א דעד כמה דהוא חם מעט כבר שרי להניחו במקום יס"ד דלא חשיב בישול, א"כ יוכל אדם להניח בשבת מאכל שנצטנן לגמרי במקום שיוכל להגיע רק למעט חימום פחות מיד ס"ב ואח"כ יעבירו למקום שיס"ב, והרי יצא שלא עשה איסור מבשל כלל, דפחות מיס"ב לא חשיב מבשל, דהא לא נתבשל, ואח"כ כשנתחמם, תו לית ביה משום בישול.

אמנם מצאנו בדברי אחרונים שעמדו בענין זה.

א] רעק"א בסי' רנ"ג ס"ה בסופו, בהא דכתב שם המג"א (ס"ק מ"א) דכלים המלוכלכים בשומן לא יערה עליהם רותחים מכלי ראשון דהוי לי' נולד. והקשה רעק"א דתיפו"ל דאסור מדין מבשל, שהרי בזמן שמערה נמס השומן ונעשה לח ואיכא בישול אחר בישול בהמשך העירוי על השומן שכבר ניתך. וע"ז תירץ דאולי י"ל, דעכ"פ המשך עירוי הרותחין הרי הוא על השומן דניתך דודאי עדיין חם, ולפי רמ"א, הרי כל זמן דלא נצטנן שרי. ואך דחה זאת, דודאי אף הרמ"א ס"ל דיש בישול אחר בישול והקובע הוא היס"ב, אלא דכל זמן שלא נצטנן לגמרי אכתי לא פקע שם בישול מיניה, והיינו כל זמן דלא נצטנן מהבישול הראשון, וע"כ אין בזה בישול אחר בישול. אך אם נצטנן פ"א מהבישול הראשון, הרי דכבר פקע מיניה שם בישול ותו לא הוי מבשל, אלא א"כ ירתיחו ליס"ב וכהשו"ע. ומשיגיעו ליס"ב לעולם הוי מבשל אף אם נתחמם מעט קודם. [ואמנם מיישב שם דברי המג"א, דבכל זאת לא חשיב שם מבשל כיון דלא היה זמן דבו פקע הבישול, והיינו דכשנצטנן הוא כבר התקשה שאז אין בישול אחר בישול ביבש, ועתה דעירה עליו והתחמם הרי דבעת שחזר להיות לח כבר היה חם וע"כ לא פקע שם בישול מיניה]. עכ"פ חזינן מדבריו דדעת הרמ"א לפי"ז הוא, דבנצטנן פעם אחת, תו איכא בישול אחר בישול וכדעת רש"י והרא"ש.

וא"כ לפי"ז שפיר דלא מהני האופן הנ"ל, דהא כיון דנצטנן פ"א, מי שיביאו לידי יס"ב יתחייב משום בישול.

ב] בחזו"א (סי' ל"ז סי"ג ד"ה הרוצה) מצאנו הגדרה אחרת, דכתב החזו"א וז"ל: היה צונן ועירה לתוכו חמין מכלי שני ועכשיו הן פושרין נראה דלא הותר בזה, דבזמן שהן צוננין בשבת קבלנו עלינו להחמיר כדעת הר"י והרא"ש דלח צונן יש בו בישול אחר בישול, ובמה שהיה צונן פ"א בשבת הדבר תלוי, עכ"ל. וקודם לכן (בד"ה וכתב הרמ"א) ביאר דעת הרמ"א דהמנהג להקל כדעת הרשב"א והר"ן דאין בישול אחר בישול בלח, אלא דבנצטנן לגמרי אין אנו מקילין שמא יבואו להקל בדבר שאף פעם לא נתבשל, שהרי חמימותו אינה ניכרת ויבואו לטעות בכך, ע"כ שרי רק כשחמימותו ניכרת.

היוצא מדבריו, דדעת הרמ"א דאין בישול אחר בישול כלל, ורק בנצטנן נהגו להחמיר מחשש הנ"ל.

ולדבריו נמי לא מהני הפתרון הנ"ל, דכיון שהיה צונן בשבת הרי כבר קבלנו דעת ר"י והרא"ש דיש בישול אחר בישול, וע"כ מי שיביאו לידי יס"ב הוא המבשל.

אלא דאכתי איכא כמה נפק"מ בין רעק"א לחזו"א.

א. אדם שמבשל היכא דנצטנן לגמרי, דלרעק"א הוי איסור סקילה דאורייתא, ולחזו"א אינו אלא מנהג בעלמא.

ב. בציור הנ"ל בחזו"א, והיינו במביא את המרק שכבר נצטנן פ"א לידי חימום קל ואח"כ רוצה להרתיחו, דאם יחמם המרק קודם השבת ובשבת עדיין נשאר חם וירצה להרתיחו, הרי דלרעק"א עדיין איכא איסור דאורייתא, דמבשל גמור הוא כיון דנצטנן מבישולו הראשון, משא"כ להחזו"א שרי לכתחילה, כיון דלא היה ולו רגע אחד בשבת עצמה דנצטנן לגמרי דאז נקבל הוראות הראשונים דיש בישול.

ג. דמצינו בלשון שו"ע הרב ובאגלי טל, דרמת החום הנצרכת להגדרת 'לא נצטנן לגמרי' היא דראוי עדיין לאוכלו מחמת חמימותו. והנה יש לתלות הגדרה זו כנפק"מ בין רעק"א לחזו"א, דלרעק"א הרי צריך דלא יפקע השם בישול ממנו, וע"כ י"ל דצריך שיהא עדיין ראוי לאכול מחמת חמימותו דאז אכן חשיב אכתי מבושל, אך להחזו"א דהוי היכר בעלמא לבל יטעו בדברים שלא נתבשלו, הרי דבהיכר בעלמא סגי, והיינו דסגי בחמימות כל שהוא ואף אם אין דרך בנ"א לאכול כן. [שמעתי נפק"מ זו מראש הכולל אך לענ"ד ניתן להסתפק בכך, כיון דאפשר דאף לחזו"א ס"ל דההיכר הוא בעצם צורת האכילה, דבזה ניכר לאדם לבל יטעה, והיינו דכל מדד זה דראוי לאכול מחמת חמימות הוא עצם המדד דאדם מרגיש בכלל שינוי משאר מאכלים חיים, דפחות מכן אפשר דאף חיים יכולים להיות חיים מעט וכגון מהחמה, ורק דלרעק"א הוי סיבה ולחזו"א סימן].

ד. מאכל יבש שנצטנן ואיכא בו אך מעט רוטב, דנקטו הפוסקים דאין בזה איסור בישול, (כמבואר בסט"ז ובמשנ"ב סקק"ה) וכתב באבני נזר (סי' קכ"ט אות ו') דהוא מטעם ביטול. והקשה דהרי הוא דבר שיש לו מתירין והיאך בטל, וע"ז כתב דאי נימא דאף בנצטנן לגמרי איסור בישול הוא רק מדרבנן, שפיר י"ל דנסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול, אך אי הוי מדאורייתא הרי דלא בטל ואסור. וא"כ שפיר יהא נפק"מ, דלרעק"א דהוי איסור דאורייתא הרי דאסור לחמם מעט רוטב זה דלא בטל, ולחזו"א דהוי רק מנהג ודאי יש לסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול. [ובאבני נזר נקט כרעק"א וע"כ כתב דאין להקל בזה, ולכאורה צריך לחפש היתר מטעם אחר וכגון ע"פ דברי רבינו ירוחם, דמעט רוטב חשיב מצטמק ורע לו וע"כ מותר].

ג] האגלי טל למד מהלך אחר בדברי הרמ"א, דכתב (במלאכת אופה ס"ח סקי"ד) דדעת הרמ"א, דהקובע הוא, אי הוי איסור דאורייתא, אז מחמירים כרש"י והרא"ש דיש בישול אחר בישול, משא"כ באיסור דרבנן. וע"כ היכא דלא נצטנן לגמרי דע"כ ראוי עדיין לקצת בנ"א לאכול מחמת חמימותו, הרי דלא גרע מאם נתבשל כמאב"ד בדבר יבש דאף דלא נתבשל כ"צ אין בו איסור דאורייתא. (והיינו לשיטתו בסעיף ז', דאף להרמב"ם ושאר הראשונים דאיכא בישול אחר מאב"ד הוי רק מדרבנן, ודלא כהב"י) וכיון דהוי דרבנן סומכים על הפוסקים דאין בישול אחר בישול.

לפי"ז עולה, דבמש"כ לעיל הנפק"מ הב' יש לומר, דהרמ"א סובר כהחזו"א, והיינו דהיכא דבשבת כבר היה חם מלפני כן הרי דהוא מוגדר כמבושל כמאב"ד דלא איכפת לן דנצטנן קודם, דהעיקר הוא שעכשיו נאכל למעט בנ"א מחמת חמימותו וא"כ הוי דרבנן, ונקטינן דאין בישול. אלא דבהנפק"מ הג' של הגדרת רמת החום, הרי דיצא לפי"ז כרעק"א ודלא כהחזו"א, דלא סגי בחימום אם אינו נאכל עכ"פ למעט בנ"א. (אלא דלכאו' לרעק"א צריך שיהא נאכל לרוב בנ"א ולאג"ט סגי במעט בנ"א) וכן בהנפק"מ הד', דמעט רוטב יהא בטל ברוב היבש אע"ג דהוי דבר שיש לו מתירין, הרי דהוי כרע"א דכיון דאינו נאכל אף למעט הוי איסור דאורייתא וממילא אין לסמוך על הפוסקים דאין בישול אחר בישול.

אלא דהאגלי טל גופי' בהשמטות דחה פירושו זה מטעם קושיא פשוטה. דאי מעט חמימות חשיב כמאב"ד, הרי דהיה צריך להיות הדין דנצטנן לגמרי יהיה אסור לחממו אף במקום שאין יכול להגיע ליס"ב, דהרי עכ"פ מבשלו כמאב"ד ובהא איכא חיוב חטאת כמו מבשל לגמרי.

וע"כ פירש כרעק"א, דדין זה הוא מטעם דאמרינן דכל זמן דלא נצטנן לגמרי לא פקע השם בישול עד כמה דחמימות זו היא מהבישול הראשון. אלא דעדיין נראה לענ"ד דאיכא הבדל בהגדרה בין רעק"א לאגלי טל, דבפשטות כוונת רע"א דעד כמה דלא נצטנן לגמרי מהבישול הראשון הרי דשם הבישול הגמור עליו וחשיב כמבושל כ"צ, (בפשטות מטעם דס"ל דצריך שיהא ראוי לרוב בנ"א לאכול) משא"כ להאגלי טל, דס"ל דחשיב שם בישול אלא דסגי בזה דאיכא מקצת בנ"א האוכלים אותו בדוחק, דע"כ חשיב רק כמאכל ב"ד, וע"כ הקשה דעכ"פ יהיה איסור על התוספת בישול כיון דחשיב רק כמבושל כמאב"ד, וע"ז קאמר דכיון דהוי דרבנן סמכינן על הפוסקים דאין בישול אחר בישול.

ונראה לענ"ד, דאפשר דרעק"א ס"ל דאף אם עתה יהא ראוי רק למעט בנ"א סגי בזה להשאיר את השם בישול הגמור עליו, ודלא כדברי הגרש"ז אויערבאך דלהלן, דבעינן ראוי לרוב בנ"א, אלא דכיון דטעמא הוא דשם בישול שחל אינו פוקע בנקל, א"כ י"ל דאף למעט בנ"א אכתי איכא רושם הבישול ולא פקע, וצ"ע.

ובדעת השו"ע, נקט האגלי טל, דהטעם דאף בלא נצטנן לגמרי מחמרינן דאיכא בישול הוא דהב"י ס"ל דאף אחר מאב"ד הוי בישול דאורייתא, וע"כ החמיר כהפוסקים דאיכא בישול אחרי בישול. (וע"כ נקט דפסק הרמ"א נכון, כיון דכבר הוכיח דאחר מאב"ד לכו"ע הוי מדרבנן).

אך לולי דבריו, הפשטות היא דס"ל להב"י דכל זמן דאינו יס"ב פקע מיניה שם בישול לגמרי ואינו נחשב אף כמאב"ד, דהא רמת החום המגדירה בישול הוא יס"ב, וע"כ כשאין יס"ב ממילא פקע שם בישול מיניה. וע"כ אינו תליא בבישול דאחר מאב"ד, דבלח חשיב אינו מבושל כלל כל זמן דאינו רותח ביס"ב, וכ"כ המנחת כהן.

ונתבאר עד עתה דברמת החום הנצרכת להגדרה של 'לא נצטנן לגמרי' יש ג' דעות. דעת רעק"א, דתליא בזה שראוי לאכול מחמת חמימותו וכשו"ע הרב, אלא דבזה י"ל דסגי במה שמעט בנ"א אוכלים, וכמו שכתבתי לענ"ד, [או דצריך רוב בנ"א, וכמו שנקט הגרש"ז אויערבאך במאור השבת (ח"א מכתב ג' אות א')],דעת החזו"א, דסגי בחמימות כל שהוא. ודעת האגלי טל, דאם הוי למעט בנ"א אז כל ההיתר לחממו ביס"ב הוא, דבדרבנן סמכינן על הפוסקים דאין בישול אחר בישול, אך אם איכא רוב בנ"א דאוכלים כך, כבר חשיב כמבושל כ"צ, וממילא אמרינן דאין בישול מדינא. ויצא חידוש, דבכה"ג מודה הוא לפסק השו"ע דאפשר דהלכה כהאוסר דיש בישול אחר בישול, וה' יאיר עינינו.

וכשמסרתי את הדברים קמיה חברים מקשיבים, הקשו, דאם נכון הדבר דלרעק"א כל זמן דנאכל אפי' ע"י מעט בנ"א עדיין לא פקע שם בישול כיון דאיכא רושם, א"כ י"ל, דכוונתו אף לרמת החום דביארנו בחזו"א, (וכמו דאח"כ מצאתי שהביאו בשם הגרי"ש אלישיב דלמד בחזו"א ג"כ כך) והיינו דאפילו אם איכא חמימות מעט דנמדדת ביד האדם וניכרת, סגי, שהרי נימא דלא פקע שם בישול כ"ז דאיכא רושם. אך לענ"ד השבתי, דרע"א לא קאמר סתם דכל זמן שניכר החמימות אמרינן דלא פקע החמימות מיניה, אלא דתלה כן בבישול וכדקאמר 'לא פקע שם בישול מיניה', וע"כ י"ל, דדוקא בעינן רושם של הבישול, דהוא במה דאבתי נאכל וככל מאב"ד, דזה נקבע כמבושל מחמת האכילה דנאכל בדוחק כנ"ל.

ועל עצם המהלך האחרון של האגלי טל הקשוני, דאם אכתי מחשיב את מצב זה שנאכל ע"י מעט בנ"א למאב"ד, א"כ אכתי ק' מה תירץ על קושיתו, דהיאך שרי להניחו לכו"ע במקום שאין יס"ב, הא מביאו לידי מאב"ד דהוא סיבה להתחייב עליה.

ועל כך רצה ליישב מורנו ראש הכולל, דהמתבונן בלשון הזהב של האגלי טל, יחזה דקאמר דבכה"ג דנאכל ע"י מעט בנ"א הו"ל דין דמאב"ד, והיינו דרק נחשב הוא דינית לרמה זו דבזה עכ"פ שפיר הוי דלא פקע מיניה שם בישול, אך לא דחשיב באמת מאב"ד, דא"כ ליחייב. ומה דבאמת לא חשיב מאב"ד דהא חזינן דאכלי להו מעט אינשי, צ"ל דהוא דוקא בבישול בעצם, והיינו שהוא דבר שאף פעם לא נתבשל ומעט בישול זה הכשיר אותו לאכילה למעט אלו, וע"כ חשיב בישול, משא"כ היכא דכבר מבושל לגמרי, דמעתה מה דחימום זה מכשירו לאכילה למעט בנ"א זה הוי תיקון אך לא בישול.

ד] כ' הנשמת אדם, (כלל כ' אות ח') דאכן אין בישול אחר בישול ומה דנהגו לאסור בנצטנן לגמרי, הוא מטעם דהנה בשבת לא התירו אלא 'חזרה' (בתנאי החזרה) אך לא 'הנחה לכתחילה', וע"כ אמרינן דכל זמן דלא הצטנן לגמרי חשיב חזרה, אך אם נצטנן לגמרי מצב זה מחשיבו להנחה לכתחילה דאסור משום דמחזי כמבשל, ואע"ג דבאמת אין בזה בישול דהא ס"ל דאין בישול אחר בישול כלל. [אלא דזהו דוקא בלח דאכן בזה מיחזי כמבשל, אך ביבש צ"ל דאין דרך בישול בכך ויודעין הכל שאין כוונתו אלא לחממו.] ולכאורה מה דהביא לנשמת אדם לבאר כן, הוא מטעם דקשיא לי', דהגהת הרמ"א בזה הייתה צריכה להיכתב בסעיף ד' בדין ' בישול אחר בישול. ולפי"ז אף שפיר מה דסיים הרמ"א 'וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג'.

אך במג"א סקל"ז מוכח דדעת הרמ"א לאסור בנצטנן לגמרי הוא מדאורייתא עיי"ש ועוד חזון למועד.