בענין חק תוכות
א. כתיב בגט (דברים כד, ג): "וכתב לה ספר כריתות". ועל כך בגמרא גיטין כ. "תנו רבנן, 'וכתב' ולא 'וחקק' ". וקס"ד התם (דכוונת הברייתא) שכשר הגט בתנאי שיכתוב האותיות ולא שיחקוק האותיות (בסכין על גבי הטבלה [- דף]. רש"י). [לשון הגמרא:"למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא"].
מעתה מקשה הגמרא מהא דתניא שעבד יוצא לחרות בכתב שע"ג טבלה ופנקס וכו' (הגם דחקיקה הוי, וכדפירש רש"י, "כעין אותם של סוחרים שחוקקים עליהם בעט"). ומכיוון שהוקשו גיטי נשים לשחרורי עבדים (בג"ש 'לה לה' מאשה, גיטין מא:) היאך מהני חקיקה בשטר שחרור.
ועי"ש בתוס' ד.ה. 'למימרא', דהו"מ להקשות מקרא ד"חרות על הלוחות" (שמות לב, טז), וכתיב בהו כתיבה בכמה דוכתי. והנה האי קרא ד'חרות על הלוחות' איירי בלוחות ראשונות (עי"ש). וא"כ ממה שלא ימצא בהם לשון המייחס את הכתב לכותב, נוכל להוכיח ששיטת התוס' דחסרון דברייתא הינו בשם כתב [דאם משום מה שנעשה מאליו, לא מצינו להוכיח זאת מהלוחות. ועיין בנידון זה בסמוך]. אכן בלוחות ראשונות מצינו הלשון "אשר כתבתי" (שמות כד, יב). ומלשון התוס' "דכתיב בהו כתיבה", ליכא להוכיח, ודו"ק. עוד יש ליתן את הלב אם יש חילוק בין חקיקה לחריתה (ובתוס' מבואר בזאת דליכא).
ופריק עולא: "הא דחק תוכות הא דחק יריכות". פ', אם חקק את תוך האות (חק תוכות) וסביבה, ובזה נמצא שדפוס האות בולט (שכן השקיע וחקק את תוכה ואת הסביב לה), הרי"ז פסול. אך אם חקק את יריחי האות, דהינו את האות עצמה (חק יריכות) ובזה שיקעה מפני הקלף, הרי"ז כשר.
ודע, אף אם יחקוק את האות עצמה מאחורי הקלף, הרי"ז כשר, ואף שבזה תמצא האות בולטת (וכתוצאה המתקבלת בחק תוכות בפני הקלף, ודו"ק). כן מבואר הכי בהמשך הסוגיא לגבי ציץ שהיה כתבו בולט (לשיטת רש"י שם, אך עיין בתורא"ש בשם ר"ת דס"ל דאינו כתיבה [ולכא' משום שכותב בצורה הפוכה, ודו"ק] ועל כן ביאר דמיירי שע"י מלקחיים מבליט את יריחי האות מן הטס, וא"כ נהי דהכתב בולט, סו"ס לא הוי כיה"ג חק תוכות). ומינה דה"ה איפכא, דהינו שחקק את תוכות האות מאחורי הקלף, ובזה נמצאת האות שוקעת (וכתוצאה המתקבלת בחק יריכות בפני הקלף), הרי"ז פסול. וא"ש האמור כאן, בין בדנימא דחסרון דחק תוכות במה שנעשה מאליו, בין בדנימא במה דליכא להכי שם כתב.
ב. והנה פשטות טעם חילוק הדין בין חק תוכות לחק יריכות, הינו משום שבחק יריכות יצר וחקק את האות עצמה, ובה פעל, משא"כ בחק תוכות פעל סביב האות וממילא ניכרת האות בקלף, ונמצא שמאליו נעשית, וא"כ לא הוי 'וכתב' דמשמע דבעינן שיכתוב, ולא שיהא כתוב.
ולפי"ז נמצא שלא התחדש בסוגיין (במאי דאיתא בברייתא 'וכתב ולא וחקק') חסרון בשם כתב (היכא שנעשה בחק תוכות), אלא רק נתחדש דחשיב כיה"ג מאליו, וא"כ לא הוי 'וכתב'.
וכן היא שיטת רש"י בסוגיין, שהרי לשונו (ד.ה. הא דחק תוכות) – "של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות, אינו כתב, לפי שלא צייר את האותיות אלא חקק סביבותיהם, והעץ נשאר כמו שהיה בדפוס האותיות מאיליה". וכן לקמן (ד.ה. או כנופי מיכנף): "ולא מימלא הוא, אלא ע"י מכת הקורנס הצורה עצמה נמתחת לתוך הרושם, והרי כתבה בידים". מבואר דרש"י פ' שהחסרון הינו משום מה שנעשית האות מאליה. (ועיין בתפארת יעקב שהביא ג"כ מלשון הפוסקים: "והוא לא עשה שום מעשה בגוף האות").
אמנם לשון רש"י (הנ"ל): "אינו כתב", וכן בד.ה. "מיחרף חריף": "לא הוי כתב דתוכות הוא". ואולי יש לדחוק דכוונתו שלא הוי כתב (בקמ"ץ ב-כ').
ועדיין יקשה, שכן בגמרא מקשינן מציץ שאותיותיו בולטות (ופרקינן שחוקק היריכות מאחורי הטס, כנ"ל מפרש"י). ופרש"י שם (ד.ה והא דינרי זהב): וגבי ציץ כתיב "מכתב פתוחי חותם" (שמות לט, ל). ואם חסרון דחק תוכות הינו חסרון במה שנעשה הכתב מאליו, לא ק' מידי, דהא לא מבואר בהאי קרא שלא יהא כתב הציץ נעשה מאליו (וכקרא דגט דכתיב 'וכתב') אלא רק דהוי ליה שם כתב. והו"ל לרש"י להביא קרא אחרינא דכתיב בציץ "ויכתבו עליו" (שם), דבזה מבואר גבי כתב הציץ שלא יהא נעשה מאליו. כן הקשה התפארת יעקב בגיטין (ד.ה. 'איברא').
ולכא' מבואר ברש"י, דע"י שנעשה מאליו חסר בשם כתב, דמשמעות שם 'כתב' הינו ע"י שנעשה ונכתב, אבל בנעשה מאליו לית ליה שם כתב. (וכן מורים לשונות המאירי, דנקט חסרון במאי דהוי מאליו, וחסרון בשם כתב, עי"ש). אכן צ"ע באור דבר זה. ועכ"פ ננקוט בשיטת רש"י (ולו רק כדוגמא לשיטה בעלמא) דהחסרון בחק תוכות הנו במה שנעשה הכתב מאליו.
ג. ומעתה דאמרינן דכל שמאליו (חק תוכות) לאו "וכתב" הוא, ימצא לכא' דה"ה בדיו, דהיינו ששפך דיו על הקלף ומוחק את תוך האות וסביבה, הרי"ז פסול דלא הוי 'וכתב' (דמ"ש חקיקה ממחיקה). מעתה יקשה, מדוע אמרה הברייתא "וכתב ולא חקק", הלא אף בכותב בדיו גופא פעמים שפסול – שמוחק תוכות הדיו, שהרי נעשה הכתב מאליו (תפארת יעקב ומהר"ם שיף כאן).
עוד יש להקשות, הלא "וחקק" דומיא "דוכתב" דהינו בעשית יריכות, כשר, ומדאמרה הברייתא "וכתב ולא וחקק", משמע דהאי גוונא ד'וכתב' – פסול ב'וחקק', והרי כשר הוא, דהוי חק יריכות. וכן כיוצא בזה יש לשאול, דמצי קרא למימר נמי "וחקק לה ספר כריתות" דהרי כשם שכתיבה ביריחות כשרה ה"ה בחקיקה.
וביאר התפארת יעקב (ד.ה. 'אמנם') בסוגיא, שאין חסרון הברייתא ד"וכתב ולא וחקק" משום מה שנעשה הכתב מאליו, אלא מחמת דחסר בשם כתב. דהיינו שכל שחוקק את תוכה של האות וסביבה, נמצא שהאות שלפניו היא היא הקלף שהיה מקודם, ואין בה שום שינוי מהקלף, אלא שמחמת שנחקק סביבותיה ובתוכה, הרי היא נראית וניכרת, אך היא היא הקלף גופא שהיה ללא כל שינוי, וא"כ לא הוי "וכתב" משום דאין זה כתב.
אך כל זה דווקא בחקיקת תוכות, אבל במחיקת תוכות (ששפך דיו ומחק סביבות האות ותוכה), סו"ס הדיו הנשאר לפנינו בצורת האות אינו הקלף שהיה אלא דבר חדש המתווסף על הקלף, וא"כ אף במחק את תוך האות וסביבה לא חסר בשם כתב.
מעתה א"ש הא דלא אמרינן 'וכתב ולא ומחק', דמחיקת תוכות כשר. וכן שאלה שניה הנ"ל יש ליישב, דעתה י"ל שנכלל במשמעות "וכתב" אף בכתב בדיו ע"י מחיקת תוכות, דשפיר הוי 'כתב', וכלפי זה, אכן נימא דחקיקה דומיא דכתיבה, ובהאי גוונא שכשר בכתיבה פסול בחקיקה, וא"ש הא דאמרה תורה 'וכתב' ולא אמרה 'וחקק' שהרי בתוכות – חקיקה (בקלף) פסולה ומחיקה (בדיו) כשרה. (אמנם, עדין יהא זה תלוי אי עכ"פ חשיב שנעשה מאליו או לא, דא"כ (כשיטת הרי"ף, ודלא כרמב"ם. עיין לקמן) ימצא בוודאי דגוונא ד'וכתב' אינו במחק תוכות הדיו שבאות משום דהוי מאליו (וקרא משמע שיהא כותב ולא שימצא כתוב, כנ"ל [רק דחסרון דברייתא לאו משום הכי הוי – לתפא"י]), וא"כ 'וכתב' הינו בכתב את יריכות האות, וליכא להאי תירוצא).
ובמהר"ם שיף ג"כ שאל את שאלת התפארת יעקב, וז"ל:
"וה"ה כתיבה בכיה"ג פסול, [וא"כ מאי וכתב ולא וחקק]. ואולי כתיבה כיה"ג, דרך לרשום האותיות קודם שעושים מחיקת הדיו סביב".
דהינו שאהכ"נ, כל שמחק הדיו ובכך נוצרה האות (כחקיקת תוכות) לא הוי 'וכתב', ומאי דלא אמרה ברייתא 'וכתב ולא ומחק' הינו משום שבדרך כלל הרגילות היא שלפני שנותנים את הדיו ומוחקים את תוך (תוכות) האות, רושמים (חוקקים) את צורת האות (את ירכותיה), וא"כ הרי היא כשרה משום זאת (ולכן לא נקטה הברייתא 'וכתב ולא ומחק'). אך היכא שלא ירשום לפני כן, ולא תהא האות אלא מהדיו (שנמחק תוכו), לא הוי 'וכתב' ופסול. ובזה יש ליישב אף לשיטת רש"י הנ"ל, דס"ל דהוי החיסרון במה שנעשה מאליו, וא"כ לא שנא חק תוכות ולא שנא מחק תוכות (בדיו), פסול. ומ"מ שאלה שניה הנ"ל לא תורצה כנראה למעיין, שהרי אף בדיו לא הוי 'וכתב' במחיקת תוכות.
ומבואר בזאת שהמהר"ם שי"ף חולק על התפארת יעקב, וס"ל דאיכא פסול דחק (מחיקת) תוכות בדיו. ויל"ע במאי פלוגתתו.
י"ל באופן אחד, כנ"ל, דס"ל דחסרון הנאמר בברייתא ב"וכתב ולא וחקק" היינו חסרון במה שנעשה הכתב מאליו, וא"כ ה"ה בדיו, דמאי שנא.
אמנם י"ל שלעולם ס"ל דחסרון הנאמר בברייתא היינו בשם כתב, וכתפארת יעקב, ומ"מ ס"ל דשייך פסול זה אף בדיו, שכן הרי ששפך דיו על הקלף, הדיו שלפנינו אינו אלא כ"רקע דיו", ומעתה שמחק תוכות וסביבות האות, הוי האות שלפנינו כחלק מרקע דיו שהיה עד עתה, ונהי דהאות על קלף (ולא הקלף עצמו), סו"ס שמה עדין כחלק מרקע ושפך הדיו, וחסר בה בשם כתב, ודו"ק.
עלה בידינו שני באורים (שנים שהם שלושה) בביאור חסרון הברייתא ד"וכתב ולא וחקק".
- משום דהוי מאליו. וא"כ ל"ש חקיקת תוכות בקלף, ול"ש מחיקת תוכות בדיו. ונמצא שלא מבואר דאיכא חסרון בשם כתב (רש"י, ועיין לעיל בנכתב בזה – בדיוק שיטת רש"י).
- משום דחסר בשם כתב, וא"כ י"ל דהוי דווקא בחקיקת תוכות בקלף, ולא במחיקת תוכות בדיו, וכנ"ל מהתפארת יעקב.
- נכתב די"ל בדעת המהר"ם שיף או דס"ל כרש"י, או דאכן החסרון בשם כתב, ומ"מ שייך חסרון זה אף במחיקת תוכות הדיו וכנ"ל.
ד. נחלקו ר' אלעזר ור' מאיר (בגט), ר' אלעזר ס"ל 'עדי מסירה כרתי', ור"מ ס"ל 'עדי חתימה כרתי' (גיטין כו: ועוד).
לדעת ר"מ עדי החתימה שבגט הנם כורתים (ומחילים) את תוקף הגט, ועל חתימתם נאמר "וכתב לה". ולכן גט כתוב שמצאו באשפה, כשר (גיטין ג:) דכיון דחתמי עדים לשמה, שפיר הוי. אבל לר' אלעזר עדי מסירה (עדים הרואים את מסירת הגט מהבעל לאשתו) כרתי, ולא בעינן מעיקרא דדינא חתימה בעדים, על כן "וכתב לה" אתורף גט קאי, ובעינן ביה "וכתב לה" – לשמה. ומ"מ אף לר"מ, הגם שלא בעינן אתורף אגט "וכתב לה", מ"מ בעינן עכ"פ דיהא לכתוב שם כתב. (וטעמא, ביאר התפארת יעקב בד.ה. 'ומהאי טעמא', עי"ש).
מעתה אומר התפארת יעקב, לדברי, (שאין חסרון הברייתא ד'וכתב ולא וחקק') משום שנעשה מאליו (אלא משום חסרון בשם כתב) א"ש מדוע הרי"ף לא פסק ברייתא זו להלכה (דגט פסול בחק תוכות), לפי דס"ל להרי"ף דאמנם חסרון הברייתא עוסק בשם כתב, אבל בודאי דסברא הוא דהוי מאליו (וזה שייך אף בדיו דמ"ש, כנ"ל). מעתה ס"ל לרי"ף דברייתא זו דמבואר בה חסרון בשם כתב, אינה נפק"מ אלא לר"מ (דבעי עכ"פ כתב, כנ"ל), אבל לר"א, מ"ל אי איכא שם כתב מ"ל לא, סו"ס הוי הכתב מאליו (וא"כ לא שייך כיה"ג "וכתב לה" – לשמה). ומחמת כן, לא פסקה הרי"ף להלכה, דכיון דפסק כר"א דעדי מסירה כרתי, א"כ אין נפק"מ במאי דמבואר בברייתא דלא הוי כתב, דבין כך הוי מאליו ופסול.
והנה הרמב"ם (גירושין פ"ד ה"ו) פסק דהכותב גט בחקיקת תוכות פסול (לקמן נביא את לשונו), והגם דפסק כר"א (תפא"י) שעדי מסירה כרתי. וא"כ יש לומר ביה, או דס"ל דחסרון דהברייתא הוי במאי דהוי מאליו, וא"כ נפק"מ היא אף לר"א במאי דמבואר בברייתא דהוי מאליו. או דס"ל לאידך גיסא, דמלבד שלא מבואר כן בברייתא, אף לא נימא הכי מסברא (כשיטת הרי"ף), דהינו דחשיב שנעשה בידים, וממילא הוי הברייתא נפק"מ אף לר"א במאי דלא הוי שם כתב, דאילו הוי ליה שם כתב, מהני אף לר"א כיון דלא נעשה הכתב מאליו.
אכן כד חזינן לשון הרמב"ם, מצינו דמורה הלשון דלא הוי שם כתב. לפיכך, ע"כ לומר דלא ס"ל דנעשה מאליו (ואף לא מבואר בברייתא הכי, כנ"ל), נראה את לשונו:
"חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת, אם חפר ירכי האותיות כשר שזה כשר, הרי הוא אומר 'כתובה בגט ברזל' כלומר שהוא חופר, וכן אם חקק היריכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס. אבל אם חפר תוך האות עד שיראו היריכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט, אינו גט שאין זה כתב".
מדאמר (גבי חק תוכות) "שאין זה כתב" משמע שחסר בשם כתב. עוד הוכיח כן התפארת יעקב מהא דפסק הרמב"ם דחופר ירכי האותיות כשר, וזאת הגם שנהיתה האות מאליה, (ודלא כהשקיע את ירחי האותיות בגוף הקלף, אלא רק שחפר בעובי הקלף כצורת האות). אלמא כל כיה"ג לא חשיב מאליו (וע"כ טעמא דברייתא משום דחסר בשם כתב), וליכא חסרון בדינא דחק תוכות אלא במה דלא הוי שם כתב שהרי האות אשר נחקק מסביבה היא היא הקלף גופא. מעתה בחופר יריכי האותיות הרי"ז כשר, שכן בכיה"ג אין האות הנכרת הקלף שהיה, אלא דבר חדש בקלף – חפירה בקלף. (ומ"מ י"ל שהרמב"ם קרי לחפירה חקיקה, וכאשר מוכח בדבריו שפתח "חקק הגט" ואח"כ "אם חפר וכו' ". אמנם סו"ס שינה הלשון, עי"ש).
ומעתה נראה נפק"מ בין הרי"ף לרמב"ם, דלפי הרי"ף יהא חופר (הנ"ל) פסול בגיטין שכן נעשה מאליו, אך להרמב"ם דכל כיה"ג לא חשיב נעשה מאליו ולית ליה פסול כזה (ולכן הברייתא הנה נפק"מ אף לר"א), ולא מבואר בברייתא אלא שחק תוכות אינו כתב, ממילא בחופר יריכי האותיות דשפיר הוי כתב – כשר בגיטין, כאשר פסק.
ה. סת"ם
מצינו א"כ שביאר התפארת יעקב בדעת הרי"ף והרמב"ם דהוי חסרון דברייתא משום דחסר בשם כתב, (אלא דפליגי אי הוי מאליו או לא). כאמור, כתב התפארת יעקב דבנימא דהחסרון בשם כתב, א"כ הרי"ז דווקא בקלף, ולא בדיו (עיין טעמא לעיל. ועיין בנכתב בדברי המהר"ם שיף לומר דה"ה בדיו).
וימצא מעתה נפק"מ נוספת בין הרמב"ם להרי"ף, בחק תוכות שבדיו, דזה שפיר הוי 'כתב' אלא דלרי"ף חשיב שנעשה מאליו, וא"כ פסול הוא בגט למאי דקי"ל כר"א, אך לרמב"ם לא חשיב הכי, וכשר.
מעתה (אומר התפא"י) א"ש הא דלא הביא הרמב"ם דינא דחק תוכות בסת"ם, דכיון דשם כתבינן בדיו בלבד, לא שייך האי פסולא בסת"ם, דבדיו אף במוחק תוכות הוי "כתב" (ואף בגיטין לא הבין כן הרמב"ם בענין דיו).
ועיין שם שביאר כן (התפא"י) בדעת הרי"ף שלא הביא פסול דחק תוכות בסת"ם. אמנם קשה, דכיון דמ"מ הוי מאליו (להרי"ף), ובעינן בסת"ם לשמה, מה יהני במאי דאית ליה שם כתב. אכן יש לומר (לאידך גיסא) כנ"ל, שמכיון דמסברא נפיק ליה לרי"ף דהוי מאליו, א"כ לא הביא דינא דחק תוכות בסת"ם, דמאי נפק"מ אי הוי שם כתב או לא, סו"ס הוי מאליו ובעינן לשמה. ולפי"ז נמצא שאין להוכיח מהרי"ף דס"ל שבמחיקת תוכות שבדיו איכא שם כתב, כאשר מוכח ברמב"ם. ודו"ק.
אמנם בשו"ע (או"ח לב, יד) פוסק דינא דחק תוכות בסת"ם (גבי דיו), ומקורו מהרא"ש בסוגיין (פ"ב סימן יט), שם פסל הרא"ש בגט מחיקת תוכות בדיו. ומלפני כן הרא"ש פסק להלכה את עצם דינא דחק תוכות גבי גט (שם סימן יח) והגם דקי"ל דעדי מסירה כרתי. וזה לשונו (בסימן י"ט): "ואם יש בו אותיות דבוקות יכול להסיר הדיו שבינהם ולהבדילם, אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה נכרת, אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות, דהוה ליה חק תוכות". אלמא ס"ל לרא"ש דינא דחק תוכות אף בדיו (ועל כן נפק"מ גם בסת"ם וכמו שפסק השו"ע).
ולהנ"ל, נצטרך לומר בדעת הרא"ש, או דס"ל דאיכא חסרון של מאליו – דהכי קמ"ל ברייתא (או בלאו הכי – כרי"ף. ולא משמע כן ברא"ש, ועוד דא"כ לא היה לו לפסוק, וכרי"ף וכן בסת"ם) וא"כ בוודאי ל"ש דיו (מוחק תוכות) ול"ש חקיקה, דתרוויהו מאליו הוו.
או דס"ל שאף בחסרון הברייתא בשם 'כתב' ל"ש דיו ל"ש חקיקה, כנאמר לעיל צד זה בדברי המהר"ם שיף.
סיכום:
עלו בידינו כמה שיטות בראשונים בענין ביאור פסול 'חק תוכות':
- רש"י: החסרון במה שנעשה מאליו (וה"ה בדיו).
- הרי"ף, נמי ס"ל דהוי מאליו, אלא דס"ל דמבואר בברייתא דחסר בשם כתב.
- הרמב"ם, לא ס"ל דהוי מאליו, אלא דס"ל דמבואר בברייתא דחסר בשם כתב.
- הרא"ש, או דס"ל כרש"י, או דס"ל שמבואר בברייתא דחסר בשם כתב, אלא דה"ה בדיו.
ולמאי דאמרינן דחסרון דברייתא בשם כתב, כתב התפארת יעקב דאינו נוהג בדיו (וכאמור לעיל, רק לפי"ז מיושבת שאלת הגמרא השניה הנ"ל), וכסברא הנ"ל, וכן הוכיח ברמב"ם. אמנם י"ל דהוי נמי בדיו, וכסברא הנ"ל. וברא"ש (כאמור לעיל) ע"כ לומר, או דס"ל דמבואר בברייתא דהוי מאליו, או דמבואר דלא הוי כתב – ול"ש דיו ל"ש חקיקה. והשו"ע כהרא"ש, כנ"ל.
ו. מחיקת השם
כיון דאתינא להכי בס"ד, נדון בענין מחיקת השם הנכתב בחק תוכות ומחיקת תוכות (בדיו). ונאמר, שכל היכא דאית ליה שם כתב, אלא שנעשה מאליו, איכא בזה איסור מחיקת השם (לכא'). אך היכא דחסר בשם כתב, אף דלא חשיב שנעשה מאליו, לית בזה משום מחיקת השם, דלא הוו האותיות אלא כקלף גופיה, כנ"ל (וכן בדיו – כשפך הדיו שהיה). לפיכך ימצאו שיטות הראשונים הנ"ל בכך (בענין מחיקת השם):
- חק תוכות (בקלף):
לרש"י: אסור, כיון דהוי שם כתב. (אכן לנכתב לעיל, מבואר ברש"י דחסר בשם כתב מחמת שנעשה מאליו).
לרמב"ם: מותר, דנהי דלא הוי מאליו, מ"מ לא הוי כתב.
לרי"ף: מותר, דהוי מאליו ולא הוי כתב.
לרא"ש: אי נימא דחסרון דברייתא במה שנעשה מאליו (אך הוי כתב), אסור, ואי ליכא שם כתב, מותר.
- מחיקת תוכות (בדיו):
לרש"י, כנ"ל בחקיקה.
לרמב"ם, אסור דלא הוי מאליו, והוי כתב (שהרי דיו הוי).
לרי"ף: הוי מאליו, (ויל"ע אי הוי כתב).
לרא"ש: אי נימא דחסרון דברייתא במה שנעשה מאליו (אך הוי כתב), אסור, ואי ליכא שם כתב, מותר (וכנ"ל, ה"ה בדיו).
ז. שבת
ונדון מעתה לענין שבת (אי כתב בחק תוכות):
לכא' כל דמאליו פטור (ואף דאיכא שם כתב), (דקשה לומר דהוי 'מאליו' חסרון דווקא בגט דבעינן לשמה [או בסת"ם], דהרי כל דהוי מאליו לא חשיב שעשה בידיו כלל, וכל שחשיב שנעשה בידיו, הוי נמי לשמה כיון שהעשייה מתייחסת אליו).
כמו"כ, כל דלא הוי שם כתב (אף דאינו מאליו), פטור, דהלא הסברא במאי דלא הוי כתב, היינו שחזינן להאי אות ולהאי בליטה כהקלף (/שפך הדיו) שהיה מקודם, וא"כ מטעם דלא הוי כתב לא הוי נמי צורה וכד', ונמצא דליכא לחיובי משום כותב, דנהי דלא הוי מאליו וחשיב שיצר עתה בשבת אות זו, מ"מ יצר דברים בטלים, יצר את מה שהיה.
לפיכך ימצאו שיטות הראשונים הנ"ל בכך (בענין כתיבה בשבת):
- חק תוכות (בקלף):
לרש"י: אינו חייב, כיון דנעשה מאליו, (ולכא' הוי נמי משום שחסר בשם כתב, כנ"ל).
לרמב"ם: אינו חייב, דנהי דלא הוי מאליו, מ"מ לא הוי כתב.
לרי"ף: אינו חייב, דהוי מאליו ולא הוי כתב.
לרא"ש: אי נימא דחסרון דברייתא במה שנעשה מאליו (אך הוי כתב), אינו חייב, ואי ליכא שם כתב, אינו חייב.
- מחיקת תוכות (בדיו):
לרש"י, כנ"ל בחקיקה.
לרמב"ם, חייב דלא הוי מאליו, והוי כתב (שהרי דיו הוא).
לרי"ף: אינו חייב דהוי מאליו, (ויל"ע אי הוי כתב).
לרא"ש: אי נימא דחסרון דברייתא במה שנעשה מאליו (אך הוי כתב), אינו חייב, ואי ליכא שם כתב, (וכנ"ל, ה"ה בדיו) אינו חייב.
ימצא, דרק במחיקת תוכות ולהרמב"ם, יהא חייב, שהרי לא חשיב שנעשה מאליו, והוי ליה כתב כיון דדיו הוא. ומעתה נמצא דהראשונים דלקמן (לגבי מחיקת דיו) לא ס"ל הכי (הרשב"א, דס"ל שפטור בחק תוכות, וכן שאר ראשונים דפליגי עליה ומחייבי משום מלאכת מחשבת, הא לאו הכי לא. והטעם, או משום שנעשה הכתב מאליו, או משום שחסר בשם כתב [ואף בדיו], ועוד ידובר אי"ה בזה).
ח. מחלוקת הרשב"א והר"ן
בשבת דף ק"ד: איתא (בסוף העמוד): "תנא הגיה אות אחת חייב, השתא כתב אות אחת פטור, הגיה אות אחת חייב?! הכא במאי עסקינן כגון שנטלו לגגו של ח', ועשאו שני זיינין" (נמצא שבהגהתו יצר שתי אותיות. וכן בנטל את קצה או הדל"ת ועשאה רי"ש. ויהא חייב בגוונא דחייב על כתיבת אות אחת, כהשלים את הספר, עי"ש).
וכתב הרשב"א שם "שמעינן דכה"ג לא מיקרי חק תוכות, שאינו אלא כמפריד בין שתי אותיות דבוקות. וכן שנטלו לגגו של דל"ת ועשאו ריש, ואינו אלא כדיו שנפל על גבי האות ומעבירו".
עולה מהרשב"א, שכתיבה בחק תוכות אינה מחייבת בשבת, כגון ששפך דיו, ואח"כ מחק מכאן ומכאן ויצר שתי אותיות (שעור חיוב כתיבה בשבת) – פטור. (או משום שלא הוי כתב [ואפ' בדיו] או משום שהוי מאליו, עיין שיטות בזה לעיל). עוד מבואר ברשב"א שמחיקת גג האות ח' ליצירת שני זיני"ן, לא חשיב חק תוכות (וכדיו שנפל על גבי האות ומעבירו), ונראה לקמן בזה.
ובמרדכי (גיטין ס' שד"מ) כתב "וא"ת והלא כיה"ג דחק תוכות מקרייה כתיבה לענין מלאכת שבת, כדאמרינן פרק הבונה, נטל לגגו של חי"ת ונעשה שני זייני"ן חייב. וי"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובמחשבה תלויין מלאכות דשבת, וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין נעשה רק שיהא ע"י מעשיו, ועל קרשי המשכן שהיו עושים עליהם אבג"ד לדעת אי זה בן זוגו ולא היו חוששין באי זה ענין יהיו אותיות עשויות, אבל במקום שנאמר 'וכתב' צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשות מאליהם וכו'".
ביאור דבריו, נהי דהכתיבה שבמעשה שעשה הוי מאליו, מ"מ עצם המעשה (-המעשה שיצר את הכתיבה – דהינו מחיקת התוכות) בודאי מיוחס לאדם, ומכיון שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, לא בעינן שתתייחס המלאכה דל"ט מלאכות ממש אל העושה, דסגי בכך שהמעשה של המלאכה מתייחס אל העושה. והטעם, שכן מלאכת מחשבת הינו מלאכת האומנין (ראה תרגום אונקלוס "עבידת אמנון" [שמות לו, לג]), ודרך האומנין לעשות בצורה אומנותית. אחת מן האומניות הנה לעשות יצירה אף באופן עקיף (ולא כהדיוט שכל מלאכתו באופן ישיר – לפי שאינו אומן בעשית המלאכות). ומכיון שכך חייב על חק תוכות בשבת, אף שהכתיבה נעשית מאליו ואינה מתייחסת לעושה, שכן היא דרך האומנין, ומ"מ אי הוי מאליו גמור בודאי דאינו חייב, דסו"ס לאו מידי עבד, אלא דכיון דעכ"פ המעשה בחק תוכות מתייחס אליו, הרי שבזה חייב. ונמצא בזה יסוד גדול בהלכות שבת, שכל מלאכה שנעשית מאליה (ע"י מעשה האדם) לא ברירא שפטור, דאפשר שחייב משום מלאכת מחשבת.
ובר"ן (לז: מדפי הרי"ף) ג"כ חלק על הרשב"א, וז"ל: "ול"נ דאין מכאן ראיה (שנטילת גג של ח' לא הוי חק תוכות), דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק יריכות, דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מיחייב, שהרי אפ' מוחק על מנת לכתוב חייב, אבל במידי דבעינן כתיבה כהאי גוונא אין לנו". (ועיין באור הלכה ס' ש"מ ד.ה. 'שעל הקלף' שדעת הרשב"א יחידאה במאי דפטור על חק תוכות בשבת).
וביאור דבריו, הנה חיובו של מוחק ע"מ לכתוב, הינו מחמת הכתב העומד להיות. מעתה נשאל, סו"ס לא כתב ומדוע חייב? אלא דמבואר בזאת הא דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וא"כ מכיון שדרך האומנים באומנותם לפעול ג"כ בצורה עקיפה, הרי"ז חייב. ומינה דה"ה הכותב בחק תוכות בשבת חייב, דסו"ס דרך האומנין כן. ובזה מבואר דהר"ן ס"ל דהחיוב במוחק ע"מ לכתוב אינו על עצם המחיקה – ורק בכדי שלא יהא מלאכת קלקול בעינן ע"מ לכתוב, אלא דמהות המלאכה היא הכתיבה, וא"כ ע"כ דמבואר בזאת מלאכת מחשבת. והנה לפי"ז צ"ע היאך מוחק ע"מ לתקן חייב (עיין ביאור הלכה ס' ש"מ ד.ה. 'המוחק דיו' בשם הפמ"ג הכי), דאם חייב תו ליכא שום ראיה מהא דחייב במוחק ע"מ לכתוב, דבודאי לא גרע.
והנה לכאורה כל דברי המרדכי והר"ן אינם אלא בדליכא חסרון בשם כתב, כי אם במאי דהוי מאליו, מעתה קאמרי דכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והמעשה מתייחס אליו עכ"פ, חייב. אך אי נימא דאיכא חסרון בשם כתב, דהינו דהכתב הוא הוא הקלף, הוא הוא שפך הדיו, מאי יהני מלאכת מחשבת, סו"ס לאו מידי עבד שהכתב הוא הקלף גופיה. ודו"ק (ואכן לשון המרדכי "אבל במקום שנאמר 'וכתב' צריך שיכתוב גוף האותיות ולא שיהיו נעשות מאליהם וכו'" וא"ש). ובזה נוכל לבאר מדוע הרשב"א לא ס"ל כהר"ן והמרדכי הגם דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, והינו משום דס"ל דחסרון דחק תכות הינו במאי דחסר בשם כתב, וא"כ מה יהני מלאכת מחשבת.
סיכום:
עלה בידינו, הרמב"ם ס"ל שחייב על חק תוכות (בדיו) בשבת. משא"כ לרי"ף ולרש"י ולרא"ש. והינו דווקא בנימא כהרשב"א, אך אי נימא כהר"ן והמרדכי, ימצא דאף שאמור להיות פטור, מ"מ משום מלאכת מחשבת יהא חייב. עוד התבאר לבאר מחלוקת הר"ן והרמדכי עם הרשב"א אי איכא חסרון בחק תוכות במאי דהוי מאליו או (/ג"כ) במאי דאין שם כתב, ולכן, (בדיו), רק אי נימא דליכא חסרון בשם כתב, י"ל דיהא חייב עכ"פ משום מלאכת מחשבת. אך אי נימא דאיכא חסרון בשם כתב (ואף בדיו, עיין לעיל צד אחד ברא"ש הכי), לא יהני מלאכת מחשבת. (ומעתה בחקיקת תוכות, כיון שהתבאר דלרי"ף ולרמב"ם חסר בשם כתב, א"כ לא יהני מלאכת מחשבת. ונמצא שיטת הרמב"ם כך: אי בדיו, חייב אף אלולא 'מלאכת מחשבת', ואי בחקיקה פטור, ולא מהני מלאכת מחשבת לחיוב).
ט. התפארת יעקב הקשה לר"ן ולמרדכי היאך מביאה הגמרא ראיה (י"ט.) מדיו על גבי סיקרא שחייב בשבת שה"ה לענין גיטין, דיש לומר שאמנם חשיב מאליו, אלא שבשבת הוי עכ"פ מלאכת מחשבת, כנ"ל. ובאמת לכא' יש לתרץ דאכן מלאכת מחשבת מהני לחייב בשבת הגם דהוי הכתיבה מאליו, אך אי – בגט דיו על גבי סיקרא לאו מידי (וכאן בודאי אין הפסול מחמת שנעשה מאליו אלא דליכא בזה שום משמעות כתיבה), א"כ מדוע בשבת חייב, דמה יהני בהא מלאכת מחשבת, כנ"ל.
י. והנה במאי דהוכיח הרשב"א דמחיקת גג האות ח' לשתי זיינ"ן לא הוי חק תוכות, יש לבארו לשיטתו, דכיון דס"ל דחסרון דחק תוכות הוא בשם כתב (כנ"ל), ולא במה שנעשה מאליו (כצ"ל עתה), א"כ יש להבין דלא הוי חק תוכות, דמכיון דאף באות ח' ניכרים שני זייני"ן ועומדים בעמדם אלא דמחוברים בראשם ומחמת כן נראים כ-ח', תו ליכא משום חק תוכות, דכלפי עצם יצירת הזיני"ן הרי הם עשויים ועומדים. ובפרט היכא שנכרת צורת האות אלא שנפסלה ע"י טיפת דיו. משא"כ אי איכא חסרון של מאליו, י"ל דכל שמאליו הוכשרה האות, הוי נמי חסרון בהתייחסות, דבעינן שתתייחס אות כשרה לכותב, והרי"ז פסול.
וראה לקמן ביאור נוסף בדברי הרשב"א.
ומ"מ השו"ע בס' לב סעיף יז פסק דהוי חק תוכות כיה"ג (ועיין ביאור הלכה שם ד.ה. 'ופסול משום'). והינו דס"ל כראשונים המחייבים חק תוכות בשבת (משום מלאכת מחשבת, וכנ"ל ימצא דהוי החסרון בחק תוכות רק משום מה שנעשה מאליו), וא"כ לאו ראיה איכא.
יא. חלקו הפוסקים במקום שהיתה צורת אות (נגמרה צורתה) ונפלה עליה טיפת דיו ובכך נשתנתה צורתה, והסיר את אותה טיפת דיו, מי איכא בהא משום חק תוכות או לא (כיון שכבר נגמרה צורתה מקודם). המחלוקת הנה בין הסמ"ק להרא"ש ועוד ראשונים. אך לסמ"ק יש סעד מדברי הירושלמי. וזה לשון הטור (או"ח סי' ל"ב):
"כתב הסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמרה האות, ולא היתה האות ניכרת ואח"כ נטל הדיו, או שלא היתה מוקפת גויל מתחילתה, פסול דהוי כמו חק תוכות, אבל אם כבר היתה עשויה כתיקונה ונפל בה דיו יכול ליטלו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל פסל גם בזה וכן כתב בספר התרומה וכו', ובגרירת דבק שבין תיבה לתיבה כתב שמותר".
והיינו שלסמ"ק אם לא נגמרה האות, הוי חק תוכות כיון שאין ניכרת האות (א"נ נגמרה, אלא שעוד לא הוכשרה, וכגון שאינה מוקפת גויל), ואם נגמרה האות (כתיקנה) – כשר. ולרא"ש, עד כמה שנתבטלה צורת האות, פסול אף בנגמרה כתיבת האות (כתיקנה). [ואי משום דיבוק התיבות (ונמצא שאין מוקפת גויל), לעולם כשר (שהרי ניכרת האות הגם שפסולה), ולכא' הינו נמי היכא שלא נגמרה האות]. ובטור אבן העזר קכ"ה סעיף ז' וח' סתם כהרא"ש בשני הדינים הנ"ל.
(הרא"ש נמצא במסכת גיטין פרק ב' סימן י"ט וז"ל: "…ואם יש בו אותיות דבוקות יכול להסיר הדיו שביניהם ולהבדילם, אבל אם נפלה טיפת דיו לתוך האות ואינה נכרת אינו יכול להעביר הדיו ולתקן האות דהוה ליה חק תוכות". ובבית יוסף שם כתב להקשות סתירה מתשובת הרא"ש (כלל מ"ה ס' י"ג), שכתב להכשיר כה"ג רק בדיעבד, ותרץ שם דלכתחילה צריך שלא יגררם אלא מי שצוה הבעל לכותבו כיון שעל ידי גרירה זו חשוב גט כשר לינתן לכתחילה, עי"ש).
אמנם הסמ"ק למד שיטתו מדברי הירושלמי (ברכות פרק 'היה קורא' ה"ג) שדן אודות חבור נ' של ארצנו ל-ו', דאם התחבר למעלה לפני שנוצרה האות, פסול, ואם למטה (אחר שנוצרה האות) כשר. מזה למד הסמ"ק שהיכא שנתחברו האותיות (או שנפלה טיפת דיו) לפני שנשלמה לאות (וכמו"כ בנשלמה לאות אלא שלא הוכשרה), פסול היות ולא ניכרת צורת האות. ומקור דברי הסמ"ק שכאשר נשלמה האות אינו פסול אף באינה ניכרת (והלא בירושלמי מיירי שנכרת האות [בהתחברו למטה] ולאו ראיה), ביאר הבית יוסף בזה "ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה, למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואח"כ נפלה בה טיפת דיו דיכול ליטלה ולא מיפסיל משום חק תוכות" (ויל"ע). ומרן השו"ע פסק כדעת הרא"ש בשני הנידונים הנ"ל.
ואף הרשב"א בתשובה (ח"א ס' תר"א) הביא את הירושלמי הנ"ל ופירשו כן, והינו שמיקל כסמ"ק.
ונראה לבאר פלוגתתם (-בהתבטלה האות ע"י טיפת דיו אחר שנגמרה בכשרות), דאם חסרון דחק תוכות בשם כתב (גרידא), דהינו שהדיו הנמצא על הקלף אינו אלא כחלק מאותו שפך דיו הקודם, א"כ היכא שהגיע והיה הדיו בהקלף בשם אות, דהינו אות שנכתבה כרגיל, מעתה שנפל עליה טיפת דיו והוסרה, י"ל דאיכא שם כתב, דדיו זה הגיע לקלף ככתב. משא"כ אי איכא (/ג"כ) חסרון של מאליו, סו"ס הוי מאליו. (משא"כ אם נפל עליה הדיו עוד לפני שנגמרה להעשות כאות, או שנגמרה להעשות כאות אבל לא כאות כשירה, הוי חק תוכות לכ"ע, שכן דיו זה של האות מעולם לא קיבל שם אות כשרה).
ומ"מ עוד נחלקו אי בעינן בכדי ללא יהא חק תכות שם אות, או שם אות כשרה, עיי"ש, דהסמ"ק מחמיר והרא"ש מיקל.
וא"כ הוי הרשב"א לשיטתו במאי דס"ל דחסרון דחק תוכות הינו בשם כתב כנ"ל. (ולא במאליו). והראש ס"ל דאיכא חסרון של מאליו, וכרי"ף, וכאשר התבאר בר"ן ומרדכי.
אמנם הב"ח בשיטת הסמ"ק כתב "דלא הוי ליה כחק תוכות כיון שהיו האותיות כתובין כתיקנם מתחילתם דחשבינן לדיו זו כאילו היה האות מכוסה בדבר אחר כמו בשעווה כשנטף על האות וכיוצא בזה דנוטל הכיסוי וכשר". דהיינו שאותה טיפת דיו דומה לשעווה, וכמו שבשעווה לא אמרינן שע"י הסרתה נוצרה האות, דהאות עשויה וקיימת, אף כאן האות עשויה וקיימת. והיכא שעדין לא נוצרה האות, אזי האות לא מקבלת תוקף לעצמה ו'מתחברת' לאותה טיפת דיו, אך אם נהיתה לאות אינה מקבלת את אותה טיפת דיו הגם שלעיננו נשתנה הצורה.
ודע, שכל הנ"ל שייך בחק תוכות בקלף (ונפק"מ בגט), שחקק האות על הקלף, ולפני שגמר צורתה נחקק ממנה רושם שביטלה, או לאחר שנגמר צורתה וכשרותה. דאי נימא דאיכא חסרון של שם כתב (ואין חסרון של מאליו) כשיטת הרמב"ם הנ"ל ימצא שכשר, אבל אי נימא דהוי מאליו, א"כ לא יהני (כשיטת הרי"ף ורש"י).
והנה לפי"ז א"ש הרשב"א לשיטתו מדוע לא הוי חק תוכות במחק גג ה-ח' ועושה לשני זייני"ן, שכן מכיון שכתב שני זיניין, ואח"כ עשה הגג (כאורחא דמילתא) לא הוי חק תוכות בהכי. ואכן השו"ע שלא ס"ל הכי כנ"ל, באמת פסק כהרא"ש הנ"ל בסמוך, וא"ש.
