גוי שעבד בערב שבת בבית היהודי ושכח את חפציו שם, האם יכול הגוי לבוא לקחתם בשבת.
מסקנת ההלכה:
א. בעיר מוקפת חומה בין כלים של גוי בין של ישראל לכו"ע שרי, והוא שיהיה כלי שאין עושין בו מלאכה, ואם הוא כלי שעושין בו מלאכה לשו"ע מותר ולמשנ"ב אסור.
ב. בעיר שאינה מוקפת חומה, לדעת שו"ע אסור בכל גוונא, ולדעת מג"א ומשנ"ב בכלים של גוי מותר, בכלים של ישראל אסור.
ג. בעיר שאינה מוקפת חומה, אם הגוי אלם ויש חשש קטטה ומריבה בין הגוי לישראל לכו"ע מותר [ואפי' אם הכלים של ישראל].
ד. בעיר שאינה מוקפת חומה, באופן האסור [כל אחד לשיטתו] אם נוטלם בצינעא או בלילה כשאין רואין מותר מדין מר"ע באיסור דרבנן דשרי בחדרי חדרים.
מקורות:
בגמ' (שבת י"ח ב') ת"ר ב״ש אומרים לא ימכור אדם חפצו לנכרי ולא ישאילנו ולא ילוונו ולא יתן לו במתנה אלא כדי שיגיע לביתו, וב״ה אומרים כדי שיגיע לבית הסמוך לחומה, ר״ע אומר כדי שיצא מפתח ביתו וכו' לא בא ר"ע אלא לפרש דברי ב"ה [ברש"י ד"ה הן מפרש לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מח' שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא שיצא מפתח ביתו]. ובהמשך הגמ׳ שם י״ט א' ת״ר נותנין מזונות לפני הכלב בחצר. נטלו ויצא אין נזקקין לו. כיוצא בו נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר, נטלו ויצא אין נזקקין לו. וכתבו תוס׳ דוקא מזונות אבל שאר חפצים אסור לכו״ע. ובהמשך לא ישכיר אדם כליו לנכרי בערב שבת.
מבואר דחייב הגוי לצאת מבית הישראל מבעו"י ואפי' בכלי שנתן הישראל לגוי במכירה או מתנה, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר.
התוס׳ ג׳ א' בד״ה בבא דרישא כתבו דהטעם הוא משום מראית העין, והיינו משום שנראה שהישראל ציווה אותו לעבור על מלאכת הוצאה. [תוס׳ שם הקשו דאיך אמרינן במתני׳ שפטור ומותר באופן שהעני עומד בחוץ ונטל מידי הבעה״ב הנמצא בפנים, והרי יש כאן איסור דלפני עוור של בעה״ב שמכשיל אותו בהוצאה מדאורייתא, וכתבו דאין להעמיד בעני גוי דהא אסור בשבת לתת לגוי חפץ ע״מ שיוציאו דהא מיחזי כשלוחו להוציאו. ותירצו דאיירי בחפץ של הגוי ובזה אין חשש מראית העין]. וכך כתבו הסמ״ג וספר התרומה.
ואמנם התוס׳ שם בסוף דבריהם כתבו שבכלי של גוי אין חשש משום מראית עין.
אבל הב״י בסי' שכה הביא את דבריהם וכתב שהרא״ש החמיר גם בכליו של גוי, דכיון דהטעם הוא משום מר"ע, הא הרואה אינו יודע אם כלי זה הוא של הגוי או הישראל, ולכך אסור גם בכלי של גוי.
אבל הרמב״ם כתב פ״ו י״ט שהטעם הוא משום שנראה כמקח וממכר, כלומר שנראה שמכר לו בשבת.
הנפק"מ בין הטעמים בעיר המוקפת חומה.
השו״ע בסימן רמו ב' לגבי השאלה והשכרת כלים לגוי פסק כהתוס׳ וכתב דהאיסור הוא משום מיחזי שציווהו להוציאו.
המג״א שם ובסימן רנב א' הביא את גם דעת הרמב״ם. ותמה על השו״ע שלא חשש לדעת הרמב״ם [ונ״מ לעיר מוקפת חומה דלהרמב״ם נמי אסור]. ודעתו להחמיר כהרמב״ם אלא שכתב שיש להקל במקום צורך. וגם המשנ״ב בסימן רמו בסק״ט כתב דיש להחמיר כהרמב״ם במכירה והשכרה, [אבל לא החמיר בהשאלה אלא אם כן זה כלי שעושים בו מלאכה, אבל כלי שאין עושים בו מלאכה נראה שמותר, והוא משום דעת רבינו יונה המובאת שם בסע׳ א׳ בשו״ע, והרמ״א פסק כמותו, דיש חשש של מראית עין דהרואה יחשוב שציווה אותו לעשות מלאכה בשבת וזה שייך רק בכלי שעושים בו מלאכה כגון מחרישה וכדו׳].
בסי׳ שכה א' לגבי נתינת מזונות בחצר לגוי, השו״ע כתב שמותר לזמן נכרי לחצר [הטורח הותר אף שאינו מחוייב לזונו, דמפרנסין עניי עכו״ם משום דרכי שלום, עי׳ תוס׳ שבת דף י״ט ע״א] ולתת לו מזונות כדי שיאכל בחצר, אבל אם נותן לו אוכל שיודע שיוציא אותו [כגון כמות גדולה שאין רגילות שיאכל בחצר], או שאין לו רשות לאכול שם [מ״ב שם סק"ד] או שנותן לו שאר חפצים שיודע ודאי שיוציאם [כגון כלי מלאכה] אסור , ואפילו הגוי עומד בחצר. וכתב המשנ״ב שם שהוא משום חשש שמיחזי כצווהו להוציאו.
המשנ״ב בסק"ג מביא מחל׳ בין הפוסקים ב״ח ומג״א וא"ר, דדעת הפוסקים שאף כשנותן לו ע״מ לאכול בחצר אסור לתת לו בידו, שמא לבסוף הנכרי יצא ונמצא שהישראל עשה עקירה למפרע. אלא יניח לו בחצר והנכרי יקח מעצמו. והאליה רבה כתב דמותר לתת לו בידיו כשהוא בחצר כיון שאינו נותן לו ע״מ להוציאו, וכשהא״י יוציאו אין זה יחשב שהישראל עשה עקירה אלא הוא עצמו כיון שלא היה בדעתו. וכתב המשנ״ב דיש להקל כהאליה רבה בזה. אולם כשהגוי עומד בחוץ לכו״ע אסור לתת לו בידיים.
אך בשאר חפצים שידוע שהגוי יוציאם, אסור לכו״ע אף להניחם בחצר דיש חשש מיחזי שיאמרו שבשליחותו הוא מוציא.
והמשנ״ב בסק"ז מביא עוד מחלוקת אחרונים לגבי כליו של גוי. דעת המג״א סק"ד, דאמנם לכו״ע אף בכליו של גוי אסור לתת לו בידיו ממש כשהוא עומד בחוץ, אבל מכל מקום אם הגוי בחצר ומניח לפניו אין בזה איסור של מראית עין משום שלא גזרי' כולי האי בכליו של גוי, והרואה אותו מוציא אח״כ ידע שהחפצים של אינו יהודי הם. וכך פסק המשנ״ב שם. ובשעה"צ ז' הביא דעת המאמר מרדכי ונהר שלום שדעתם שאף כשהגוי עומד בחצר אסור ליתן לו חפציו או להניח לפניו. דס״ל דגם בכה״ג אין לחלק, דהרואה אינו יודע של מי הכלים.
וביאר המחצית השקל, שבלשון השו״ע משמע שפסק לאסור גם בזה, שהרי כתב ״או ליתן לו חפצים שדרך להוציא, אסור אפילו אם עומד בפנים, ואפילו אם החפצים של אינו יהודי, שהרואה אינו יודע שהחפצים של אינו יהודי״. ומזה שכתב קודם את האיסור אף כשעומד בפנים ואחר כך הוסיף אף שהחפצים של א״י משמע בדבריו שגם בכה״ג אסור. ומדייק המחה״ש שהמג״א דייק את שיטתו מדברי הטור ולא מדברי השו״ע, כי בטור כתב בלשון אפילו שהא״י עומד בחצר "או" בחפציו של א״י, וגם כתב שהרואה שנותן. ועל פי זה הוא מבאר את יסוד המחלוקת, דלהמג״א איכא מר"ע דווקא היכא שהגוי עומד בחוץ שהרואה סובר שהוא של ישראל כיון נותנו לו משא"כ כשהגוי בפנים החצר, דאין הרואה רואה את הנתינה, אע"ג שאחרי זה רואהו שהחפץ ביד הגוי וידע שלקחו מרשות הישראל, יאמר ודאי של גוי הוא, והגוי לקח לבד את שלו מרשות הישראל, ובני ביתו שכן ראו הנתינה אין בכך כלום שהרי יודעים הם שבאמת כלי זה הוא של הגוי. אבל השו״ע ועוד אחרו' סוברים שהחשש הוא מפני כל אדם שרואה את הגוי יוצא מבית הישראל, והוא אינו יודע אם החפץ של הגוי או של היהודי, וע״כ שפיר שייך בזה חשש דצווהו להוציאו.
אמנם יש להקשות על המג״א, דהרי מלשון הגמרא מבו' שגם אם הישראל מכר או נתן במתנה לגוי זה אסור משום שזה מיחזי כמקח וממכר, והרי כשנותן לו מתנה החפץ הוא כבר שייך להגוי, וא״כ לשיטתו הדבר צריך להיות מותר, דבזה אין מיחזי.
והיה נראה לומר דמיירי באופן שלא נגמר הקניין כל עוד שלא יצא, ועל כן החפץ הוא עדיין שייך להישראל, וכמו שמצינו שכתב המג״א בסי' רנב סק"ה לגבי ייחד לו מקום לגבי ישראל שמכר סחורה לגוי שאנו אומרים שמותר למכור בע״ש ובלבד שהגוי יצא מפתח הבית מבעוד יום, והרמ״א שם כתב שאם ייחד לו מקום בבית אזי מותר שהגוי יצא בשבת, אבל כתב דיש להחמיר בזה. וכתב שם המג״א דהטעם דיש להחמיר בזה שלא להרגילו בכך, ועוד, משום שכתב ההגהות מרדכי דמיירי בגוונא דאכתי לא קנהו העכו"ם עד שיוציאנו וא״כ נמצא שמכר לו בשבת וע"כ כשמיחד לו מקום הוה כאילו הוציאו הגוי מרשות ישראל אולם כיון דרבים חו' ע"ז ולא הותר ייחוד מקום כי אם לגבי חמץ לכן החמיר ע"כ. על פי זה יש לבאר דה"ה גם הכא במכר או נתן לו מתנה, שעדיין לא נגמר הקניין ועדיין החפץ של ישראל, ושפיר שייך בזה מיחזי. אבל כבר תמה עליו שם בהגהות רעק״א שם, דאה״נ בקניין כסף יש פוסקים דס״ל דאין זה קונה בנכרי אבל מ״מ בהגבהה הרי לכו״ע קונה, וא״כ איך שייך לומר שלא נגמר הקניין. א״כ שוב קשה על מג"א.
ונראה דיש לומר ע״פ דברי המחצית השקל הנ״ל, דבאמת הגוי קנה קניין גמור כשישראל נותן לו מתנה ובאמת החפץ כבר שייך לגוי, אלא דבכה״ג מודה המג״א דיש כאן מיחזי, דהרי מה דהתיר בחפץ של גוי היינו בגוונא דבני ביתו יודעים מכבר בודאות שחפץ זה של הגוי הוא, משא"כ הכא שעכשיו נתנו לו הישראל לגוי במתנה או במכירה, שוב אין בני הבית יודעים מכל זה, וכשיוצא הגוי מבית הישראל בשבת שפיר איכא מר"ע של בני הבית [אולם אין נפק"מ לענין מר"ע של שאר הרואין שאינן בני ביתו, דלהטעם המבואר במחה"ש אי' מר"ע לשאר הרואין דווקא היכא שגוי עומד בחוץ, וזה אינו ענין לנידון דידן] שעדיין אינם יודעים שהחפץ של הגוי, לכן אתי שפיר בדברי הרמב״ם שגם בכה״ג אסור משום מיחזי.
ובגוף דברי הרמב״ם יש לפלפל אם דעתו שבחפץ של גוי יש חשש מיחזי כמקח וממכר. המג״א כתב בפירוש שלא ודייק זה מלשונו שכתב בפרק ו' וז"ל כשיצא העכו"ם מביתו בשבת "וחפץ ישראל" בידו וכו' עכ"ל, אבל להחולקים עליו שם בסי׳ שכ״ה בחשש צווה להוציאו יש מקום לומר שאף בחשש של מיחזי שמכר לו בשבת שייך לומר דאף בכלי הגוי יש לאסור. ומה שכתב הרמב״ם ושיצא הגוי מביתו וחפץ ישראל בידו, לאו דווקא הוא, אלא כוונתו דהרואה חושב שמדובר בחפץ של ישראל.
נמצא אם כן דלדעת השו״ע בנידון דידן לגבי גוי שבא לקחת חפץ שלו בשבת, הרי שדעתו שגם בכלי של גוי שייך מיחזי שצווהו להוציאו, אם כן יהיה אסור.
ואף בכרמלית שהוא רק איסור הוצאה דרבנן, ונמצא שזה מראית העין בשבות דשבות, כבר כתב בבית יוסף להוכיח מדברי האו״ז שאף בזה חיישינן למראית העין. דהאו״ז כתב שלהלכה אפשר לתת לגוי להוציא את החמץ בערב פסח שחל בשבת משום שזה דבר מצווה ושאין לנו רה״ר דאורייתא. ודייק בבית יוסף, דמשמע שרק לדבר מצווה התיר, אבל לדבר הרשות אסור אף בכרמלית. [ואמנם יש בזה סתירה קצת במשנ״ב, שהרי בסימן רמ״ו סק״ט הביא את דברי השו״ע שאף בכרמלית אסור, אולם בביה"ל שם בד"ה כגון הביא בשם רעק״א דאין מר"ע במילי דהוא שבות דשבות (שם מדובר לגבי המח׳ שמובאת בשו״ע בסתם ויש אם מותר להשאיל כלים ביום ו' לגוי, דדעתו בסתמא להתיר והי״א אוסרים משום שנראה שעושה מלאכה בשליחותו של ישראל והוא דעת רבינו יונה, וכך פסק הרמ״א) ויל"ע].
ומ״מ במקום מוקף חומה או שיש בו עירוב, כבר כתבו המג״א וכן המשנ״ב רמ"ו סק"ט דלדעת השו״ע יהיה מותר, דתו ליכא למיחש למיחזי כצווהו להוציאו.
אלא דלדעת המג״א שכתב לחוש לדעת הרמב״ם למיחזי כמקח וממכר, יהיה מותר רק בכלים של הגוי, אבל בכלים של ישראל לא יצאנו מידי החשש. [ועי' במשנ״ב שם שפסק כמג"א חוץ מהשאלה של כלים שאין עושין בהם מלאכה לא חשש לרמב״ם בזה]. א״כ בנידו״ד אם הגוי שכח כלי שלו מותר.
אבל אם נאמר שדעת הרמב״ם לאסור אף בכלי של גוי אז גם בנידון דידן יהיה אסור [אמנם לא ראינו שום פוסק שכתב כך בדעת הרמב״ם, ויל"ע עוד בזה].
והאמת דגם בחוץ לארץ או בארץ במקום שיש רה״ר גמורה [לפי השיטות מהו רה״ר, אי בעי כל הג׳ תנאים או דסגי בא׳ מה] יש קצת דרך להקל בזה.
דהנה הביה״ל כתב בריש סימן רנ״ב, לגבי מכירה לגוי, דבאיסור מראית העין, אע״פ שיש לאסור אפילו בחדרי חדרים, מ״מ באיסורי דרבנן יש מקום להקל בצנעא בשעת הדחק. ונראה שכתב במקום הדחק משום דהוא ס"ל כהמג"א דבכלים של גוי שרי, וא"כ מוכרח הוא לפרש הגמ' בשבת י"ח ב' באופן שלא נגמר הקניין או דאכתי אי' משום מר"ע של בני ביתו וכדבי' לעיל, אבל בנידון דידן שהחפץ של הגוי מכבר, תו ליכא משום מראית העין כלל. ואף לדעת השו"ע ודעימיה דאף בכלים של גוי יש מיחזי, יוכלו להקל בכה״ג, דהא קיי"ל דמראית העין במילתא דרבנן דווקא בפרהסיא אסור אבל בחדרי חדרים שרי [עי' משנ"ב סי' שא ס"ק קסה]. ולכן באופן שהגוי שם את זה בכיסו שלא ייראה, או שיבוא בלילה כשאין רואים שרי.
או שיש להקל אם האינו יהודי אלם כדאי' בשו"ע שכה ב' [ושם במשנ״ב סק"י כתב דאף שאין סכנה, דאם יש סכנה פשיטא שמותר תמיד, אלא סתם שהגוי מבקש חפציו והוא איש אלם] ולכן אם הגוי הוא שכנו או עובד אצלו וכדו' ודאי דיש להקל כדי שלא יבוא לקטטה או מעין זה דאז ודאי יש להקל. [וביאר המג״א שהסיבה להקל היא משום שמצרפים את הפו' שאין לנו רה״ר גמורה היום, ולפי זה יש להתיר דאל"כ יש חשש דרכי שלום בין היהודי לגוי ולכן כה"ג אף בכלים של ישראל שרי].
ואמנם כל ההיתר של אלם שמועיל אף בכלים של ישראל היינו דווקא בכלי שאין עושין בו מלאכה, אבל בכלי שעושים בו מלאכה, לפי המבואר במשנ״ב רמו סק"א וב', נראה דיש מקום להחמיר אף באלם [כל שאין שם סכנה], משום שהמשנ״ב שם סק״ט כתב שאסור אפילו להשאיל לגוי כלי שעושים בו מלאכה מכיון שהרמ״א שם בסעיף א' פסק כרבינו יונה שבער"ש וכ"ש בשבת יש מיחזי שצווהו לעשות מלאכה בשבת והגוי שלוחו של הישראל, וכאן לא שייך להקל כפי שכתב המג״א מטעם אלם בצירוף הטעם שאין לנו רה״ר דאורייתא, דהא חשש זה של עושה מלאכה בציווי הישראל שייך גם בעיר המוקפת חומה. [אולם היכא דהוא כלי של גוי בפשטות מותר אף שעושין בו מלאכה, כי רבינו יונה שם דיבר על כלי של ישראל דדווקא בזה שייך החשש של שלוחו של ישראל, ולא ראינו מי שכתב מפורש שגם בכלי של גוי אסור, ושמא כל זה דווקא להמג"א שזכרנו בסי' שכא, אבל להרמ"א שם שחולק עליו וס"ל דאף בכלי של גוי יש מר"ע של ציווהו להוציאו, אפשר דיש לחוש למר"ע של עושה בשליחות הישראל אף בכל של גוי, ושמא יש לחלק, ויל״ע בזה].
ופשוט דאם גוי מבקש מיהודי בהשאלה כלי שעושים בו מלאכה כגון פטיש, לפי המשנ״ב יהיה אסור להשאילו מהטעם המבואר בר' יונה. ולדעת השו״ע יהיה מותר אם זה במקום שיש עירוב או שזה בצינעא.
