חלק א – ההבדל בין משה והאבות – ההבדל בין קיום תורת משה לקיום תורת האבות, את מי משה רבינו מייצג ?

חלק ב – יצירת כלל ישראל – המספר עשר, משבט ומשפחה לעם, מכת בכורות גילוי שכינה עיקר יציאת מצרים, והבדלה בין ישראל לעמים, מתן תורה חתימת עם ישראל

חלק ג – מפסח לעצרת – חג הפסח וחג השבועות הם קשורים אחד לשני

חלק ה – מתן תורה – הגילוי שכינה שהיה במתן תורה, תורה המקשרת בינינו לבוראינו, איך מתן תורה יכול להשפיעה עלינו ? יסוד א: התורה היא שמותיו, יסוד ב: התורה היא רצונו, יסוד ג: התורה היא דיבורו

חלק ו – התוצאות מחטא העגל – פרעון על חטא העגל בכל פורענות, איבדו את כתריהם, משה רבינו מחוץ למחנה, ברית חדשה, ההיבדל בין לוחות ראשונות ושניות, בניית המשכן.

חלק ז – המשכן – חשיבות ר״ח ניסן שנת 2449, תפקיד המשכן מקום השראת השכינה בישראל, המשכן,פתח האהל,קדש,קדש קדשים.

חלק א – ההבדל בין משה והאבות

בדרך כלל אנחנו מתיחסים לבראשית שמות ויקרא במדבר כחלק אחד מהתורה ודברים כמו החזרה של הארבעה חומשים. אבל יכולים להתיחס לבראשית כתורת האבות , ושמות ויקרא במדבר דברים כתורת משה וזה מורה שיש היבדל בין תפקיד משה רבינו ואבותינו.

קימים שלשה האבות והם הבונים היסוד של הקשר בין האדם וה׳, ועם ישראל הם נקראים אדם שאחרי האלפיים תוהו עם ישראל הם המיצגים את ה׳ ודרכו בעולם, וכמו שאומרים חז״ל (יבמות סא.) אתם קרוים אדם ואין העכו״ם קרוים אדם.

ומי שמיוחס לאבות הוא חלק מכלל ישראל ויש לו קשר מיוחד עם הקב״ה, וכמו שאנו אומרים בעמידה אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, דהיינו הטעם שהוא אלוקנו קשור עם זה שהוא אלוקי אבותינו.

וכן אנחנו אומרים וְזוֹכֵר חַסְדֵי אָבוֹת, ולכן וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַעַן שְׁמוֹ, בְּאַהֲבָה דהיינו הגם שתמו זכות אבות אבל ה׳ יביא הגואל משום שהוא זוכר שאנחנו מיוחסים לאבות ולכן ה׳ עושה עמנו חסד חנם לגאול אותנו.

אבל משה הוא רבינו דהיינו המורה דרך והוראה הוא מגלה לנו מה היא דרך ה׳ לפי מה שכתוב בתורה.

ההיבדל בין קיום תורת משה לקיום תורת האבות:

התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה (שקלים טז:) זאת אומרת שקיימים הרבה אופנים איך לסדר האותיות לדוגמא האות ח מורכבת מהאות ו והאות ד, האות ה מורכבת מהאות י והאות ד…

אבל לאחר מתן תורה משה רבינו הביא לנו התורה באופן כבר מסודר איך לקרא אותה (1/2).

אבל לאבות היתה התורה עוד לפני סידורה שהיתה על ידי משה ולכן לא היה להם צורך בקיום תרי״ג מצוות כיון שהאופן איך שהם למדו התורה שהיא אש שחורה על גבי אש לבנה היה לפי מה שהבינו רצון ה׳ מתוך הבריאה ורצונו הוא תורתו.

והשינוי בין הלימוד וקיום תורה שלנו מבואר בחז״ל שאומרים שהלימוד תורה של האבות היה עד שלא ניתנה התורה (קידושין פב.), והרמב״ן כותב שהאבות היו אינם מצווים ועושים (רמב״ן בראשית פכ״ו ה 3)

א – אפילו שהאבות קיימו כל התורה אבל הכללים והמציאות שלהם היו שונים משלנו ולכן דברים שלנו הם אסורים, להם לא היה אסור, ולא מצד חיסרונם אלא מצד שהם היו מבינים שזהו רצון ה׳ מהם באותה שעה (עי׳ רמב״ן בבראשית פכ״ט ט בס״ד), ולכן מובן כמה מהמעשים של האבות שנראים כתמוהים בעינינו לדוגמא שיעקוב נשא אחיות.

ב – האבות לא היו במתן תורה כי הם לא היו צריכים את מתן תורה כדי להתקרב לה׳.

ג – המלאכים היו נגד נתינת התורה לעם ישראל (שבת פח:) ״תנה הודך על השמים״, כי עד עכשיו התורה היתה בשמים ואפילו הכי היה לבני אדם אופן איך להתקרב לה׳, אז למה שעכשיו משה יקח התורה לארץ (4) ! אבל מאז שלקחה משה לארץ לא בשמים היא (עי׳ ב״מ נט:) !

ד – נכון שאנחנו צאצאים של שלשת האבות אבל קיום תורה ומצוות שלנו הוא לא תורת האבות, אלא תורת משה רבינו, לדוגמא:

הגמ׳ אומרת בפסחים (נו.) אמרי רבנן היכי נעביד (באמירת ברוך שם כבוד מלכותו שבקריאת שמע) נאמרוהו לא אמרו משה רבינו לא נאמרוהו אמרו יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי.

ביאור הטעם שאומרים בלחש הוא שאנחנו משועבדים לתורת משה ולכן לא אומרים בקול רם ואומרים בלחש להורות שאנחנו רוצים להיות כאבות, מתי יגיעו מעשי לידי מעשי אבותי.

וכן אומר הרמב״ם (5) שהטעם שאנו מלים את בנינו הוא לא בגלל שאברהם אבינו מל את עצמו ומקורביו אלא מפני שצוונו הקב״ה על ידי משה רבינו.

כבר כתבנו שתפקידו של מרע״ה היה להיות רבינו מורה דרך והוראה, אבל מאד מעניין להדגיש שבלידת משה התורה לא כותבת בפירוש שם אביו ואמו, וכן מעניין שמשה לא היה בשעבוד מצרים הוא היה או בבית פרעה בכוש או במדין, משה רבינו הוא גם הנביא היחידי שראה ה׳ פנים אל פנים, משה הוא היחידי שמתוכח עם ה׳ באופן ישיר בפרשת שמות בסנה וכן בפרשת כי תשא ודבר כזה לא מצינו אצל האבות או שאר נביאים !

עוד צריכים להבין האם משה הוא שליח ה׳ לגלות רצונו לכלל ישראל או שמשה הוא שליח עם ישראל כמו שרואים שלפעמים הוא מתווכח עם ה׳ למען טובת עם ישראל !

והתירוץ הוא משה רבינו הוא שניהם (עי׳ ויקרא פ״א א רש״י ד״ה לאמר), כמו שכתוב (שמות פי״ד לא) וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ (רואים שמשה הוא שלוחו של ה׳), ומיד אחרי זה כתוב (שמות פט״ו א) אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽיהוָ֔ה (דהיינו הוא שלוחו של ישראל ולכן הוא המתחיל את השירה).

דהיינו משה רבינו הוא המיצג את עם ישראל לה׳ והוא גם כן מיצג את ה׳ לעם ישראל, משה רבינו הוא המחבר בין עם ישראל והקדוש ברוך הוא, כי משה הוא הנותן את התורה, וישראל וקודשא בריך חד הוא על ידי האורייתא דהיינו על ידי משה.

ולפי זה נוכל להבין עוד כמה דברים:

א – התורה לא כותבת בפירוש בהתחלת ספר שמות שם אביו ואמו של משה, כי הוא השליח של ה׳ מהעליונים וכביכול לא שייך בו לידת אב ואם, ולכן משה לא היה בשעבוד מצרים כי הוא לא חלק רגיל מכלל ישראל, ולכן היה קשר ישיר בין ה׳ ומשה כי הוא מהעליונים, משה יכול להתווכח עם ה׳ כי הוא מיצג את כלל ישראל.

ב – אומר המהר״ל שביום שנולד משה איצטגני פרעה אמרו להרוג גם את המיצרים שנולדו באותו יום, זו לא היתה טעות אלא כיון שכל המגדל את בן חבירו כאילו ילדו ובתיה בת פרעה גידלה את משה נמצא שהוא נולד לאמא יהודיה אבל נחשב כנולד למצריה ולכן איצגני פרעה אמרו להרוג את המיצרים ואת היהודים.

ג – משה רבינו הוא המכניס את עם ישראל בברית עם ה׳, ולכן הוא מביא את ספר הברית מה׳ לעם ישראל (שלוחא דרחמנא) והוא זה שעושה לפני מתן תורה את זריקת דמים של חצי הדם כדי להכניס את ישראל בברית (שלוחא דישראל).

כיון שמשה רבינו היה לו סוג של עצמאות ולא היה מאה אחוז חלק מעם ישראל לכן גם אחרי חטא העגל הוא יכל להמשיך עם הכתרים שניתנו במעמד הר סיני וכמו שכתוב יִשְׂמַח מֹשֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקוֹ… כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בּרֹאשׁוֹ נָתַתָּ הוא היחיד שהמשיך אם הכתרים בראשו וקרן עור פניו אחרי חטא העגל כי הוא לא שייך לישראל, משא״כ שבט לוי אפילו שלא חטאו בעגל אבל הם חלק מעם ישראל וכיון שעם ישראל הפסידו כתרם והקירון עור פנים גם הם הפסידו.

חלק ב – יצירת כלל ישראל

הגה: לא באים כאן להסביר מהות המספר עשר רק באים להראות שיש איזשוהוא ענין למספר עשר.

האדם המיצג את תכלית בריאת העולם – כמו שה׳ ברא העולם בעשרה מאמרות (אבות פ״ה א) כדי שהאדם יכיר ויעבוד ה׳, כך ה׳ המתין עשר דורות מאדם עד נח לראות אם ישובו וכיון שלא שבו בתשובה הביא את המבול.

ומנח עד אברהם ה׳ המתין עוד עשר דורות (אבות פ״ה א/ב) עד שבא אברהם ועל ידי עשרה נסיונות נהפך לממשיך את תכלית בריאת העולם ונהפך לאדם המיצג את ה׳ בעולם (אבות פ״ה ג בית הבחירה).

וכן בתהליך יצירת עם ישראל הנהפכים לאדם (יבמות סא.) המיצגים את דרך ה׳ בעולם, ה׳ מביא עשר מכות ועושה עשרה נסים על הים (אבות פ״ה ד), ובהמשך קיבלו עם ישראל את התורה ושמעו את עשרת הדיברות.

ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא – יכולים לבאר המספר עשר בעוד דרך, ישראל קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא (זוהר אחרי עג.), ולכן יש המספר י׳ כנגד ישראל קודשא בריך הוא ואורייתא, ונבאר:

עשרה ניסיונות הם כנגד ישראל (כיון שאברהם הוא המתחיל את בניית עם ישראל), עשר המכות הם כנגד קודשא בריך הוא המנהיג את העולם, ועשרת הדיברות הם כנגד אורייתא.

משבט ומשפחה לעם – האבות והשבטים הם אלו שמתחילים התהליך ליצירת עם ישראל (וכמו שביארנו בחומש בראשית) אולם הם עוד לא נחשבים לעם הם נחשבים למשפחה/שבטים, עד שבמצרים הם נהפכים לעם (6), אולם החתימה וההגדרה של עם ישראל כעם היא רק במתן תורה וכמו שנבאר לקמן.

מכת בכורות גילוי שכינה עיקר יציאת מצרים, והבדלה בין ישראל לעמים – יכולים להתווכח ולהביא כמה אפשרויות מתי מתחיל ומתי מסתיים יציאת מצרים, אבל מתי היה עיקר יציאת מצרים ?

תשובה: חצות ליל טו׳ שהיתה אז מכת בכורות שם היתה עיקר יציאת מצרים, ונוכיח:

א – יש תשעה מכות שנעשו על ידי משה ואהרון, אבל המכה העשירית נעשית ישר על ידי ה׳, אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ, ואפילו שהיו במט׳ שערי טומאה, ובמצרים ארץ מלאה גילולים, גם שם ה׳ מתגלה בכבודו ובעצמו במכת בכורות.

ב – הדבר הראשון שה׳ שולח לומר לפרעה בְּנִ֥י בְכֹרִ֖י יִשְׂרָאֵֽל (שמות פ״ד כב) ואם לא תתן לבני לצאת אכה את בכורך (אבן עזרא).

ולפי מה שביארנו שעיקר יציאת מצרים היא בגילוי שכינה שהיה במכת בכורות יכולים לבאר עוד שהגילוי שכינה הזה הוא לא רק להכות את המצריים אלא גם תהליך בבחירתו בנו כעם כי לפני מכת בכורות עם ישראל עשו ברית מילה והבדילו עצמם מהגוים, ושמו דם הפסח במזוזות ביתם (שמות פי״ב ו רש״י), ואז בחצות הלילה הגיעה הקב״ה בכבודו ובעצמו ( אני וְלֹא מַלְאָךְ, אֲנִי וְלֹא שָׂרָף, אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ) והמית בכורי מצרים ובכורות היהודים חיו (7), וזה היה חלק מההבדלה בין ישראל לעמים לקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ (דברים פ״ד לד) דהיינו עם ישראל מתוך העם המצרי (8).

יוצא מזה שמכת בכורות היא: (א) עיקר יציאת מצרים על ידי התגלות שכינתו בהכאת הבכורות, (ב) בחירתו בנו כעם והבדלתנו משאר העמים.

מתן תורה חתימת עם ישראל – מתן תורה הוא הנישואין וה״חתימה״ של עם ישראל וביאור הדבר הוא שאפילו שלפני יציאת מצרים הם כבר היו עם כנ״ל אבל במתן תורה על ידי נתינת התורה נוצר לעם ישראל קשר מיוחד עם ה׳ כעם/כלל, וחז״ל מסמלים הקשר הזה כחתן וכלה (9),

ומאז נהפכנו לעם סגולה, והתוצאות מזה הם (10):

א – עם ישראל נהפכים ל״אדם״ אתם קרוים אדם ואין העכו״ם קרוים אדם (11), כי תפקיד האדם כמלך בעולם התחתון הוא להביא כבוד שמים לעולם (12), וממתן תורה ואילך תפקיד האנושות לעשות רצון הבורא ולהביא כבוד שמים לעולם מסור לעם ישראל הקרוים אדם, אנו כביכול נהפכים להיות ההחלק הגשמי של ה׳ בעולם.

ב – שמו של הקב״ה נקרא בקרבנו (13) ולכן אנו נהפכים לעם המיצג את ה׳ בעולם.

ג – הגוים מצווים בז׳ מצוות, אבל גוי שרוצה להתקרב לה׳ יותר מהז׳ מצות בני נח צריך להתגייר ורק אז כחלק מעם ישראל הוא יכול להתקרב לה׳ יותר, ולכן אסור לבן נח ללמוד תורה כיון שהתורה ניתנה רק לעם ישראל והיא לא שייכת לעכו״ם (סנהדרין נט.).

ד – הקשר של כלל ישראל וקודשא בריך הוא נעשה על ידי האורייתא זאת אומרת שהמקשר אותנו להקב״ה היא התורה (עי׳ מה שנכתוב בזה בהרחבה לקמיה).

חלק ג – מפסח לעצרת

יסוד – רואים שקיים קשר בין פסח לשבועות, כמו שכתוב וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי (שמות יט ד), ומבאר אונקלוס ורש״י שהכוונה היא ליציאת מצרים וקירבה לעבודתו יתברך דהיינו קבלת התורה.

וכן הדיבור הראשון מעשרת הדיברות הוא אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים (שמות פ״כ ב), דהיינו יש קשר בין האנכי ה׳ אלוקיך (מתן תורה), לאשר הוצאתיך מארץ מצרים (יציאת מצרים).

וביאור הקשר הוא שכל הטעם של יציאת מצרים היה כדי להגיעה לקבלת התורה להיות עבדי ה׳ (14), ולכן התקופה שבין פסח לשבועות היא קצרה מאד והם ימי הכנה לקבלת התורה.

חלק ד – סדר מתן תורה לשיטת רש״י:

ביום הראשון הגיעו למדבר סיני (שמות פי״ט א),

ביום השני משה עלה למרום (שמות פי״ט ג׳ רש״י) וה׳ אמר לו כמה דברים להגיד לעם (פסוקים ג/ו) ובאותו יום משה ירד ואמר לעם (פסוק ז) ועם ישראל אמרו נעשה (פסוק ח).

ביום השלישי משה עלה ואמר התשובה של עם ישראל לה׳ (פסוק ח רש״י), אז ה׳ אמר למשה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י בָּ֣א אֵלֶיךָ֮ בְּעַ֣ב הֶֽעָנָן֒ (פסוק ט).

ביום רביעי משה אמר לה׳ את דברי העם ורש״י מפרש שדברי העם הם רצוננו לראות את מלכנו (שמות פי״ט ט רש״י, עיין הערה 15), וה׳ הסכים לבקשתם אבל עם ישראל צריכים לפרוש מנשותיהן עד ששה בסיון (יא רש״י) ולהגבילם שלא יעלו להר (פסוק י/יג), ורק משה אהרון נדב ואביהו יכולים לעלות להר (פכ״ד א).

ובאותו יום משה ירד ואמר לעם מצות פרישה והגבלה שבע מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדמה ודינין שנתנו להם במרה (פכ״ד ג רש״י), והעם מקבלים עליהם צווי ה׳ ואומרים נעשה (פכ״ד ג).

אז משה כתב ספר מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה (פכ״ד ד רש״י)

ביום החמישי: משה בונה מזבח ועושה שנים עשר מצבות כמנין השבטים ושלח את הבכורות לעשות עולת תמיד (16).

משה קורא את ספר הברית לעם וכל העם אומרים נעשה ונשמע, אח״כ מדם הקרבנות משה מזה חצי הדם על המזבח המראה הצד של השכינה וחצי הדם על העם וכאן נכנסו אבותינו בברית עם ה׳ כדרך כורתי ברית (פכ״ד ד/ח רש״י, כמה הערות על היום הזה עיין הערה 17 הרחבה על יום ה׳ סיון).

ביום השביעי: ר׳ יוסי סובר שביום הזה ניתנה התורה; ביום הזה משה עלה להר סיני לקבל הלוחות (18).

חלק ה – מתן תורה

ההיבדל בין תורת האבות לתורת משה – כבר כתבנו לעיל בכותרת: ״ההיבדל בין קיום תורת משה לקיום תורת האבות״

התוצאות ממתן תורה – כבר כתבנו לעיל בכותרת: ״מתן תורה חתימת עם ישראל״

הגילוי שכינה שהיה במתן תורה:

הגילוי שכינה שהיה למשה רבינו לפני יציאת מצרים – משה רבינו מגיעה אל הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים שהוא בעצם הר סיני (שמות פ״ג א רש״י), שם משה רואה שהסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל, שם מגיעה השכינה למעלה מי׳ טפחים (סוכה ה ב) ומחמת השכינה השרויה במקום המקום נהפך לקדוש כמו שכתוב שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא (שמות פ״ג ה)

ושם ה׳ מגלה למשה זה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר (שמות פ״ג טו) זהוא השם המפורש (פסחים נ.) נמצינו למדים שה׳ גילה שכינתו למשה רבינו בבחינה של שם המפורש.

בהמשך כשמשה בא למצרים כדי לבצע שליחותו להוציא את ישראל ממצרים כתוב ״וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י ה' לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם״ (שמות פ״ו ג) דהיינו היה גילוי שם ה׳ / גילוי שכינה שהיה וההתגלות הזאת לא היתה לאבות (אולם עי׳ שמות פ״ו ט רד״ה וגם הקימותי)

הגילוי שכינה במכת בכורות – במכת בכורות מתגלה השכינה עוד הפעם באופן יוצא מהכלל וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות פי״ב יב), ומדייק בעל ההגדה (עי׳ רש״י והרמב״ן): אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ־מִצְרַים אֲנִי וְלֹא שָׂרָף, וּבְכָל־אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי וְלֹא הַשָּׁלִיחַ אֲנִי ה' אֲנִי הוּא וְלֹא אַחֵר.

הגילוי שכינה במתן תורה – ושוב מתגלה השכינה במתן תורה אז השכינה ירדה למטה (למעלה מי׳ סוכה ה:), באופן יוצא מהכלל שמאז ועד היום לא היה גילוי שכינה פומבי כזה, ואז כל כלל ישראל שמעו את ב׳ הדיברות הראשונות מפי השכינה (במדבר פט״ו כב׳), ואומר הרמב״ם (יסודי התורה פ״ח א׳) …במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים.

וכשאמר ה׳ אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים (שמות פ״כ ב), דהיינו באנכי ה׳ אלוקיך יש גילוי שכינה והוא אותו גילוי שכינה שהיה בהוצאתיך מארץ מצרים (שהיא מכת בכורות שהיא עיקר יציאת מצרים).

אַתָּה֙ הׇרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהֹוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְּבַדּֽוֹ כְּשֶׁנָּתַן הַקָּבָּ"ה אֶת הַתּוֹרָה פָּתַח לָהֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים, וּכְשֵׁם שֶׁקָּרַע אֶת הָעֶלְיוֹנִים כָּךְ קָרַע אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, וְרָאוּ שֶׁהוּא יְחִידִי (דברים פ״ד לה׳ רש״י).

הגה: במצרים אפילו שהיתה מכת בכורות אבל הגילוי שכינה היה ביותר צמצום כיון שמצרים הוא מקום טומאה אבל במתן תורה עם ישראל היו במדבר מקום שומם שאין שם טומאה.

רואים שיש קשר בין אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא (זוהר אחרי עג.), וכמו שמביא רש״י (בראשית פ״א א) שתכלית בריאת העולם הוא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו (של ה׳), ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתו (של ה׳).

לא רק ששלשתם קשורים אהדדי ויותר מזה הבאנו לעיל (בכותרת מתן תורה חתימת עם ישראל) שהקשר של כלל ישראל וקודשא בריך הוא נעשה על ידי האורייתא, וכמו שכתוב שהתורה היא ספר הברית (שמות פכ״ד ז׳).

א – החלק ההכי חשוב של המלכות היא לומדי תורה כי עם ישראל שונים משאר האומות עם ישראל הם ה״אדם, המלך בתחתונים״ הנציגים של ה׳ בעולם והתורה היא זו שקרבנו לה׳ ויחדה אותנו משאר העמים וככל שאנו דבוקים בה יותר אנו נעשים יותר קרובים למלך (19/20).

ב – ה״קודש קדשים״ המקום ההכי קדוש שיש (כדלקמיה), הוא המקום שבו נמצא הארון והכפורת, והם עיקר מקום השכינה שהיה בכל המשכן (רמב״ן שמות פכ״ה א), ובתוך הארון היו לוחות הברית והלוחות מסמלים את התורה שניתנה לעם ישראל ולא לאבות, זאת אומרת שהדבר ההכי קדוש היא האורייתא.

ג – אפילו שנחרב הבית ואין לנו יותר גילוי שכינה כי בחורבן בית ראשון הסתלקה השכינה בעשרה שלבים (ר״ה לא.) ומאז נמצאים בעולם של הסתר פנים (כמבוא באריכות בועד על חנוכה), וגם אם תמו זכות אבות, אבל הקשר והתקרבות שלנו לה׳ על ידי התורה לא בטל (21).

ד – למה אנחנו עושים הרבה מצוות ותפילות זכר ליציאת מצרים אם כל תכלית יציאת מצרים היה לקבל התורה למה לא עושים זכר לקבלת התורה (22) ? עוד צריכים להבין הרי בחג השבועות עצמו לא כתוב בתורה שהוא זמן מתן תורתינו !

התשובה היא: הקשר שיש לנו עם ה׳ הוא על ידי התורה והקשר הזה מתחדש בכל יום נמצא שמתן תורה לא היה חד פעמי אלא יש התחדשות של קבלת התורה בכל יום, ולכן התורה מזהירה אותנו שהתורה לא תהיה מצוות אנשים מלומדה אלא שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים (23), משא״כ ביציאת מצרים אין ההתחדשות התמידית הזאת ולכן צריכים מצוות לזכור ולהכניס לתוקף עוד הפעם את האמונה שנשרה בנו ביציאת מצרים.

שאלה: אנו מבינים שהיה גילוי שכינה עצום במתן תורה, אבל איך בהשגתינו ועבודיתנו כל זה יכול להשפיעה ? איפה מתבטא הקשר שנקנה לנו עם ה׳ בהר סיני ?

יסוד א: התורה היא שמותיו – ה׳ נתן לנו שמותיו שהם שמות הנהגתו או שם עצמותו, והשמות האלו הם דברים המרמזים לעצמותו יתברך ועל ידי שמותיו יכולים להתקרב אליו יתברך, כמו שאנו אומרים בתפילה: אתה קדוש ושמך קדוש, אתה אחד ושמך אחד, לשמך טוב להודות ולך נאה לזמר.

ואם כן כיון שכל התורה כולה שמותיו של הקב״ה (זוהר ח״ג צח:) אז על ידי התורה אנו יכולים להתקרב לשמותיו ואליו, אנו אומרים בברכות השחר ״כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך״, דהיינו כשלומדים תורה לומדים שמותיו של ה׳.

התורה היא לא ח״ו רק חומר שיכלי או לימוד אקדמאי, התורה היא צורת קשר עם ה׳ על ידי שמותיו.

יסוד ב: התורה היא רצונו – הנצי״ב (העמק דבר פכ״ה כ׳) מביא משל: היתה מדינה שתושביה היו משלמים מס כראוי למלך ותכלית תשלום המס היה כדי שהמלך ישמור על סדר ובטיחות המדינה, אבל רוב התושבים היו עסוקים בחייהם הפרטיים ועסוקים במשא ומתן ואומנות לפרנסתם.

אבל ישנו מיעוט תושבים שעובדים למלך בצבא בממשלה… חיי היום יום שלהם הוא במלכות ולכן המלך מפרנס אותם כי הם לשירותו תמיד.

הנמשל הוא יש אנשים ששומרים תורה ומצוות כדי לא להיענש כדי שיקבלו שכר וברכה אנשים אלו הם כמו רוב התושבים.

אבל יש דרגה יותר גבוה והם אלו שעסוקים ברצונו של מקום ורצונו הוא תורתו, אנשים אלו חיי היום יום שלהם הוא במלכות והם לשירותו של ה׳ וקיום רצונו ולכן המלך הוא זה שמפרנסם.

האדם בעצמו כדי להגיעה לשורשו צריך להגיעה לרצונו על ידי הבנת תכונותיו שכלו…, את ה׳ אנו לא יכולים להבין או להשיג אבל יכולים לדעת מהו רצונו, ואנו יודעים שרצונו הוא תורתו (24).

יסוד ג: התורה היא דיבורו – איסתכל באורייתא וברא עלמא (זהר פר׳ תרומה), פשטות כוונת חז״ל היא שלפי מה שכתוב בתורה נחקק צורת הטבע והשתלשלות ההיסטוריה של העולם, אבל הנפש החיים (שער ד פרק י/יא) אומר שהענין הוא כי התורה הקדושה היא דיבורו יתברך ובזה נבראו העולמות כולם זאת אומרת שעל ידי ההסתכלות באורייתא לא רק נחקק איך יהיה צורת הטבע אלא הסתכלות זו יצרה העולמות כולם.

בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות פ״ה א׳), העולם נברא על ידי דיבורו של ה׳ וכמו שביאר הנפש החיים דיבורו של ה׳ היא התורה, זאת אומרת שהאורייתא (שהיא דיבורו של ה׳) היא עצם בריאת העולם.

ולימוד תורתו הוא לימוד האור העליון, הוא לימוד רצונו, וזה משפיעה על כל הבריאה ומחיה אותה, כי רצונו שהוא תורתו הוא האופן איך שאנו יכולים להתיחס אליו יתברך והוא מה שנותן כח לבריאה

תשובה: ה׳ הוא המציאות ההכי גדולה ואין אנו יכולים להשיגו והמציאות לאחריו שאנו כן יכולים להשיג באיזשהוא אופן היא רצונו שמותיו ודיבורו שכולם הם תורתו.

לפי הנ״ל נבין שהעולם הגשמי העולמות עליונים המלאכים כולם משקיפים עולמות רוחנים, והעולמות הרוחנים משקיפים את התורה, והתורה שהיא רצונו שמותיו ודיבורו יתברך משקיפה את ה׳, נמצא שהעולם שאנו מסתובבים בו (באופן הטבעי שלו) הוא משקיף בכמה דרגות של ריחוק את רצונו של ה׳.

נמצא שאפילו אם אין אנו יכולים להשיג את ה׳ בחושינו אבל במתן תורה ניתנה לנו המתנה להיות מקושרים בה׳ באיזשהוא אופן, שככל שנעמיק נלמד ונחיה תורה (שהיא רצונו שמותיו ודיבורו) אנו נמצאים יותר קרוב אליו יתברך (אל האמת), ומתרחקים מהדברים של מה בכך דעלמא הדין שהם תוצאות מרוחקות בכמה דרגות מה׳.

האבות התחברו לה׳ על ידי הבנת רצונו מתוך הבריאה, המלאכים על ידי שירה (שאומרים קדוש קדוש קדוש, ברוך כבוד ה׳ ממקומו), ועם ישראל מתחברים לה׳ ידי תורה.

חלק ו – התוצאות מחטא העגל

פרעון על חטא העגל בכל פורענות:

אמר ר' יצחק אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם (סנהדרין קב.).

איבדו את כתריהם:

אחרי חטא העגל עם ישראל יורדים ממדרגתם ואינם ראוים יותר לדרגה של גילוי שכינה שהיתה להם במתן תורה ומפסידים את הכתרים שקיבלו במתן תורה (שמות פל״ג ד/ו רש״י).

וכיון שמשה רבינו לא חטא לכן לא איבד את הכתרים שקיבלו ישראל בלוחות ראשונות ומשה נשאר במצב של לוחות ראשונות מצב של אדם קודם החטא, ולכן קרנו עור פניו ועם ישראל יראו מלגשת אל משה (ויקרא פל״ד כט׳ ל׳), וכדי שאנשים לא יהנו מזיו השכינה שנמצאת בפני משה, משה שם מסוה על פניו והיה נוטלו בשעה שהיה מדבר עם ישראל, ובשעה שהמקום נדבר עמו עד צאתו (ויקרא פל״ד לג׳ רש״י).

משה רבינו מחוץ למחנה:

בפרשת כי תשא כתוב (פל״ג ז) וּמֹשֶׁה֩ יִקַּ֨ח אֶת־הָאֹ֜הֶל וְנָֽטָה־ל֣וֹ ׀ מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֗ה הַרְחֵק֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וְקָ֥רָא ל֖וֹ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֙ כָּל־מְבַקֵּ֣שׁ יְהוָ֔ה יֵצֵא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֖ר מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה ויש מח׳ ראשונים אם הנטיה מחוץ למחנה היתה מיז׳ תמוז (רמב״ן שמות פל״ג ז׳) או אחרי יו״כ (רש״י שמות פל״ג יא׳), אבל לכו״ע אחרי יו״כ אהלה של משה היה מחוץ למחנה (25).

וצורת סדר הלימוד בזמן הזה היתה שמשה היה לומד מפי הגבורה, נכנס אהרן, שנה לו משה פרקו, נסתלק אהרן וישב לו לשמאל משה, נכנסו בניו, שנה להם משה פרקם, נסתלקו הם, ישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, נכנסו זקנים, שנה להם משה פרקם, נסתלקו זקנים ישבו לצדדין, נכנסו כל העם שנה להם משה פרקם (ויקרא פל״ד לב׳ רש״י).

לוחות הראשונות הם מצב של שלימות הם מעלת אדם הראשון קודם החטא ולכן פסקה מעל ישראל זוהמת הנחש (שבת קמו.), ובחטא העגל בא השטן ומערבב את עם ישראל והם חוטאים בעגל ומתחייבים כליה (דברים פ״ט יד׳), ומשה מבקש רחמים לה׳ שיציל את עם ישראל ואומר יג׳ מידות רחמים וה׳ מסכים עמו ועושה ברית חדש (לא ברית חדש ממש אלא התחדשות הברית הראשון שהפרו ישראל בחטא העגל, עיין בהרחבה הארה 26).

ביום כיפורים ה׳ מתרצה לעם ישראל ובו ניתנים לוחות שניות (עי׳ שמות פל״ג יא רש״י), שהם אות ההסכמה לברית השני שהוא חידוש הברית הראשון, בו ה׳ מבטיח שלא יהיה יותר כליה לישראל גם אם חוטאים, ואם יחטאו ולא ישובו בתשובה מתחייבים ביסורין חורבן ואסונות ח״ו (נמצא שמה שלא הושג בלוחות ראשונות שהוא הבטחת קיום נצח ישראל אפילו אם יחטאו הושג בלוחות שניות).

אחרי חטא העגל עם ישראל יורדים ממדרגתם ואינם ראוים יותר לדרגה של גילוי שכינה שהיתה להם במתן תורה (שמות פל״ג ד/ו רש״י), אבל אצל משה כתוב שקרן עור פניו (שמות פל״ד כט׳), כי משה לא חטא והוא המשיך להיות בעולם של לוחות ראשונות שהוא העולם של אדם קודם החטא.

ולכן משה הוא המתווך בין ישראל לה׳ לעשיית לוחות שניות שהם התחדשות לוחות ראשונות, כי משה הוא עדיין שייך לעולם של לוחות ראשונות אבל הוא רצה להגן ולהבטיח את קיום ישראל שהם העולם של לוחות שניות.

הגה: בפועל החזרת השכינה לתוך ישראל בברית שני היתה רק בהקמת המשכן כי עד אז אוהלו של משה היה מחוץ למחנה, כדלעיל.

רש״י (שמות פל״ג יא׳, פל״ה א׳) סובר שביום כיפור ה׳ צווה את משה על בניית המשכן, והטעם למה רק אז נצטוה על בניית המשכן כי רק אחרי שחטאו היו צריכים משכן ששם תשרה השכינה (פל״ח כא׳ ד״ה משכן העדת).

אולם הרמב״ן (שמות פל״ה א׳, ויקרא פ״ח ב׳) סובר שה׳ צוה את משה על בניית המשכן כבר בלוחות ראשונות לפני חטא העגל, רק שחטאו בעגל ואז התבטל ״פרויקט המשכן״ וכיון שה׳ סלח לישראל וחידש איתם ברית אז משה הבין שפרויקט המשכן חוזר למקומו ולכן צוה על בניית המשכן (27).

חלק ז – המשכן

חשיבות ר״ח ניסן שנת 2449:

ר״ח ניסן של שנת 2449 הוא יום חשוב מאד אפילו דלא איקרי מועד לדורות, וחשיבותו היא מכמה סיבות:

א – יום שנטל עשר עטרות (שבת פז: ע״ש תוס׳).

ב – שמונה פרשיות נאמרו בו ביום (גיטין ס. עי״ש מח׳ רש״י תוס׳ מה הם הפרשיות), ובעצם ביום הזה נמסרו כמה פרשיות מהחומשים שמות ויקרא ובמדבר (בראשית הוא ספר האבות, ודברים נאמר לפני מיתת משה).

ג – וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י הוא ר״ח ניסן שמאז ניתחנכו הכהנים לעבודת הקודש (ויקרא פ״ט).

ד – השכינה חוזרת לשרות בעם ישראל על ידי המשכן, ולכן יש מחנה לויה (מי לה׳ אלי) ושילוח טמאים כדי להגביל את העם, וצריכים קרבנות שיהיו כפרה על טומאת המקדש (רמב״ן הקדמה לספר ויקרא).

הרמב״ן אומר (שמות רמב״ן פכ״ה א׳) שהשכינה הולכת להר סיני, ומהר סיני למשכן כי המשכן הוא דימוי להר סיני, ומהמשכן הגילוי שכינה עובר לבית המקדש הראשון.

וכמו שבהר סיני היו מקומות שרק משה נכנס היו מקומות שרק הזקנים נינכסו והיה מקום לכלל ישראל כך במשכן ובמקדש היו מקומות שישראל יכלו ליכנס מקומות שרק הכהנים יכלו ליכנס והקדש קדשים שרק הכ״ג יכל ליכנס ביום כיפור.

הרמב״ן (הקדמה לשמות) כותב: וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים,עכ״ל, ונבאר דבריו:

בחיי היום יום של האבות השכינה היתה מצויה תדיר בביתם איפה שהם גרים ישנים ואוכלים, לדוגמא: לשרה ורבקה היתה מצויה ברכה בעיסה, הנר היה דולק מערב שבת לערב שבת וענן קשור על האהל (28), ולכן אמרו חז״ל ״האבות הן הן המרכבה…״ (מד״ר מז אות ו) כיון שהם היו דבוקים כל כך בהקב״ה עד כדי כך שגם בדברים היום יומים שהיו עושים השכינה היתה שרויה כי הם היו קשורים לגמרי בהקב״ה.

ולנו היה המשכן, והמשכן מתחלק לשלשה חלקים: קודם כל ״פתח האהל״, למעלה ממנו ה״קדש״, ולמעלה מכולם ״קדש קדשים״, ונבאר מה כל חלק משקיף:

קדש – הקדש היה ניסוי לידמות לאבות, היה לנו כעין מה שהיה אצל האבות, המנורה שהיתה דולקת מערב שבת לערב שבת כנגד הנר שהיה באהל של האמהות שהיה דולק מערב שבת לערב שבת, לחם הפנים שהיו בשולחן כל השבוע והיו טריים כנגד הברכה שהיה בעיסה של האמהות, ומזבח הקטורת כנגד הענן שהיה קשור באהלם של האבות, וכל זה מראה לנו שאנו שואפים להגיעה למעלת האבות לחיות עם השכינה, וכמו שאומרים חז״ל (תנא דבי אליהו פכ״ה) מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי.

פתח האהל – רוב העבודות במשכן היו מ״פתח אהל מועד״ הכניסה של רוב עם ישראל בדרך כלל לא היתה בקודש וכדי ליכנס לקודש צריכים ליטהר יש משמר הלוים (מי לה׳ אלי)…, אפילו ששואפים להגיעה למעלת האבות כנ״ל אבל אנחנו לא במעלת האבות ורוב עבודתינו היא בפתח אהל מועד מחוץ לקדש (29).

קדש קדשים – קיים גילוי שכינה שמצוי רק בקדש קדשים, דהיינו הגילוי שכינה שהיה למשה רבינו בסנה (שזהו הגילוי שכינה של אהיה אשר אהיה, זה שמי לעולם וזה שכרי לדור ודור, ה׳ שמך לעולם ה׳ זכרך לדור ודור), ושהיה במכת בכורות (באגדה של פסח זה גילוי שכינה, אנכי ה׳ אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ועיקר יציאת מצרים היתה במכת בכורות), ובמתן תורה (אנכי ה׳ אלוקיך, אתה הראת לדעת).

גילוי שכינה זה לא היה לאבות כי היא ניתנת לעם ישראל (בני בכורי ישראל שהתגלה במכת בכורות), ולא ליחידים, גילוי זה נפסד בחטא העגל והוא חוזר אלינו ביום כיפור ובבנית המשכן והוא הולך לקדש הקדשים ולכן בְּזֹ֛את יָבֹ֥א אַהֲרֹ֖ן אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ (ויקרא פט״ז).

מהקודש קדשים מעל הכפורת מבין שני הכרובים משם ה׳ היה מדבר עם משה (30).

מקורות והערות:

1 – וע״ע בפתיחת הרמב״ן לספר בראשית בס״ד ונראה שהתורה הכתובה…, ואפי׳ לאחר מ״ת עדיין קיימים כמה אופנים איך לפסוק ההלכה עי׳ עירובין יג: ריטב״א ד״ה שיכול לטהר

2 – ולפי זה יכולים לבאר הגמרא בברכות ה. זה מקרא… אלו נ״ך… מלמד שכולם ניתנו למשה, וצריך ביאור הרי עדיין לא קראו המאורות המובאות בחומש ויקרא במדבר דברים וכל הנ״ך !

אלא התורה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה ובהמשך הזמן נתברר מהו סוד צירוף האותיות, כך נלע״ד.

3 – הערה: ויש להבין הרי אם האבות הבינו מתוך הבריאה שרצונו ית׳ הוא תורתו אז גם לימוד וקיום המצוות שלהם היה צ״ל בבחינת מצווה ועושה ? וצריכים לומר שאפילו שהבינו שזהו רצונו כל עוד לא נצטוו להדיא מפי הבורא (על ידי נבואה) הוי אינו מצווה ועושה, וצ״ע.

4 – ולפי זה יכולים לבאר הגמרא בברכות ה. אמר רבי זירא ואיתימא רבי חנינא בר פפא בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח

אבל הקב"ה אינו כן נתן להם תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו

דהמשל והנמשל הם ענין אחד גם התורה היתה נחוצה לעם ישראל והיתה צריכה לקבל צורה בכתב והתורה היא כבר לא בשמים אש שחורה על גבי אש לבנה אלא בארץ מקום של עבודת האדם (וכמו שהגמרא אומרת בברכות (לה.) כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה) וא״כ ה״א דה׳ יתעצב על לבו קמ״ל דאפילו הכי שמח, כנלע״ד.

5 – עי׳ רמב״ם פהמ״ש חולין פ״ז משנה ו – ושם לבך על העיקר הגדול

6 – עי׳ לדוגמא שמות פ״א ט, שמות פ״ג ז

7 – ולפי זה נוכל לבאר מה שכתוב (שמות פ״כ ב): ״אָֽנֹכִ֖י֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ״ דהיינו זה שאנחנו עבדיו ועמו המשועבדים לה׳ ״אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִ֑͏ֽים״ שזו מכת בכורות שהיא עיקר יציאת מצרים.

וכן מה שכתוב (במדבר פט״ו מא): ״אֲנִ֞י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם״ דהיינו זה שאנחנו עבדיו ועמו המשועבדים לה׳ ״אֲשֶׁ֨ר הוֹצֵ֤אתִי אֶתְכֶם֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם״ הכוונה היא על גילוי שכינתו במכת בכורות שאז היה עיקר יציאת מצרים.

8 – כשיש ניגוד רואים הדברים באופן יותר ברור (עי׳ מכתב מאליהו ח״ד הבדלה להתפעל מניגודים עמוד 218, לכן ליל הסדר בנוי בצורה של שאלה ותשובה, וכן מתחיל בגנות ומסיים בשבח כי הניגוד עושה שנבין ונפנים הדברים יותר), ולכן ביציאת מצרים היו במט׳ שערי טומאה בחושך ואז כשמגיעה הגילוי שכינה, הגילוי שכינה הזה הרבה יותר מורגש, וכן ההבדלה בין ישראל לעמים הרבה יותר מורגשת כשבכורי מצרים (וכן שאר העמים הנמצאים במצרים) מתים ובכורי ישראל חיים.

9 – תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב״, אַל תִּקְרֵי ״מוֹרָשָׁה״ אֶלָּא ״מְאוֹרָשָׂה (ברכות נז.), הַשְּׁכִינָה יָצְאָה לִקְרָאתָם כְּחָתָן הַיּוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה (שמות פי״ט יז רש״י).

כפה עליהם הר כגיגית זו החופה, תורה היא הכתובה, מתן תורה הוא התחלת אישות, התורה הכי שלימה של קשר.

10 – יש עוד תוצאה כעם ישראל יש לנו קיבול תפילות מיוחד מאת ה׳, כי מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכׇל־קׇרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו (דברים פ״ד ז), וְעונֶה לְעַמּו בְּעֵת שַׁוְּעָם אֵלָיו.

11 – ב״מ קיד:, עי׳ הקדמת ספר החינוך ואם כן גם במין האנושי נהיה הדבר כן, אומתנו אינה אומה נבדלת מכל האומות אלא בתורתה (שער יג, רס״ג המורה ה׳)

ולפ״ז נוכל לבאר מה שאמרו חז״ל (יבמות סב.) ״עם הדומה לחמור״, דחמור בא מלשון חומריות וכן העכו״ם כבר לא שייכים למעלת האדם אלא הם במדרגה תחתונה תחת שליטת החומר (עי׳ הקדמת התפארת ישראל ״כי כבר נתבאר פעמים הרבה מאד״, ובגבורת ה׳ הקדמה ב ״כאשר נתבאר פעמים הרבה מאוד״).

12 – כדכתיב כל מה שבראתי לכבודי בראתי, והיה ה׳ למלך על כל הארץ, ברוך אלוהינו שבראנו לכבודו, עי׳ בראשית א א ברש״י.

13 – שמו של ה׳ נקרא בנו: עי׳ ירמיהו פי״ד ט, וכמו שאומרים בתפילה וְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ עָלֵֽינוּ קָרָֽאתָ, שִׁמְךָ נִקְרָא עָלֵינוּ יהוה אֱלֹהֵינוּ שִׁמְךָ נִקְרָא בְּקִרְבֵּנוּ.

וכתוצאה מזה ששמו נקרא בנו אז לפעמים גם אם אין אנו זכאים לדבר מה אפ״ה ה׳ עושה למען שמו (הנקרא בנו): שמות פל״ב יב, יחזקאל פ״כ ט, יחזקאל פל״ו כג, עי׳ בישעיהו פמ״ח ט, וכמו שאומרים בתפילה וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם לְמַֽעַן שְׁמוֹ בְּאַהֲבָה, הוֹשִׁיעֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ.

14 – ויקרא פכ״ה פסוקים מב ונה, עי׳ שמות פ״ט א, עי׳ רבינו יונה ברכות ב: מדפי הרי״ף ד״ה איזהו בן העולם הבא – מיד הוא מראה שבוטח בה׳.

15 – הבקשה הזאת רצוננו לראות את מלכנו לא כתובה בתורה, וגם ה׳ מסכים לבקשת העם.

ב׳ הנקודות האלו באות להורות לנו שעם ישראל באו ליכנס בברית עם ה׳ ולכן לעם ישראל יש חלק ודעה במתן תורה ולכן הם יכולים לבקש לראות את מלכם.

ולכן מה שה׳ אמר לעם ישראל כתובה בתורה כי זה החלק של התורה שבכתב אבל התשובה של עם ישראל רצוננו לראות את מלכינו לא כתובה כי זה בא לרמז על החלק של התורה שבעל פה שיש לכל אחד מישראל חלקו בתורה (עי׳ הקדמת הנחלת יעקוב למסכת סופרים) והכח כדי להוציא מהתורה שבכתב וממה שקיבל מרבותיו/מסורה/תשבע״פ את התירוץ לשאלות שמתעוררת בכל דור, כדי לגדור הפירצות שקיימות בכל דור (עירובין יג: ריטב״א ד״ה שיכול לטהר).

16 – חגיגה ו. כשיטת ב״ה; הסדר הזה הוא לרש״י פי״ט יא

17 – כמה הערות על החמישי של סיון:

א) לפני שמשה הזה הדם הוא קרא לעם ישראל את ספר הברית שהוא המחבר בין ישאראל לה׳ כדי להראות שהחיבור שבין ישראל להקב״ה הוא על ידי התורה.

ב) הקרבן הראשון שעם ישראל עשו היה קרבן פסח במצרים הקרבן השני הוא התמיד שעשו הבכורות בהר סיני.

ישנה חשיבות גדולה לקרבן תמיד ולכן כל הקרבנות הבאים במשך היום צריכים לבא בנטפל לתמידין דהיינו בין התמיד של שחר והתמיד של בין הערביים ואין חשיבות לקרבנות לבא לפני או אחרי התמידין, רק קרבן פסח אינו משועבד לתמידין ויכול ליקרב אחרי תמיד של בין הערביים, ורואים שקרבן פסח אינו משועבד לקרבן התמיד כיון שהקרבן הראשון שעשו עם ישראל היה קרבן פסח עוד לפני שהקריבו קרבן תמיד בהר סיני.

וכן אחרי חורבן הבית אפילו שלא היו תמידין היו עושים פסחים (עי׳ העמק דבר ויקרא פכ״ו פסוק לא׳ ד״ה לא אריח), כי קרבן פסח אינו תלוי בתמידין כנ״ל.

18 – פכ״ד טז׳ רש״י, תענית כח: רש״י ד״ה בשבעה עלה

19 – אבות פ״ג חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן…, אבות פ״ו גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, הוריות יג. ממזר תלמיד חכם…, סוכה מח: ראיתי בני עליה…, מגילה יג: אמר רבא בתחילה במרדכי…, גיטין ס. אחריהן קוראין ת"ח הממונין פרנסים על הצבור…, מגילה כט. למאן דמתני לית ליה שיעורא, העוסק בתורה נעשה מלך (תנחומא כי תשא כח׳), מאן מלכי רבנן (גיטין סב.), תענית כד. רש״י ד״ה מעיני העדה, קהלת רבה פ״ז כח – אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא…, , עי׳ רמב״ם הל׳ שמיטה ויובל פי״ג יג: כל איש…, עי׳ הקדמת החינוך – ואולם גם לכל שאר מין האדם, לקמר״ן רפ, כִּי אַף עַל פִּי כֵן עֲבוֹדַת הַתּוֹרָה…, בה״ל סי׳ קנו – שאין כולם יכולים…, וע״ע בבה״ל סי׳ רלא – איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם…

20 – ולכן כיון שת״ח שלומדים הם המלכים זה מחייב הנהגה יותר עילאית לא רק כלפי אחרים אלא גם ביחס לעצמינו, וזה גם מחייב את העידית שבעם הת״ח להיות אחראים על שאר עם ישראל.

21 – אין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד (ברכות ח.), ואהיה להם מקדש מעט אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבל (מגילה כט.) וְאֵין שִׁיּוּר רַק הַתּוֹרָה הַזֹּאת (ע״ע שיר השירים פ״ו פסוקים ב/ו/יא במ״ד, ובפ״ז פסוק יג מ״ד, ובפ״ח פסוקים ח/י מ״ד).

22 – יכולים לומר שמתן תורה הוא זמן כל כך מיוחד של הקורבה,הנישואין של עם ישראל עם ה׳ זה זמן פרטי שלנו עם ה׳ ודברים מיוחדים ופרטיים נשמרים בשקט.

23 – עי׳ דברים פ״ו ו רש״י, דברים פכ״ו טו רש״י

24 – עי׳ ליקוטי אמרים תניא פמ״ז אבל אנחנו…

25 – לא ברור לי מתי החזיר משה את אהלה לתוך המחנה.

26 – ברית חדש היינו התחדשות ולא ברית חדש לגמרי, ונבאר:

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כְּתָב־לְךָ֖ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה כִּ֞י עַל־פִּ֣י ׀ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה כָּרַ֧תִּי אִתְּךָ֛ בְּרִ֖ית וְאֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

א) מה הברית הזאת ? ב) למה נתיחד משה בברית לחוד ועם ישראל בברית לחוד ?

רמב״ן (שמות פל״ד כז) – צוה שיכתוב ספר ברית ויקרא אותו באזני העם, ויקבלוהו עליהם בנעשה ונשמע כאשר עשו בראשונה (שמו"ר מז ב), כי כל המעשה אשר היה בלוחות הראשונות ירצה לשנותו עמהם בלוחות השניות.

ואין ספק שעשה כן, אבל לא חשש הכתוב להאריך לאמר ויעש כן משה, כאשר הראיתיך במקומות רבים…

והנכון בעיני (דהיינו עד עכשיו מה שאמר הוא פשוט עכשיו יהיה הוספה שהיא לא פשוטה), כי בעבור שישראל הם החוטאים והעוברים על הברית, הוצרך הקב"ה לחדש להם ברית חדשה (אין הכוונה ברית חדשה לגמרי אלא הכוונה חידוש הברית הראשון) שלא יפר הוא (ה׳) להם (לעם ישראל) בריתו, ואמר למשה שיכתוב התנאין (התנאין האלו הם הקללות שבפרשת בחוקותי כי בברית השני המחדש את הברית הראשון יש עונשים קללות חורבן וגלות כעונש על הפרת הברית, אבל החלק הטוב שבזה הוא שכיון שיש עונש אין כליה לעם ישראל יוצא שהעונשים הם הצורה המבטיחה שעם ישראל ישרוד גם במצב של חטא).

וזה טעם כי על פי הדברים האלה כרתי אתך (משה) ברית ואת ישראל, וטעם אתך (דהיינו למה נתיחד משה משאר ישראל בברית השני), כי בעבורך (משה) עשיתי עמהם (עם ישראל את הברית, דהיינו הברית הראשון הוא קשר ישיר בין ישראל לה׳ משום אבותינו, אבל אחרי החטא משום שמשה תווך זכו ישראל לברית שני).

ולא הוצרכו הם (ישראל) להביא עצמם במסורת הברית הזאת, אבל הוא יתברך הצריך לכרות להם ברית במחילה שמחל להם (דהיינו כיון שישראל הם אלו שהפרו את הברית הראשון אין להם איך לצאת מהברית אבל ה׳ שחטאו כנגדו יכול לצאת מהברית אלא שה׳ ברחמיו לא כילה את ישראל וחידש את הברית הראשון עם ישראל), וכתב המחילה והתנאין (דהיינו שכתוצאה מחטא יש עונשים שבפרשת בחוקותי, אבל אין כליה).

א) הברית הוא חידוש הברית הראשון כיון שאחרי חטא העגל פג תוקף הברית הראשון וה׳ יכל לצאת מהברית עם ישראל רק שה׳ ברחמיו רצה לחדש הברית לכן ה׳ עשה עוד הפעם ברית (אבל עם ישראל לא היו צריכים ליכנס עוד הפעם בברית כיון שהם החוטאים).

ב) נתיחד משה לחוד וישראל לחוד בברית כיון שמשה לא חטא אבל הוא זה שתווך בין ה׳ שהפרו את בריתו לישראל שהפרו הברית כדי לחדש את הברית.

לפי מה שביארנו שהברית החדש הוא חידוש הברית הראשון נוכל להבין עוד:

א) שברי לוחות מונחים בארון – אם הברית השני היה חדש לגמרי לא היה צורך לשמור השברי לוחות, אלא כיון שלוחות שניות הם התחדשות הלוחות ראשונות אז יש צורך בקיום לוחות ראשונות.

ב) חז״ל אומרים בכמה מקומות ״מושבע ועומד מהר סיני״ (לוחות ראשונות), אם הברית הראשון התבטל היו צריכים לומר מושבע ועומד מאהל מועד (שהם לוחות שניות), אלא דכיון שלוחות שניות באו לחדש הברית של לוחות ראשונות לכן אומרים מושבע ועומד מהר סיני.

ג) למה שבועות הוא זמן מתן תורתנו הרי ביו״כ קיבלנו לוחות שניות שהם הברית החדש ? אלא כיון שלוחות שניות באו לחדש הברית הראשון שהיה בשבועות נמצא שהברית השני מחזיר את התוקף של הברית הראשון שאז היה מתן תורה.

ד)הגמרא (ר״ה יח.) אומרת על הפסוק דרשו ה׳ בהמצאו אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אֵלּוּ עֲשָׂרָה יָמִים שֶׁבֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וצריכים להבין למה דווקא על י׳ ימי תשובה כתוב שה׳ נמצא בינינו הרי גם בליל הסדר וכן בשבועות יש קירבה מיוחדת עם ה׳ ?

הקירבה של ליל הסדר ושבועות נוצרה כחלק מהתהליך של הקשר שלנו עם ה׳ בקבלת לוחות ראשונות שהוא המצב של אדם קודם החטא והקשר הזה נכשל כיון שחטאו בעגל והתחייבו כליה, ואז משה מבקש רחמים וממדש שנית את הקשר שלנו עם ה׳ ומקבלים לוחות שניות והקשר הזה הוא שונה מהלוחות ראשונות הקשר הזה הוא כבר קשר של אדם הראשון לאחר החטא, שגם אחרי שחטאנו ה׳ מעוניין בקירבתנו ורוצה שנשוב אליו וזה בעצם הקשר שאנו שייכים אליו.

ואם ח״ו אין אנו שבים במקום כליה מוחלטת שזה מה שהיה אמור להיות בלוחות ראשונות שהם אדם לפני החטא, אנו מקבלים יסורין וקללות אבל לא השמדת הכלל כולו, שונה משאר אומות שגדשו את הסאה.

ולכן ההמצאו של י׳ ימי תשובה יותר שייכים אלינו מגילוי השכינה הקיים בפסח ושבועות.

27 – ובבאור למה הרמב״ן סובר שצווי בניית המשכן היה רק אחרי לוחות שניות נוכל לבאר בכמה אופנים:

א – הרמב״ן (פט״ז א׳) ס״ל דאפילו שאומרים אין מוקדם ומאוחר זהו רק בדוחק בדרך כלל אנו צ״ל דפרשיות התורה הם כסדרן.

ולכן כאן הפרשיות הם כסדרן: תרומה ותצוה לפני כי תשא, ואז בפרשת כי תשא חטאו בעגל וגם ה׳ כיפר להם ונותן לוחות שניות, ואז ויקהל פקודי הוא צווי המשכן בפועל מה שכבר נצטוה משה בלוחות ראשונות

ב – ספר שמות הוא השלמת הגאולה, איך להחזיר השכינה לתוכינו באופן קבוע (רמב״ן בהקדמה לשמות וכן בשמות פכ״ה א׳), ספר ויקרא ובדמבר הם אחרי שהשכינה בינינו תמיד על ידי המשכן אז צריכים לדעת איך לשמור את השכינה בינינו, על ידי הלכות קרבנות, טומאה וטהרה, והגבלות לאיפה כל אחד יכול ליכנס (רמב״ן הקדמה לויקרא והקדמה לבמדבר).

לפי זה יובן שגם לפני חטא העגל היה רצון ה׳ שיבנו משכן כדי שהשכינה תשרה בינינו תמיד, רק שחטאו בעגל ואז הופסק ״פרויקט המשכן״ וכשמשה הגיעה עם לוחות שניות והתחדש הברית אז הפרויקט של המשכן חוזר למקומו.

28 – וכן אומרים חז״ל יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים (בראשית פכ״ד מב רש״י), זאת אומרת שמעלת האבות בקורבה והתקשרות לה׳ יותר גדולה מההתחברות שיש לנו על ידי לימוד תורה.

וזו היא התפילה שאנו עושים בַּעֲבוּר אֲבוֹתֵֽינוּ שֶׁבָּטְ֒חוּ בְךָ (דהיינו שלשת האבות) וַתְּ֒לַמְּ֒דֵם חֻקֵּי חַיִּים (דהיינו צרות חיים שהיו דבקים ביום יום שלהם עם הקב״ה) כֵּן תְּחָנֵּֽנוּ וּתְלַמְּ֒דֵֽנוּ.

29 – הערה: הדרכים איך לידבק בה׳ תורה חסד ותפילה

על ידי התורה האדם מיתדבק בה׳, עבודת התפילה היא התבטלות האדם כלפי הבורא, חסד הוא לידמות לה׳ מה הוא אף אתה.

אלו הם האופנים שה׳ נתן לנו איך להתקרב אליו, כל שאר הדברים כמו מוזיקה או התבודדות עם מחשבה הם יכולים להיות רוחניים והאדם יכול להרגיש על ידם מחובר לה׳ אבל הם לא האופן העיקרי שה׳ נתן לנו איך להתקרב אליו.

30 – משה היה בא אל אהל מועד ואז קול השכינה היה יוצא מן השמים לבין שני הכרובים (שהם מעל לכפורת) הקול הזה היה הולך לאהל מועד איפה שמשה היה.

הקול הזה היה חזק מאד כמו הקול שדיברה השכינה עם משה בסיני, אבל הקול הזה כשהיה מגיע לפתח אהל מועד היה נפסק, ורק משה כשהיה ניכנס לאהל מועד היה יכול לשמע אותו.

מקורות: רש״י שמות פכ״ה כב, פכ״ט מב, ויקרא פ״א א ד״ה מאהל מועד וד״ה מאהל מועד לאמור, במדבר פ״ז פט.