איסורי חז"ל בבין השמשות
חז"ל גזרו על מספר פעולות בבין השמשות (זמן של ספק חשיכה) משום ספק דאורייתא, וביניהן: אין מעשרין את הטבל הוודאי, אין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות. בעוד שהדלקת נרות היא ספק איסור דאורייתא, איסורי מעשרות כיום (למעט דגן, תירוש ויצהר לדעת הרמב"ם) הם מדרבנן.
עישור ודאי והפרשת חלה במקום מצווה
איסור הפרשת חלה ועישור ודאי נובע מכך שהפעולה נחשבת ל"מתקן", שכן היא מכשירה את המאכל לאכילה.
חז"ל לא גזרו על שבות בבין השמשות במקום מצווה, צורך גדול, או כאשר אדם טעה ונחפז לקראת שבת.
"צורך שבת" מתיר הפרשה בבין השמשות גם אם מדובר בתוספת עונג שבת בלבד (כגון קינוח פירות או חלות טריות כאשר יש לחם אחר), וכן לצורך השגת לחם משנה או יין לקידוש.
הכנסת אורחים נחשבת גם היא לצורך מצווה המתיר הפרשה בבין השמשות, שכן היא גדולה מקבלת פני השכינה ומהשכמת בית המדרש, כפי שמבואר בגמרא ובשולחן ערוך לעניין היתר טרחה בשבת.
המשנה ברורה מחמיר ומשמע מדבריו שההיתר קיים רק כשאין לאדם מה לאכול כלל, אך פוסקים אחרים (כמו קצות השולחן והרב עובדיה יוסף) מתירים לכל צורך ועונג שבת.
היתר שבות במקום מצווה בבין השמשות תקף אך ורק כאשר לא ניתן לדחות את קיום המצווה למוצאי שבת.
הפרשת חלת חוץ לארץ
בחלת חוץ לארץ תקנת ההפרשה נועדה רק כדי "שלא תשתכח תורת חלה".
המגן אברהם פוסק שאסור להפריש חלת חוץ לארץ בבין השמשות, כיוון שניתן לאכול מן הלחם במהלך השבת, לשייר חתיכה, ולהפריש ממנה במוצאי שבת.
חריג לכך הוא ערב פסח שחל בשבת, שבו לא ניתן להותיר את הלחם למוצאי שבת (מחשש חמץ), ואז מותר להפריש בבין השמשות כדין חלת ארץ ישראל.
דעת "הבית דוד" היא שחלת חוץ לארץ דומה ל"דמאי", ולכן מותר לכתחילה להפרישה בבין השמשות.
הריטב"א והמהרי"ט אלגאזי מוסיפים שבחוץ לארץ העיסה כלל אינה נחשבת "טבל", ולכן פעולת ההפרשה אינה נחשבת ל"תיקון" כלל.
להלכה, מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל מורה לאכול ולשייר למוצאי שבת כדעת המגן אברהם, אך מי שחושש שישכח יכול לסמוך על המקלים ולהפריש בבין השמשות.
פתרון "מופלא הסמוך לאיש" (כשנזכרו בשבת עצמה)
כאשר נזכרים בשבת עצמה שלא הפרישו חלה (כגון במצות ליל הסדר בערב פסח שחל בשבת), הפתרון של המהרי"ל דיסקין הוא לתת מצה לילד בן 12 ויום אחד ("מופלא הסמוך לאיש").
בגיל זה למעשיו ולנדריו של הילד יש משמעות הלכתית, ולכן ניתן לתת לו את המצה במתנה כדי שיפריש עבור עצמו, ופעולתו תועיל גם לכל שאר המצות.
פעולה זו חייבת להיעשות כמתן רשות ולא מדין שליחות, שכן אין שליחות לעבירה בשבת.
ה"אור לציון" מגביל את השימוש בפתרון זה רק למצבי "ספק טבל", ולא לטבל ודאי.
צירוף סלים וחיוב חלה בבין השמשות
מעשה באישה שהכינה שני קילו חלות, אך חילקה אותם לשקיות נפרדות של קילו אחד כדי להימנע מחיוב חלה, ולבסוף הכניסה את כל השקיות לתוך שקית אחת גדולה ("שק-טון").
השקית הגדולה משמשת כ"סל מצרף" המחייב את כל החלות בהפרשת חלה, למרות שהן ארוזות בנפרד.
הפתרון בבין השמשות הוא לפתוח את השקיות הפנימיות וליצור חיבור פיזי ביניהן (למשל על ידי חלה המגשרת ביניהן) כדי להתחייב במובהק, ואז להפריש עם ברכה.
לא מפרישים ללא ברכה מספק, משום שאם יש חיוב אמיתי, עשיית המצווה ללא ברכתה מהווה איסור בפני עצמו, ובפרט שפעולת ההפרשה עצמה מותרת לחלוטין בבין השמשות משום צורך שבת.
טבילת כלים בבין השמשות
פסיקת השולחן ערוך "אין מטבילין את הכלים" בבין השמשות עוררה קושי אצל הפוסקים, שכן טומאה וטהרה ממשית לא קיימת בימינו.
רוב האחרונים (ביניהם המשנה ברורה) פירשו שהכוונה היא לטבילת כלים חדשים שנקנו מגוי, שיש בהם איסור משום "מתקן כלי".
קושי נוסף עולה מכך שהשולחן ערוך בעצמו (סימן שכ"ג) פוסק להלכה מעיקר הדין שמותר להטביל כלי חדש בשבת עצמה (למרות שירא שמיים יחמיר לתיתו לגוי או למלא בו מים).
מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל מיישב סתירה זו בקביעה שהשולחן ערוך רק העתיק את לשון המשנה והטור בעניין טומאה היסטורית, אך למעשה בימינו – מותר לכתחילה להטביל כלי חדש בבין השמשות ללא שום חשש.
#הלכות_שבת #בין_השמשות #הפרשת_חלה #טבילת_כלים #שיעור_הלכה #הרב_עובדיה_יוסף #הלכה #שבת
