הדין הבסיסי של הדלקת נרות בבין השמשות
המשנה קובעת כי בזמן ספק חשיכה (בין השמשות), אין מעשרים את הוודאי, אין מטבילים את הכלים ואין מדליקים את הנרות.
בעוד שמעשרות וטבילת כלים הם איסורים מדרבנן, הדלקת אש היא איסור מהתורה (דאורייתא).
מכיוון שמדובר באיסור תורה, ההלכה מחמירה מכוח הכלל "ספק דאורייתא לחומרא".
לכן, חל איסור מוחלט להדליק נר בבין השמשות, אפילו במקום מצווה או כאשר יש צורך גדול לכבוד ועונג שבת, כגון חוסר יכולת לאכול את סעודת השבת בחושך.
דין הנאה מהאור בדיעבד ומחלוקת הגאונים ורבנו תם
המשנה ברורה פוסק שאם אדם הדליק נר בבין השמשות, אסור לו ליהנות מאורו, ממש כפי שאסור ליהנות מנר שהודלק בשבת עצמה.
עם זאת, הביאור הלכה מציג קולא בדיעבד המבוססת על שיטת רבנו תם.
לפי שיטת הגאונים (שכמותה אנו פוסקים להלכה), בין השמשות מתחיל מיד עם שקיעת החמה הנראית לעין, ונמשך כשלושת רבעי מיל (כ-13.5 דקות).
לפי שיטת רבנו תם, בין השמשות מתחיל רק לאחר שהשמש עוברת את "עובי הרקיע" (מהלך של 4 מיל, כ-72 דקות), ולכן זמן "בין השמשות" של הגאונים נחשב עדיין ליום גמור לפי רבנו תם.
ההכרעה ההלכתית היא שלכתחילה אין להדליק, אך בדיעבד מותר ליהנות מהנר שהודלק בבין השמשות שלנו, על בסיס הכלל שאין לאסור הנאה בדיעבד ממעשה שיש פוסקים חשובים (רבנו תם) המתירים אותו לכתחילה.
פסיקת מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל (ספק דרבנן לקולא)
הרב עובדיה יוסף נשאל על מקרה בו אדם הכניס ביצים חיות לסיר החמין בזמן בין השמשות.
מרן זצ"ל התיר לאכול את הביצים בשבת, אך מנימוק שונה מהביאור הלכה.
לשיטתו, עצם האיסור ליהנות מ"מעשה שבת" (מלאכה שנעשתה באיסור) הוא רק גזירה מדרבנן.
מכיוון שזמן בין השמשות הוא זמן של ספק (ספק יום ספק לילה), מדובר ב"ספק דרבנן", והכלל קובע ש"ספק דרבנן לקולא", ולכן מותר ליהנות מהאוכל (או מהאור).
היתר זה תקף ליהנות ממעשה שבת בבין השמשות אפילו אם המעשה נעשה בשוגג או במזיד.
הבדלי פסיקה בין ספרדים לאשכנזים (הערת אגב)
במהלך השיעור הוזכר שנידון הלכתי בו ספרדי נוהג היתר לכתחילה (למשל, החזרת סיר לח המצטנן מעט לפלטה), מאפשר לו לבקש מאשכנזי לבצע זאת עבורו.
זאת בדומה להלכה המאפשרת לאדם שכבר קיבל על עצמו שבת, לבקש מיהודי אחר שטרם קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה.
קושיות על המשנה ופירושי הראשונים והאחרונים
עולה השאלה: אם המשנה כבר אסרה פעולות דרבנן (מעשרות וטבילת כלים) בבין השמשות, ברור שפעולה מדאורייתא (הדלקת נר) אסורה, אז מדוע המשנה טרחה לציין זאת?.
נדחתה ההנחה שהמשנה ציינה זאת כדי ללמד שגם לצורך "כבוד שבת" הדבר אסור, שכן ברור שאין מתירים איסור דאורייתא רק לצורך כבוד שבת.
הפרי מגדים (על פי תוספות והרמב"ם) מסביר שהמשנה באה ללמד שדווקא ב"ספק חשיכה" האיסור מתחיל, אך רגע לפני כן (בזמן "תוספת שבת") הדבר מותר.
מכאן דייק הפרי מגדים שייתכן וזוהי תפיסת הרמב"ם, הסובר שאין חיוב דאורייתא של "תוספת שבת" (הקדמת כניסת השבת).
רש"י מתרץ שהמשנה נקטה בסגנון "לא זו אף זו", כלומר התחילה בחידוש (דרבנן) וסיימה בדבר הפשוט והברור (דאורייתא).
ה"תפארת ישראל" מתרץ שהביטוי "אין מדליקין את הנרות" (בלשון רבים) מתייחס לאמירה לגוי להדליק נרות נוספים שאין בהם צורך דחוף.
מכיוון שאמירה לגוי היא איסור מדרבנן, הדין משתלב היטב עם שאר איסורי דרבנן (מעשרות וכלים) המוזכרים באותה משנה.
#הלכות_שבת #בין_השמשות #שיעור_הלכה #הרב_עובדיה_יוסף #רבנו_תם #תוספת_שבת #משנה_ברורה #שבת_קודש #הדלקת_נרות
