עירובי תחומין מול עירובי חצרות בבין השמשות
הגמרא מקשה סתירה ממשנה במסכת שבת: בתחילה משמע שאת העירוב חייבים לעשות לפני שקיעה ("עם חשיכה"), אך בסוף המשנה נאמר שבספק חשיכה "מערבין".
התירוץ: האיסור בבין השמשות מתייחס ל"עירובי תחומין", ואילו ההיתר מתייחס ל"עירובי חצרות".
הנימוקים להחמיר בעירובי תחומין: 1. יש להם סמך מן התורה (דאורייתא) בניגוד לחצרות. 2. לדעת ר' יחזקאל (הובא באור לציון), בעירובי תחומין אדם קובע את שביתתו בדיוק בכניסת השבת, ואם כבר לילה – הפסיד את הרגע, בעוד שבעירובי חצרות התוצאה של "מגורים משותפים" יכולה לחול גם אם כבר נכנסה השבת, למרות שאיסור הקניין מונע זאת בפועל. 3. המאירי מסביר שעירובי תחומין נחשבים למעשה קניין חמור (דברי קבלה/דאורייתא לדעת הרמב"ן), מה שאין כן חצרות.
ה"עולת שבת" מחמיר וסובר שעירוב תחומין אסור בבין השמשות אפילו לצורך מצווה, כיוון שדינו כדאורייתא.
ה"לבוש" חולק ומתיר עירוב תחומין לצורך מצווה, כיוון שבסופו של דבר מדובר בדרבנן.
בדיעבד, אם אדם עשה עירובי תחומין בבין השמשות (למרות האיסור), העירוב תופס ומועיל.
בדין עירובי חצרות, צוין כי נוכחות של גוי בחצר מעכבת את העירוב ודורשת שותפות קניינית, וזאת משום גזירת חז"ל שנועדה למנוע קרבה ומגורים משותפים בין יהודים לגויים.
הפרשת מעשרות בבין השמשות – דמאי וטבל
המשנה מתירה לעשר פירות "דמאי" בבין השמשות, כיוון שעל פי ההלכה "רוב עמי הארץ מעשרין".
פעולת המעשר בבין השמשות אינה נחשבת ל"תיקון" גמור שאסור בשבת, שכן רוב הסיכויים שהפירות כבר תוקנו.
ה"אור לציון" מחדש: אם חבר מביא פירות ישירות משדהו ויש ספק אמיתי אם הפריש, לא אומרים בזה "רוב עמי הארץ מעשרין", ודינם כ"טבל" שאסור לעשרו בבין השמשות.
ה"מנוחת אהבה" מחמיר וקובע שגם פירות בהשגחת רבנות מקומית עשויים להיחשב כטבל ודאי שאסור לעשרו בבין השמשות, בשל ספקות לגבי טיב ההשגחה.
פתרונות לאכילה אצל מארח שרמת הכשרות שלו מוטלת בספק:
1. עשיית "תנאי מראש" (על פי הרמב"ם והאור לציון) ביום שישי, שבו אדם אומר שמה שיפריש מחר ייחשב כמעשר. בספר "תפילה למשה" נוסף כי ראוי שהמתארח יכוון בתנאי גם על הפירות של חברו המארח כדי לתקן גם עבורו.
2. פתרון הילד הקטן: מתן הפירות במתנה לילד קטן שיפריש בעצמו ("ספייה"), שכן אינו מחויב במצוות.
הטמנת חמין ועירובי תבשילין
"טומנין את החמין": מותר להטמין סיר בבין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל (כמו מגבת).
ההיתר בבין השמשות (בניגוד לשבת עצמה, שם חוששים שימצא קדרתו צוננת וירתיח) נובע מכך שבבין השמשות הקדרות עדיין רותחות מאש יום שישי, ולכן החשש שירתיח אינו קיים.
עירובי תבשילין: מי ששכח לעשות עירובי תבשילין ונזכר בבין השמשות (כגון ביום חמישי בלילה שהוא ליל יום טוב), מותר לו לערב אז.
לעניין הברכה במקרה כזה: ה"כף החיים" אוסר לברך מספק. המשנה ברורה, חזון עובדיה והאור לציון פוסקים שיש לברך, שכן אם חז"ל התירו את המצווה בזמן זה – הברכה נגררת אחריה (בדומה לברכה על ספירת העומר בספק). "ביאור הלכה" מסייג זאת ואומר שאם הספק הוא במציאות (חוסר ידיעה אם כבר נכנס הלילה), לא מברכים ואף אין לערב.
עירובי חצרות: בין מצווה לרשות
ה"לבוש" מתיר לערב עירובי חצרות בבין השמשות גם למטרת "רשות" (כגון טלטול דברים שאינם קשורים למצווה), כיוון שעצם עשיית העירוב נחשבת למצווה בפני עצמה.
ה"כסף משנה" (הבית יוסף) מנמק את ההיתר בכך שהאדם "טרוד ונחפז", משמע שעצם העירוב אינו מוגדר כמצווה מצד עצמו, אלא הותר בשל הדוחק.
אמירה לגוי והדלקת נרות (שבת וחנוכה)
מותר לבקש מגוי (אמירה לגוי) להדליק נר בבין השמשות לצורך שבת, כיוון שאמירה היא איסור דרבנן (שבות) שהותר במקום מצווה.
"בעל העיטור" (מובא בר"ן וברמ"א) סובר שמותר לומר לגוי להדליק נר לצורך סעודת שבת או חתונה אפילו בשבת עצמה. הפוסקים כתבו להחמיר בכך אלא אם כן יש "צורך גדול".
אין לומר לגוי בשבת להדליק נר נוסף כדי להרבות באור אם כבר יש נר דולק, כיוון שזו בקשה למלאכה דאורייתא ללא היתר, אך בדיעבד מותר ליהנות מתוספת האור.
סוגיית ברכה על נרות שבת כשיש נרות חנוכה דולקים ("תוספת אורה"):
1. אין בעיה של תוספת אורה כיוון שאסור ליהנות מנרות חנוכה, כך שנרות השבת הם האור המותר הראשון.
2. מרן הרב יצחק יוסף שליט"א סובר שאלו שתי מצוות שונות, ולכן הכלל של איסור ברכה על "תוספת אורה" אינו חל עליהן.
3. פתרונות מעשיים: כיבוי תאורת החשמל בבית כחלק מתהליך ההדלקה לפני הברכה, או הוספת כמות שמן גדולה יותר לנרות שבת כך שידלקו זמן רב לאחר שייכבו נרות החנוכה (ואז הם יוצרים את האור באופן בלעדי בהמשך).
ציון לגבי השמש בחנוכה: הועלו סיבות לטובת הדלקת השמש ראשון (מעלין בקודש, מניעת שכחה, ופסילת חשש של שימוש בשמש כמצווה אם מדליקים אותו בסמוך לנרות השבת).
#הלכות_שבת #בין_השמשות #הלכה #שיעור_תורה #עירובין #מעשרות #שבת_קודש #יהדות
@vehagita
