במנהג שביתה ממלאכה לאחר הדלקת נרות שבת
ענף א
עוסק בבירור דעת הפוסקים שחששו לדעת הסוברים שמקבלים את השבת בהדלקה ושכן נהגו
מרן השו"ע חשש לדעת הבה"ג
א) הנה ז"ל השו"ע (שם סעיף י), לבעל הלכות גדולות, כיון שהדליק נר של שבת, חל עליו שבת ונאסר במלאכה, וע"פ זה נוהגות קצת נשים, שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. ויש אומרים שאם מתנה קודם שמדליקה שאינה מקבלת שבת עד שיאמר החזן ברכו, מועיל. ויש אומרים שאינו מועיל לה. ויש חולקים על בעל הלכות גדולות ואומרים שאין קבלת שבת תלוי בהדלקת הנר אלא בתפלת ערבית, שכיון שאמר החזן ברכו, הכל פורשין ממלאכתם, ולדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת, הוי כברכו לדידהו. הגה והמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת את השבת, אם לא שתתנה תחלה, ואפילו תנאי בלב סגי, אבל שאר בני הבית מותרין עד ברכו. עכ"ל.[1] ולכאורה מזה שהביא את החולקים על בה"ג בשם י"א, נראה דאיהו פסק כוותיהו, משום דהוי כמו י"א וי"א, דקיי"ל דהלכה כהי"א, אולם יש לדחות דשאני הכא שלא הזכיר את שיטת הבה"ג בשם י"א, אלא כתב לישנא "דלבעל הלכות גדולות". ויגיד עליו ריעו דהביא בשו"ע פלוגתא דיש ויש בדברי בה"ג, אי מהני תנאי בהדלקה, ובאמת שאין זה מדרכו להביא מחלוקות ושיטות שאינם להלכה כלל, אלא ע"כ למימר שגילה דעתו דכאן יצא מן הכלל, והאי טעמא דשיטת בה"ג הוא מן הגאונים אשר דבריהם דברי קבלה, לפיכך חש לה. ומ"ש בשו"ע לישנא דלדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת, הוי כברכו לדידהו, זה קאי אליבא דהחולקים, וכן העיר מזה בשו"ת תפארת יוסף (סי' ס). ע"ש. ואף אי נימא דהוי כמו שאר י"א וי"א שהלכה כוי"א, מ"מ שאני הכא שמרן כתב בב"י בסי' תרעט דלענין מעשה נראה לי דמדליק של חנוכה תחלה, דאף לדברי החולקים על בה"ג, אם רצה להדליק של חנוכה תחלה רשאי. וכן פסק בשו"ע. ומעתה אף הנוהגות לברך לפני ההדלקה, מ"מ מצוה רבה לקבל את השבת מיד בתום ההדלקה, שהרי אף מרן חשש לדבריו.
ואף בשו"ת הרדב"ז (סי' תשנז) כתב כיון שיש מי שסובר שהדלקת הנר הוי קבלת שבת, אין לנו להכניס עצמנו בספק שבת, משום תדיר ושאינו תדיר קודם, ותו דברי הגאונים דברי קבלה הוא. ע"ש. ושני הנביאים (הרדב"ז ומרן הב"י) מתנבאים בסגנון אחד. ומרן החיד"א בספר ברכ"י (סי' תרעט אות א) הביא את מ"ש הפר"ח שלפי דעת רוב הפוסקים שקבלת שבת לא תליא בהדלקה, איזה מהם שירצה יקדים, וכתב ע"ז החיד"א שיש לתפוס עיקר כדעת מרן השו"ע, שבזה יוצא ידי כל הדעות, ושכן הסכים בשו"ת הרדב"ז (שם). ושכן ראוי לנהוג. ע"ש. וכ"כ בספר שו"ג (סי' תרעט סק"א) שמרן השו"ע חש לסברת הבה"ג, ולפיכך הורה שיש להדליק נרות חנוכה לפני נרות שבת. ע"ש. גם בספר חמדת ימים (פרק ד) הגם שהעלה שתברך קודם ההדלקה כדי שיהא עובר לעשייתן, אפילו הכי כתב שם (בסוגריים) שהאשה מקבלת את השבת בהדלקה, ולא תתנה שאינה מקבלת שבת, כי אם לצורך. ע"ש.
מוכיח שהמנהג להחמיר בזה
ב) ואף גדולי הפוסקים הבאים אחריהם כתבו להחמיר בזה, דלא מבעיא לדעת רבים וטובים הסוברים שיש לברך לאחר ההדלקה (הובאו לצ'יון בקובץ ויען שמואל כרך כ סי' לו), פשוט הדבר שהם סוברים שמקבלים את השבת בהדלקה, אלא אף לדעת הסוברים שיש לברך לפני ההדלקה, חזינן בדבריהם שהם סוברים שיש לקבל את השבת בהדלקה, זה יצא ראשונה ספר המאמ"ר (סי' רסג סק"ד) שכתב דאנן דגררינן בתר פסקי מרן ז"ל, לא חיישינן לסברת הסוברים שמקבלים את השבת בהדלקה, ולפיכך פשיטא דעדיף טפי לברך עובר לעשייתו. ע"ש. אפ"ה ממאי דהוסיף התם דכ"ש למאן דנהיג כדעת היש חולקים שאין קבלת שבת תלויה בהדלקה דאין מקום לסברא זו. ע"כ. משמע מזה שהמנהג הרגיל לא היה כן. (וכן העיר מזה ידידי הרה"ג רבי אליהו סעדון שליט"א). גם בסי' תרעט סק"א נראה שהסכים לדינא למ"ש הב"י דלענין מעשה נראה לי דמדליק של חנוכה תחלה, דאף לדברי החולקים על בה"ג, אם רצה להדליק של חנוכה תחלה רשאי. ע"ש. ומזה יש ללמוד דיש לחוש עכ"פ לכתחילה לדעת בה"ג. והגר"י פלאג'י זצ"ל בספר יפה ללב (חלק ו אות א, ובדפו"ח חלק ג אות כח) כתב שהעיקר לברך קודם ההדלקה, דאם תברך אח"כ, צ"ל "על הדלקת נר של שבת" ולא "להדליק". ואם משום דאם תברך קודם, קבלה לשבת, בתר כוונה אזלינן, ודעתה היא שאינה מקבלת שבת עד אחר ההדלקה. ע"כ. הרי לפנינו דאף דאיהו סבר שיש לברך לפני ההדלקה, אפ"ה כתב דבתר כוונה אזלינן, ודעתה שאינה מקבלת שבת עד אחר ההדלקה. ומבואר מזה שהיה מנהג פשוט לקבל את השבת בסוף ההדלקה, אף למי שנהגה לברך לפני ההדלקה. ובספר גדולות אלישע (סי' רסג ס"ק יז) שהעלה שהבא לנהוג בתחילה, ינהוג כסברת מרן ז"ל לברך לפני ההדלקה, ועל הצד היותר טוב שיתנה בתחילה שאינו מקבל את השבת עד סוף ההדלקה, ואפילו תנאי בלב סגי, אבל מי שנהג כדעת הג"ה לא יזוז ממנהגו. ע"ש. אפ"ה העלה בס"ק כט שלאחר ההדלקה לא תכבה את הפתילה שבידה. ע"ש. ובס"ק כח כתב דלא מהני תנאי לעשות מלאכה לאחר ההדלקה רק במקום צורך. ועיין שם עוד בסוף ס"ק לד מ"ש בזה. ודו"ק.
גם פאר הדור מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל שהעלה שיש לברך לפני ההדלקה, אפ"ה הביא להלכה בשו"ת יבי"א (חלק ב חאו"ח סי' טז אות ד) את מ"ש מרן בסי' תרעט שיש לחוש לדעת הבה"ג ולא לעשות מלאכה לאחר ההדלקה. ע"ש. ושנה פרקו בספר חזו"ע חנוכה (עמוד קעד הלכה א), ובספר חזו"ע שבת א' (עמודים קצ-קצג). ע"ש. ודו"ק. והדברים מוכרחים הם, כי לא בא מו"ר לשנות את המנהג שהיה שורר בעמ"י שקבלו את השבת בהדלקת נרות, אלא שיצא כנגד המנהג בזה שברכו לאחר ההדלקה, משום דאיכא ביה דררא דברכה לבטלה, אך בעצם מ"ש הגאונים שמקבלים את השבת בהדלקה, ואף מרן השו"ע חשש לדבריהם, אין טעם לבטל מנהג זה, שאין בה אלא חומרא.
ומעתה אף הנוהגות לברך לפני ההדלקה, צריכות לאחר ההדלקה להשליך לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ולא לכבות אותה. וק"ו שלא יעשו שאר מלאכות לאחר ההדלקה.
אף מרן השו"ע חשש למנהג הנשים
ג) ויש לחזק את דברינו הנ"ל, ממ"ש הש"ך ביורה דעה (סימן רמב) בהנהגת הוראות באיסור והיתר בשם הרמ"ע מפאנו בתשובה (סימן צז) וז"ל דע כי המחבר ההוא רבן של בני הגולה, זה דרכו בשו"ע הקבוע להוראה, להביא תחלה דעת היותר מוסכמת, והיכא דאיכא למיחש לסברא אחרת, מייתי לה בשם יש אומרים, אם כן מה שסתם תחלה (בס"ס נו) כדעת הגאונים להתיר, הוא פסק גמור ומוחלט לפי סברתו, ולא זכר הסברא הב' אלא לחלוק כבוד לבעלה, שגם גדולים ורבים הם, ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כותייהו. (כמ"ש הרב שם שכן עיקר, וכן נוהגין. ע"ש). עכ"ל. ובספר ארץ חיים בכללים (סוף כלל ז) כתב וז"ל וידוע מ"ש הש"ך יו"ד (סוף סי' רמב) דאפילו אין מרן ז"ל מזכיר המנהג, אך שכותב בלשון סתם וי"א, כונתו בזה דאם יש מקומות שנהגו כהי"א, יש להם על מה לסמוך, ומשו"ה הביא סברת הי"א. עכ"ל. הובא בשו"ת יבי"א (ח"ו חאו"ח סי' לב סוף אות ב). ובנ"ד שראה מרן הב"י שנוהגות קצת נשים, שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. לפיכך הזכיר סברה זו לומר שהנוהגות כן, שפיר קעבדי. ומאחר ודברי המחמירים הם דברי הגאונים, חשש להם טפי, ולפיכך כתב הלכה זו בשם בה"ג, ואף הביא פלוגתא בדעתו האם מהני תנאי, מה שלא נהג בשום מקום וכנ"ל. ואף אי נימא שדינו כדין שאר י"א וי"א שהלכה כי"א, הרי גילה דעתו בסי' תרעט שיש לחוש לדעת הבה"ג. ואף שבזמן מרן השו"ע נהגו מקצת נשים, שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. מ"מ בדורות הבאים פשט המנהג בכל עמ"י להחמיר בזה, וכנ"ל באות ב.
וכן בקודש חזיתיה להרה"ג רבי יצחק אבא שאול שליט"א בשו"ת שמחה לאי"ש חאו"ח (תשובה א' עמוד קפו) שהביא מ"ש מר אחיו בשו"ת אור לציון במבוא לחלק ב בענף א דהיכא שכותב השו"ע סתם וי"א, דעתו לחוש לדעת הי"א, וכן היכא שכותב י"א וי"א, דעתו לחוש לדעת הוי"א, ושם באות ד כתב לגבי נ"ד שדעת השו"ע לחוש לדעת הוי"א. אולם איהו האריך להוכיח התם שדעת מרן לפסוק כדעת הסתם, ואינו חושש לדעת הי"א, וכמו כן היכא שכותב י"א וי"א, דעתו לפסוק לגמרי כדעת הוי"א, ואפ"ה כתב דשאני נ"ד שדעת השו"ע לחוש לשיטת הי"א קמא שהיא שיטת הבה"ג, שדבריו דברי קבלה, ומש"ה כתבו בלישנא דלבעל הלכות גדולות, ויגיד עליו ריעו דהביא בשו"ע פלוגתא דיש ויש בדברי בה"ג, אי מהני תנאי בהדלקה, מה שאין דרכו בכך. גם אפשר שראה מקצת נשים, שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. משום הכי החמיר בזה. ע"ש. ודפח"ח.
אין ללמוד מהפוסקים שכתבו שהאנשים לא מקבלים את השבת בהדלקה
ד) ומ"ש בשו"ת משפטי צדק (סי' לו) שאפשר שקבלת שבת, אינה תלויה באמירת בואי כלה, אלא בתפלת ערבית, ומקימות באמירת מזמור שיר ליום השבת, וכמ"ש בשו"ע. ע"ש. אולם שאני התם דאיהו מיירי באנשים, אך לגבי הנשים, י"ל דאף איהו יודה שמקבלים את השבת בהדלקה, וכפי המבואר בדברי מרן החיד"א בספר מחב"ר (סי' רסג סק"ד) שחי סמוך לדורו, שהיו נוהגות הנשים לברך על הדלקת נרות שבת לאחר ההדלקה, ולפ"ז ע"כ למימר שהיו הנשים נוהגות לקבל את השבת בהדלקה.
גם הגר"ח פלאג'י זצ"ל בשו"ת לב חיים (חלק ג סי' נז) שכתב שמי שלא התפלל תפלת מנחה בערב שבת עד לאחר שהדליק נרות שבת, מאחר ולא אמר מזמור שיר ליום השבת, לא קיבל עליו שבת, ורשאי להתפלל מנחה. וכמו כן אם יהא מוכרח הרבה מאוד בעשיית איזה מלאכה, ואין אחר בלתו, ואפילו גוי, יעשנה הוא עצמו, כיון שעדיין לא חל עליו קבלת שבת. ע"ש. איהו מיירי באנשים, ואין ללמוד מזה לנשים, וע"כ למימר הכי שהרי בדבריו בספר חיים לראש (דף ל ע"ב), ובדברי בנו רבי אברהם בספר אברהם אזכור (מע' ש אות טז) מבואר שמנהגם היה לברך לאחר ההדלקה, ולפ"ז ע"כ שהיו מקבלים שבת בהדלקה, ומעתה ע"כ למימר שלא דיבר בשו"ת לב חיים הנ"ל רק באנשים, ולא בנשים. (ובעצם הדיוק ממ"ש בשו"ע דלדידן כיון שהתחילו מזמור שיר ליום השבת, הוי כברכו לדידהו. שלא מקבלים שבת בהדלקה, כבר כתבתי לעיל (באות א) די"ל שמרן השו"ע כתבו אליבא דהחולקים, ולעולם אין זו דעת השו"ע).
אחינו התימנים נהגו לקבל שבת בהדלקה
ה) ומ"ש בספר שתילי זיתים (סי' תרעט סק"א) דאע"ג שדברי האומרים שהדלקת נר שבת לא הויא קבלה, היא עיקר, מ"מ אם רצה לעשות כן רשאי. ע"כ. ויוצא מדבריו שאין שום ענין להקדים את הדלקת נרות חנוכה, אלא שאם רצה לעשות כן רשאי, ונראה שלמד כן ממה שכתב הב"י לישנא דאף לדברי החולקים על בה"ג, "אם רצה" להדליק של חנוכה תחלה רשאי. אולם במכת"ר הב"י כתב כן רק לדעת החולקים על בה"ג, אולם לקושטא דמילתא דעתו שיש להקדים את נרות חנוכה כדי לחוש לדעת הבה"ג. עיין ודו"ק.
ועכ"פ הרה"ג רבי אורן צדוק שליט"א בשו"ת אורן של חכמים (חלק ב סי' כה) האריך לבאר את מנהג בני תימן שאף שתפסו עיקר כדעת הרמב"ם שיש לברך לפני ההדלקה, מ"מ היו מקבלים מיד את השבת בתום ההדלקה. ע"ש.
נהגו שלא לסמוך לכתחילה על תנאי
ו) והנה איפלגו קמאי אי מהני תנאי, לעשות מלאכה לאחר ההדלקה, הובאו בב"י הנ"ל, ומרן הב"י חשש למ"ד שלא מועיל תנאי, שהרי בסי' תרעט החמיר כדעת הבה"ג להדליק נר חנוכה לפני נר שבת, ואם איתא דמהני תנאי, אמאי לא יעץ להקדים את נרות שבת התדירים ולעשות תנאי, אלא ע"כ למימר דאיהו החמיר לכתחלה כמ"ד דלא מהני תנאי. [ולפ"ז כן הוא גם דעת בה"ג שכתב את הדין הנ"ל של הקדמת נרות שבת להדלקת נרות חנוכה, וכפי הנראה שהסוברים בדעת בה"ג דמהני תנאי, לא ראו את גוף דבריו, אלא ראו מ"ש בשמו שמקבלים את השבת בהדלקה. עיין ודו"ק]. גם בשו"ע (סעיף י) כתב י"א שאם תתנה קודם שהדליקה, שאינה מקבלת את שבת עד שיאמר החזן ברכו מועיל. וי"א שאינו מועיל לה. ע"כ. ולפי הכלל שכתבו הפוסקים דהיכא שמרן כותב י"א וי"א, דהלכה כוי"א, יוצא שדעת מרן לפסוק כי"א דלא מהני תנאי. וכן למדו בדעת השו"ע בספר גדולות אלישע (ס"ק לד), ובשו"ת יחו"ד (חלק ו סי' יח). ע"ש. ואף הרמ"א שכתב בסעיף י שהמנהג שאותה אשה המדלקת מקבלת את השבת, אם לא שתתנה תחלה, כתב ע"ז המג"א (ס"ק כ) וז"ל, ומ"מ נ"ל דאין להתנות כי אם לצורך, מאחר שיש חולקין [א"ה. ר"ל שיש סוברים שלדעת בה"ג לא מועיל תנאי], דאל"כ תברך תחילה ותתנה, ועיין סעיף ה. ע"כ. ופירש במחצית השקל, דר"ל דעל כרחך רמ"א לא הכריע כהאומרים דתנאי מועיל אפילו לכתחלה, אלא רמ"א לא היקל בתנאי אלא בעת הצורך, דהא כתב רמ"א גופיה סעיף ה דתדליק תחלה, ואח"כ תפרוס ידיה ותברך, כדי שיהיה עובר לעשייתן, אבל קודם ההדלקה, א"א שתברך, שמיד שמברכת קבלה לשבת, ואיך תדליק אחר כך, והא אפשר שתברך תחלה ותתנה שאינה מקבלת שבת, אלא על כרחך דלכתחלה אין סומכים על תנאי, אלא בעת הצורך. ע"כ. (ובספר תורת חיים סופר סק"כ כתב שלא רצו לסמוך על התנאי, מחשש שמא ישכחו את התנאי. ובשו"ת יבי"א ח"ב חאו"ח סי' טז אות ח ביאר, דהואיל וס"ל כבה"ג, לא רצו לעקור "לעולם" קבלת שבת בהדלקה ע"י התנאי, משא"כ במקרה. וע"ע מ"ש בזה בספר ערוך השלחן סעיף יג, וסעיף טז, ובספר הלכה ברורה כרך טו סוף עמוד שס).
וע"פ האמור מ"ש בספר מנוחת אהבה (חלק א פרק ד הערה 45) שיש להתיר ע"י תנאי אפילו לכתחלה לעשות מלאכה אחר הדלקת נרות, דשמא כדעת החולקים על בה"ג ושמא כדעת האומרים שמועיל תנאי. אולם לפי המדובר אין לסמוך על ס"ס זה, וזאת מאחר ומבואר בשו"ע שחושש לדעת הסוברים דלא מהני תנאי אליבא דהבה"ג, ומאחר ואיהו גילה דעתו בסי' תרעט שיש לחוש לדעת הבה"ג, ממילא אף תנאי לא יועיל, וכפי שגילה דעתו כאן בסי' רסג. וכן מבואר כן בספר גדולות אלישע (סוף ס"ק לד). ע"ש. ודו"ק. וכן מוכח מדברי ספר חזו"ע שבת א' (עמודים קצ-קצב), וכמבואר למעיין.
מביא את ראיית הגרב"ץ מהשו"ע דבעינן לקבל את השבת בהדלקה
ז) ועוד העירני ידידי הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א ראש כולל ובית הוראה "יורו משפטיך" ואב"ד לממונות בירושלים, ממה ששמע בשם ראש ישיבת פורת יוסף הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל, שהעיר ממ"ש השו"ע (סי' רסג סעיף ד) לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר, ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. ע"כ. והנה מרן הב"י ס"ל כדעת ר"ת לענין זמן צאת הכוכבים. ולשיטתו פלג המנחה הוא 3 דקות קודם שקיעת החמה דהגאונים (כי פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם הלילה, והיינו 75 דקות, ואילו זמן ר"ת הוא 72 דקות לאחר השקיעה דידן, ונמצא שזמן ההדלקה אליבא דהשו"ע שנקט כר"ת, הוא 3 דקות קודם שקיעת החמה דהגאונים). וזה בכלל מה שאמרו "ובלבד שלא יקדים" עד שידליק מאוחר יותר, סמוך כ"כ לשקיעה (השניה) דידיה שיהיה ניכר שמדליק לכבוד הלילה. אמור מעתה דגם לדידן דנקטינן כהגאונים דשקיעת החמה היא השקיעה הראשונה, וצאת הכוכבים הוא לאחר כרבע שעה. מ"מ לא מסתבר שנחלקו כל כך ממתי הוא הזמן "שיהא ניכר שמדליק לכבוד הלילה" ולאפושי הפלוגתא בינייהו כ"כ, וכמעט שהוא מחלוקת במציאות, דלגאונים כבר חצי שעה קודם השקיעה הראשונה נחשב כניכר שמדליק לכבוד הלילה, ולר"ת רק אחרי שיעבור יותר מחצי שעה מהשקיעה דידן יתחיל להחשב כמדליק לצורך הלילה. ולכן יש להורות דרק אם מדליק בסמיכות ממש לשקיעה דידן, כלומר בערך כרבע שעה קודם השקיעה שאז מתחילים ממש דימדומי חמה, מקרי ניכר שמדליק לצורך הלילה, ואז רשאית שלא לקבל השבת בהדלקה. אבל אם מדליקה קודם הזמן הזה, צריכה לקבל עליה השבת, כי היכי דלא תכנס לגדר "ובלבד שלא יקדים". עכת"ד. ולפ"ז מאחר ורוב ככל הנשים נוהגות להדליק נרות שבת לפחות עשרים דקות קודם השבת, עליהם לקבל את השבת בהדלקה זו לכו"ע. וע"פ כל האמור מצוה להחזיר עטרה ליושנה במה שנהגו אמותינו לקבל את השבת בהדלקת נרות שבת, ואף הנוהגות לברך לפני ההדלקה, ישתדלו לקבל את השבת בסיום ההדלקה.
יש ספק גדול כיצד לשער את השקיעה
ח) ומלבד כל האמור, יש ספק גדול כיצד לשער את זמן השקיעה בעיר מוקפת הרים, וכדוגמת העיר ירושלים, דהאם משערים לפי השקיעה המישורית כפי שנראה לעומד במישור, או לפי שקיעת החמה מההר (דהיינו כפי שנראה לעומד בגובה העיר לאופק הים), ואף שפשט המנהג בירושלים לשער את השקיעה, לא לפי השקיעה המישורית, אלא לפי שקיעת החמה מההר, אולם למעשה איכא עקולי ופשורי בזה, ורבים וטובים חולקים ע"ז, וסברי שיש לשער לפי השקיעה המישורית, עיין בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' נד אות לו), ובשו"ת אור לציון (שם הלכה א בביאורים ד"ה ועל), ובקונ' יראו עינינו (סי' ו) להגר"ש דבליצקי זצ"ל הנדפס בשו"ת אור השנים, ובספר תשובות והנהגות (ח"ה סי' לה-לו), ובשו"ת קול אליהו טופיק (חלק א חאו"ח סי' ד), ובספר ילקוט יוסף על הלכות תפלה (חלק א סי' פט עמודים מט-נ, מהדורת שנת תשס"ד), ובספר מנוחת שלום (חלק ד בסופו), ובספר עטרת שלמה (סי' ב), ובספר זמנים כהלכתם (פרק ב סעיף ג), ובספר נוה ציון (סי' א אות יא), ובסדור תהילת יצחק (עמוד רפה הלכה א), ובקונטרס זמן שקיעת החמה (ובהסכמת הרבנים המובאים התם בריש הקונ'), ובלוח עתים לבינה, ובמ"ש ידידנו הרה"ג רבי אברהם יקותיאל אוהב ציון שליט"א בתשובה שהובאה בשו"ת ברכת יהודה (חלק ד חאו"ח סי' נ). ובדרך כלל ההפרש בין השיטות הנ"ל הוא 5-7 דקות. [ומקרוב נדפס שו"ת הראש"ל חלק א, ושם בסי' לט אות א כתב שכמדומה שמר אבי (הגר"ע יוסף זצ"ל) היה אומר שבזמן הקרוב לשש שבע דקות, אין להדליק את הנרות, כיון שיש חשש דאורייתא מפני חישוב השקיעה, אם לפי האופק. ע"ש]. וגם איכא שיטת הרא"ם בספר יראים שסבר שבין השמשות מתחיל ג' רבעי מיל קודם התחלת השקיעה [א"ה. לדעת הסוברים ששיעור מיל הוא שמונה עשרה דקות, יוצא שהשיעור כאן הוא ארבע עשרה דקות וחצי, ולדעת הסוברים ששיעור מיל הוא עשרים וארבע דקות, יוצא שהשיעור כאן הוא שמונה עשרה דקות], והמ"ב בסי' רסג ס"ק כב, ובשער הציון ס"ק כא, ובביאור הלכה בסעיף ב בסוד"ה מתחלת, חשש לכתחילה לדבריו. ע"ש. וכ"כ בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק יח הלכה ט בהערה בד"ה ואע"פ). ובזה שיקבלו הנשים את השבת מוקדם, הרי יוצאים בזה ידי חובת כל השיטות הנ"ל.
מצוה להוסיף מחול על הקודש
ט) ומלבד כל הנ"ל, הרי איכא מצוה להוסיף מחול על הקודש, ואף הנשים מצוות בזה, וכמו שהעלה בספר חזו"ע שבת א' (עמודים רפט-רצ). ע"ש. ושם בעמודים קפב-ד הובאו שיטות הפוסקים מהו זמן של תוספת שבת, וכמה שיותר יקדימו את קבלת השבת, יצאו ידי חובת הפוסקים הנ"ל. [וע"ע מ"ש בפרט זה בספר הליכות שבת פרק א עמוד ד בהערה].
וכבר כתב בספר פמ"ג (סי' רנו בא"א סק"א) שהמוסיף מחול על הקודש, מוסיפין לו חיים. והרב מקומרנא כתב בספר שלחן הטהור (סי' רסא סוף סעיף א) ותוספת שבת מן התורה וכו', וימהר להדליק הנרות, ובזה יאריך ימים ושנים. ע"ש. ומי לא יחפוץ בברכה, ובפרט בדור האחרון שרבו ההרפתקאות בעולם מינים ממינים שונים, ה' ירחם ויציל.
המקבלות שבת בהדלקה אינם מגיעות לחשש חילול שבת
י) ומלבד זאת, מרויחים בזה את המעלה להכניס את השבת מוקדם ובמרגוע, ובלי חשש של ספק חילול שבת עד לרגע האחרון, שהרי את ההדלקה רגילים לעשות בזמן מוקדם. וז"ל ספר חסד לאלפים (סי' רנא אות ו) וחיובא רמיא על התלמידי חכמים להקדים לקבל שבת בעוד היום גדול, כדי שמהם יראו וכן יעשו. ואם הם מאחרים, מקלקלתם ילפי, ואיכא חילול השם, וזהירות מביאה לידי זריזות, על אחת כמה וכמה שראוי למעט בפרקמטיא. ומה טוב מנהג יראי ה' וחושבי שמו שסוגרים חנותם מחצות היום, והולכים למרחץ, ומכינים צורכי שבת כראוי, ומסדרים את השלחן, ומטיבין את הנרות "ומקבלים שבת בנחת בשמחה ובטוב לבב" אשריהם מה טוב חלקם, יאכלו את חוקם בעולם הזה, ברכת ה' היא תעשיר, ולעוה"ב אז ישיר. עכ"ל.
לאחר כותבי זאת, ראיתי להרב חיים דוד הלוי זצ"ל בספר מקור חיים חלק ג (עמוד 54 הערה 42) שכתב להעיר על מ"ש בשו"ת יבי"א חלק ב (חאו"ח סי' טז) שיש לברך לפני ההדלקה, שקשה לעקור מנהג שכבר נהגו בו, ויתכן שיש גם חשש תקלה בדבר, שעתה קים להו שברכת ההדלקה היא קבלת שבת, ונמנעות מכל מלאכה אח"כ, ואם יורו להם להדליק אחרי הברכה, יש לחוש לתקלות. הובא בשו"ת תפארת יוסף (סוף סי' ס). ע"ש. [וכיו"ב כתב בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יח הלכה ג בביאורים) שהטעם שנהגו בקהלות בני ספרד לברך לאחר ההדלקה, כדי שלא יבואו לזלזל במלאכות שבת, שיש לחוש שיסברו הנשים שקבלת שבת תלויה בברכה, וכיון שרואות שאע"פ שבירכו מותרות במלאכת ההדלקה, יבואו לזלזל בעשיית מלאכה. וכ"כ ידידי הרה"ג רבי יקותיאל אוהב ציון שליט"א בקונ' שם יוסף צפנת פענח (אות טו) הנדפס בסוף ספר באור פני מלך חיים. ע"ש]. אולם לפי דברינו אף המברכות לפני ההדלקה, יש לעוררם שיקבלו את השבת מיד בתום ההדלקה, וע"י כך לא יגיעו לידי תקלות.
וגם אנכי הצעיר עיני ראו ולא זר, שנשים שנוהגות לעשות מלאכה עד לשקיעה, הגיעו לא אחת לידי מכשול של חילול שבת, ה' ירחם. ומעתה מצוה רבה להחזיר עטרה ליושנה, ולקבל את השבת בהדלקת נרות שבת.
מעיר בדברי כמה מאחרוני זמנינו שכתבו שרק טוב לקבל את השבת בהדלקה
יא) ואחרי הודיע א' אותנו את כל זאת, יש להעיר במ"ש בשו"ת אור לציון (חלק ב פרק יח הלכה ט) שמעיקר הדין אין האשה חייבת לקבל שבת בהדלקתה, ומ"מ טוב שתקבל שבת בהדלקה. ע"ש. דלפי האמור אין זה בגדר "טוב" אלא בגדר חיוב, ואיהו גופיה כתב במבוא לחלק ב (בענף א אות ד) שכיון שיש חולקים בזה, מרן חש לדבריהם, כיון שאפשר לעשות זאת בנקל. ע"ש. ודו"ק. ומה גם דאיהו כתב לעיל מיניה (בהלכה ג) שאשה שנהגה לברך אחר ההדלקה, תמשיך כמנהגה. ע"ש. והשתא אי נימא שאינה חייבת לקבל שבת בהדלקה, אמאי תברך לאחר ההדלקה. אתמהה! ומחוורתא כמ"ש בשמו הרה"ג רבי גדעון בן משה שליט"א המובא באות ז. עיין ודו"ק. גם מה שמבואר בספר מנוחת אהבה (חלק א פרק ד הלכה יד) שקבלת שבת בהדלקה, אינה אלא סלול בהלכה (ממ"ש שאם הדליקה נרות ונזכרה אח"כ שיש לה לעשות איזו מלאכה לכבוד שבת, מותרת לעשותה). גם בשו"ת ברוך אומר (חלק ב סי' יט) כתב שמרן חשש לכתחילה לדעת הבה"ג, אבל מעיקר הדין אין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות. ע"ש. ומבואר התם בתשובתו שכן יש להורות לעם שאין קבלת שבת תלויה בהדלקת נרות. הנה לפי כל האמור התבאר לן שיש להורות כן מעיקר הדין, ולא רק בתור סלול בהלכה.
ועכ"פ הוכחנו מדברי הקדמונים שהמנהג לקבל את השבת בהדלקה. ואף מדברי מו"ר בספר חזו"ע שבת א' (עמודים קצ-קצב), ועוד, מוכח שחשש לדעת הסוברים שמקבלים את השבת בהדלקה, וכנ"ל.
בהא סליקנא ובהא נחיתנא, שיש לעורר את הנשים לקבל את השבת בהדלקת נרות שבת, ולא מבעיא למה שנהגו בדור הקודם לברך לאחר ההדלקה, שודאי היו מקבלות בזה את השבת, אלא אף למה שפסק מו"ר שאין לנשים להמשיך במנהג זה, מחמת חשש ברכה לבטלה, מ"מ לא אשכחנא שבא לעקור בזה את המנהג הקדום שנהגו לקבל את השבת בהדלקה, ואדרבא מבואר בדברי קודשו בכ"ד דאיהו חושש לדעת הבה"ג. ומה גם שבזה נמנעים מכל מיני מכשולות מחשש חילול שבת. [2]
ענף ב
עוסק בענין היכא שיש צורך לעשות דברים האסורים לאחר ההדלקה כיצד עליה לנהוג
בעת הצורך יכולה לעשות תנאי שאינה מקבלת שבת בהדלקה
יב) ובעת הצורך, יכולה לעשות תנאי שאינה מקבלת שבת בהדלקה, ובאופן זה נראה דעת המ"ב בסעיף ה בביאור הלכה (ד"ה אחר) שיש לברך לפני ההדלקה. ע"ש. [ומה שהעיר על כך בספר פסקי תשובות (סי' רסג באות יח ובציון 169) דאף שלדברי הביאור הלכה הנ"ל, יש לה לברך קודם, לשיטתיה אזיל שגם לענין יו"ט מכריע שתברך קודם, אבל למנהג רבים וטובים שגם ביו"ט מברכת אח"כ, כ"ש בנ"ד. ע"כ. הנה אנן בדידן דאורויי מורינן ביום טוב לברך לפני ההדלקה, וכמ"ש בספר בא"ח שנה ב' (פרשת נח הלכה י), ובשו"ת יחו"ד (חלק א ס"ס כז), ובשו"ת אור לציון (ח"ב פרק יח הלכה ג בביאורים), ובספר בירור הלכה מהדו"ק (סי' רסג עמוד כה ד"ה שו"ע), ובמהדורא תניינא (עמוד טו ד"ה שו"ע). שפיר יש לתפוס כדעת הביאור הלכה הנ"ל לגבי אשה העושה תנאי, שעליה לברך לפני ההדלקה]. ובספר קצות השלחן (סי' עד בבדי השלחן ס"ק יז) כתב שאם היא צמאה הרבה לשתיית טייא, ומפחדת לשתות קודם ההדלקה שלא יעבור הזמן, ואחר ההדלקה אסורה לשתות בלי קידוש, אולי הוי מקום הצורך, שיועיל לה תנאי, כדי שתוכל לשתות אחר ההדלקה. ע"כ. אולם צ"ל שהוא במקרה של שעת הדחק שלא הספיקה לשתות את הטייא, אך לכתחלה עליה להקפיד שלא להגיע לזה, כי אחרת בטל הדין של קבלת שבת בהדלקת נרות.
וכמו כן מ"ש בספר גדולות אלישע (ס"ק כח) דאם האשה עדיין לא התפללה מנחה, ולא יש שהות כ"כ, ואם תתפלל מנחה תחילה, תעבור זמן ההדלקה, ודאי זהו מקרי לצורך, ומדלקת ומתנה שאח"כ תתפלל מנחה. ע"כ. דזהו דוקא במקרה של שעת הדחק שלא הספיקה להתפלל, אולם לכתחלה עליה להקפיד שלא להגיע לזה, כי אחרת בטל הדין של קבלת שבת בהדלקת הנרות.
ועוד נראה בס"ד שאף שיש להקל בשעת הצורך לשתות טייא ולהתפלל מנחה, וכנ"ל, מ"מ לא יעשו שאר מלאכות. ועיין בספר חזו"ע שבת א' (סוף עמוד רסו) שכתב שעיקר מצות התוספת היא שביתה ממלאכה האסורה בשבת, ואין תפלת המנחה מפקיעה מצות תוספת, דכל שנתכוונו לשבות ממלאכה, והסיחו דעתם מכל מלאכה, קיימו בזה מצות תוספת. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. וכן בקודש חזיתיה בספר גדולות אלישע (סי' רסג ס"ק כח) שכתב שאם האשה עדיין לא התפללה מנחה, ולא יש שהות כ"כ, ואם תתפלל מנחה תחילה, יעבור זמן ההדלקה, ודאי זהו מקרי צורך "ומדלקת ומתנה שאח"כ תתפלל מנחה". ע"ש. ומבואר מזה דסגי במה שמתנה שתתפלל מנחה, אף שאינה מתנה שאינה מקבלת את השבת. והוא כמו שכתבנו בס"ד. גם בספר הלכה ברורה (כרך טו עמוד שנט בהערה קכד) העלה דמהני מה שחושבת להתפלל מנחה לאחר קבלת שבת, אף שאינה מתנה שאין בדעתה לקבל עליה שבת כלל. ודלא כמי שהחמיר בזה. ע"ש.
בענין היכא שלא עשתה תנאי וצמאה מאוד למים או שלא התפללה מנחה
יג) המהרש"ם בקונ' אהבת שלום הנדפס בסוף ספר מנחת שבת (באות יא) כתב להקל אף היכא דלא עשתה תנאי, אם צמאה מאד למים, לשתות לפני השקיעה, אם אינה יכולה לקדש. ונדפס שוב בשו"ת מהרש"ם (חלק ח סי' לח). ובשו"ת מנחת יצחק (חלק ח ס"ס יח) כתב דמילתא דלא שכיחה שאינה יכולה לקדש. ע"ש. וע"ע מ"ש בזה בסי' ל אות ג. אולם נראה לפענ"ד שאשה שקשה לה ריגשית לעשות קידוש לבד, מבלי לשמוע את הקידוש מבעלה, והיא מוכנה להיות בצער בלי שתיה, והעיקר שלא לקדש לבד, בכה"ג חשיב שיש צורך בדבר, ושפיר דמי להקל בזה. וכן מבואר בספר חזו"ע שבת א' (עמוד רכא הלכה כב). ע"ש. ודו"ק. וכעת ראיתי בספר קצות השלחן (סי' עט בבדי השלחן אות ג) שכתב הנה לעיל בבדה"ש סי' עד כתבנו להסתפק אם יכולה להתנות בשעת הדלקה שאינה מקבלת שבת שתוכל לשתות טייא אח"כ, ועתה מצאתי בקונ' אהבת שלום שבסו"ס מנ"ש שאחר שהדליקה מותרת לשתות מים, אם הוא קודם ביהש"מ, ויש לה צער ואינה יודעת לקדש. ע"כ. אולם לפנינו הגירסא ואינה יכולה לקדש, והיינו שאינה יכולה לשתות רוב רביעית יין, או שריגשית אינה יכולה לקדש בלי בעלה. [ולפ"ז מ"ש בשו"ת אז נדברו (חלק יב סי' א) שבידה לשתות מיץ ענבים. ע"ש. הנה אם ריגשית קשה לה לעשות קידוש לבד, מבלי לשמוע את הקידוש מבעלה, והיא מוכנה להיות בצער בלי שתיה, והעיקר שלא לקדש לבד, בכה"ג חשיב שיש צורך בדבר, ושפיר דמי להקל בזה]. והמהרש"ם בספר דעת תורה (סי' רעא סעיף ד) כתב לצדד להקל בזה אף בבין השמשות. ע"ש. וע"ע מ"ש בזה בספר הליכות עולם חלק ג (פרשת בראשית בסוף הלכה יד). ודו"ק.
ולענין אשה שלא התפללה מנחה, ושכחה לעשות תנאי, בספר חזו"ע שבת א' (עמוד קצ) העלה שרשאית להתפלל מנחה לאחר ההדלקה, אף למי שקיבלה את השבת בהדלקה. ע"ש.
נמצינו למדים: אף הנוהגות לברך לפני ההדלקה, ישתדלו לקבל את השבת בסיום ההדלקה. ואף מרן השו"ע חשש לדעת בה"ג, וכמבואר בסי' תרעט. [וע"פ כל האמור מ"ש בשו"ע בדעת הבה"ג שע"פ זה נוהגות קצת נשים, שאחר שברכו והדליקו הנרות, משליכות לארץ הפתילה שבידן שהדליקו בה, ואין מכבות אותה. ע"כ. הנה מאחר ואפשר בנקל לקיים זאת, איכא למעבד הכי]. ומלבד זאת, מרויחים בזה את המעלה להכניס את השבת מוקדם ובמרגוע, ובלי חשש של ספק חילול שבת עד לרגע האחרון, שהרי את ההדלקה רגילים לעשות בזמן מוקדם.
ויהי רצון לפני שוכן מעונה שבזכות ההתעוררות לשמירת שבת כדבעי, נזכה לגאולה בקרוב, וכמ"ש חז"ל (שבת קיח:) אמר רבי יוחנן משום רשב"י אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות "כהלכתן", מיד נגאלים. [ובמצפ"א הביא גירסאות "שבת אחת" הובא בהגהות וחידושים. וכן העיר מזה בספר מדות רשב"י ובספרו שבחין דרשב"י עמוד יט]. ועוד אמרו בשמות רבה (כה, מז) אם משמרים ישראל את השבת "כראוי" אפילו יום א', בן דוד בא.
פירות הנושרים: א. בעת הצורך יכולה לעשות תנאי שאינה מקבלת שבת בהדלקה, וכגון שצריכה לשתות טייא, או להתפלל מנחה. ב. באופן הנ"ל לכו"ע יש לברך לפני ההדלקה. ג. ומ"מ לא יעשו שאר מלאכות. ד. אשה שלא התפללה מנחה, ושכחה לעשות תנאי, רשאית להתפלל מנחה לאחר ההדלקה. ה. אשה שקבלה שבת בהדלקה, ולאחר מכן צמאה למים, התבאר דינו באות יג.
[1] ודע כי הר"ן בפרק במה מדליקים (י:) חיזק את דברי הבה"ג. ע"ש. ומ"ש בחידושי הר"ן שבת (כג:) לדחות את דברי בה"ג, כבר נודע מ"ש מרנן ורבנן שחידושי הר"ן על שבת אינם להר"ן, הבאתי דבריהם בשו"ת ברכת יהודה (חלק ב חאו"ח סי' נג בהערה 1). ע"ש. גם בשו"ת יבי"א (חלק ב חאו"ח סי' טז אות ג) כתב לגבי נ"ד שחידושי הר"ן על שבת אינם להר"ן. ושם בברכת יהודה ציינתי למ"ש בשו"ת יחו"ד (סי' כב עמוד קכד) שחידושי הריטב"א הרגילים על שבת, הם המיוחסים להר"ן, ולא חידושי הר"ן הרגילים. [א"ה. גם בספר ראב"ן (סי' שמ) הביא בשתיקה את דברי הבה"ג].
[2] והנה אף שהאנשים אינם חייבים לקבל את השבת בהדלקת הנרות שמדליקים נשותיהם, מ"מ מחמת שני הטעמים הנז' באותיות ח-י דשייכי אף לאנשים, ראוי ונכון שאף הם יקבלו את השבת מוקדם.
