בדין ברכת שהחיינו על אתרוג בט"ו בשבט
שאלה: האם אפשר לברך ברכת שהחיינו על אתרוג בט"ו בשבט?
והאם עכ"פ אשה רשאית לברך שהחיינו על אתרוג בט"ו בשבט?
ומה דין קטן שבירך בחג הסוכות שהחיינו על נטילת הלולב ובינתיים הגדיל ונעשה בר מצווה. האם רשאי לברך שהחיינו שוב על אכילת האתרוג בט"ו בשבט?
תשובה: א) הנה בשו"ת הלק"ט ח"א (סימן רלג. ובח"ב סי' רלג וסי' רנו) כתב, שאין לברך על האתרוג שהחיינו מפני שהוא דר באילנו משנה לשנה. וכ"כ הבאר היטב (סי' רכה ס"ק יא) בשם שו"ת שער אפרים (סימן לה) שאתרוג שהוא דר באילנו משנה לשנה אין לברך עליו שהחיינו. וכ"כ בספר בירך את אברהם (דף צט או' יז) בשם השער אפרים והלק"ט. וכן מצדד בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' כג)ע"ש. לעומתם בספר פרי האדמה ח"א (פ"ח מהלכות ברכות ה"א. דכ"ו ע"א) העיד שהמנהג בירושלים היה שנהגו לברך שהחיינו על האתרוגים, שהרי מחלקים בליל ב' של ר"ה חתיכות אתרוג ולוקחים אותו לקידוש בליל ב' דר"ה, כדי לברך שהחיינו בעת הקידוש, אף שהאתרוג דר באילנו משנה לשנה. [א"ה, וכנראה הוא משום דאמנם האתרוג דר באילנו משנה לשנה ואינו נושר מן האילן כשאר האילנות, אך מ"מ הדבר ידוע שיש גם באתרוג עונות פריחה, וכשצומחים האתרוגים החדשים ניכר מאד ההבדל בינם לבין האתרוגים הישנים שהם מנופחים יותר ומקומטים וכו', כידוע למגדלי האתרוגים. ואפשר שחלק מהפוסקים שדנו בזה, לא היו אתרוגים במדינותם, כפי שידוע שבהרבה מדינות קשה היה מאד למצא אתרוג אפילו לצורך קהילה שלימה, והם סמכו רק על מה שאמרו מגמ' שהוא דר באילנו משנה לשנה, אך לא ידעו החילוק הנ"ל, מפני שלא ראו האילנות עצמם. ותשקוט הארץ]. וכתב עוד, דמ"ש הב"י בשם רבינו מנוח שאין לברך על האלחבק"ה [כנראה הוא הריחן] שהחיינו כיון שהוא מתקיים כל השנה כולה, היינו שכל השנה מגדלים אותו והוא מצוי, וכ"כ הלבוש (סי' רכה סע' ו) וז"ל: אבל דבר שאין זמן לגידולו כגון ירקות שדרכן לעמוד כל ימות השנה בקרקע ואימתי שירצה הוא תולשן, אין מברכין עליהם שהחיינו, שאין באין מזמן לזמן וכו' שהם מצויים תדיר.ע"כ. משא"כ האתרוג שזמן גידולו קבוע והוא מר"ח תמוז עד תשרי, ואח"כ מה שנמצא ממנו אחד מאלף לא מקרי מתקיים. גם הרב בעל שער אפרים (סימן לה) פשיטא ליה שמברכים עליו שהחיינו. ומ"ש הבאר היטב (סי' רכה ס"ק יא) בשם השער אפרים שאין לברך על האתרוג, דבריו צריכים יישוב, שהרי אדרבה פשיטא ליה להשער אפרים שמברכים שהחיינו על אתרוג. וסיים: ודברי הרב מר זקני ז"ל בספר הלכות קטנות שכתב דאתרוג אין לברך עליו שהחיינו, הואיל ודר כל השנה באילן, צריכים לי עיון. עכ"ד. והובא להלכה בספרא דבי רב למר בריה בספר ברכות המים (סימן רכה). ומהר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי' יב או' כג) צדיק עתק שכן מנהג ירושלים לברך שהחיינו על האתרוג. וכ"כ השערי תשובה (סימן תרמט ס"ק יד), ועוד. וכן דעת הרב בן איש חי ( ש"ר פרשת ראה או' יא) והכי עביד עובדא בנפשיה, שכתב שם וז"ל: מיהו על האתרוג העיד הרב פרי האדמה שנוהגים לברך עליו שהחיינו בעיה"ק ירושלים תובב"א שאוכלים אותו בליל שני של ר"ה במקום פרי חדש, ופה עירנו בגדד יע"א האתרוג הוא מתוק אך אינו מצוי הרבה כי אם מעט ומנהגנו בביתנו שנאכל האתרוג קודם יו"ט של חג הסוכות ונברך עליו שהחיינו, אבל קהל עדתנו אינו מצוי אצלם לאכלו קודם חג הסוכות ורק אוכלים אותו בט"ו בשבט שמביאים למכור. וגם אותם הקונים אתרוג לנענוע מצניעים אותו עד ט"ו בשבט ואוכלים אותו, ואלו אין צריכין לברך שהחיינו משום שכבר ברך שהחיינו ביו"ט ראשון של סוכות בנטילת הלולב ובזה נפטר האתרוג גם מברכת שהחיינו של אכילה וכמ"ש האחרונים ז"ל.עכ"ל. וכן דעת הגאון יעב"ץ בספר מור וקציעה (סימן רכה) שצריך לברך שהחיינו על האתרוג הואיל ואינו מצוי אצלנו אתרוגים משנה שעברה שעומדים על האילן אלא תלושים, והם כבר צמקו, והחדשים ניכרים בודאי.ע"ש. והמשנה ברורה (סימן רכה ס"ק טז) כתב, שהאתרוג שדר באילנו כל השנה, כיון שעומד בירקותו כל השנה, אין הנאה בחידושו, ואין מברכים עליו שהחיינו, ובשער הציון (או' יט) ציין לדברי הרב שער אפרים והמור וקציעה. ונראה שסמך על דברי הבאר היטב בשם השער אפרים. ולפי מה שכתבנו אינו מחוור. גם מש"כ בשם המור וקציעה, סמך על תחילת דבריו, מיהו לאחר מכן כתב דעל החדשים מברכים שהחיינו. כמבואר בדב"ק. עכ"פ להלכה נראה שיש לסמוך על דברי כל האחרונים הנ"ל שהעידו בגדלם שהמנהג לברך שהחיינו על האתרוג, וידוע שבמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכן פסקו בספר ברכת השיר והשבח (פ"א סע' לב),ובספר ברכת ה' ח"ד (פ"ב סע' מב), ובהלכה ברורה להגר"ד יוסף שליט"א (סימן רכה ס"ק מד), ומרן הראש"ל זצוק"ל בספר חזון עובדיה על ברכות (עמ' קלא-קלב).
ב) ואמנם בשו"ת הרי בשמים תנינא (סימן יב) כתב, שכיון שראה את האתרוג בשעה שבירך עליו שהחיינו בשעת מצותו, ומעיקר הדין ברכת שהחיינו על פרי חדש נתקנה על הראיה, ממילא נפטר האתרוג מברכת שהחיינו. שכן גם בימינו שכתב הרא"ש שנהגו לברך בשעת האכילה כיון דמקרבא ההנאה טפי, וכ"פ השו"ע בסימן רכה (סעיף ג), מ"מ כתב הרמ"א דגם כיום מי שקדם ובירך שהחיינו בשעת ראיה יצא י"ח ולא יחזור לברך שוב בשעת אכילה, וממילא בנ"ד יצא ידי חובתו. וכ"פ גם בשו"ת מהר"י אשכנזי (או"ח סי' ט) שהדבר ברור שמאחר שבירך שהחיינו בשעת נטילתו למצות ד' המינים, יצא ידי חובתו ולא יברך עוד. וכדמוכח להדיא בתשובת הרשב"א ח"א (סי' רנא), שכל שבירך שהחיינו בשעת ראייה, שוב אינו מברך בשעת אכילה.ע"ש.גם הגאון ר' שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סימן צב) פסק בסכינא חריפא, שכיון שבירך עליו שהחיינו בשעת נטילת לולב, אין לו לברך עוד בשעת אכילת המרקחת, ואם יברך הוי ברכה לבטלה. ע"כ. וכ"פ הרב בן איש חי (פ' ראה או' יא) שאם בירך על האתרוג שהחיינו בשעת מצותו אינו מברך עליו שהחיינו בשעת אכילה. הב"ד הרב כה"ח (סימן רכה ס"ק מג) ועוד. והנה בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן כג) הסתפק באמת אם ברכת שהחיינו על המצוה תפטור את ברכת שהחיינו על הפרי החדש, די"ל שכיון שנוהגים לברך שהחיינו על פרי חדש בשעת האכילה, הוי כאילו מכוון בפירוש בשעה שבירך על מצותו שלא לצאת ידי חובת הברכה שעל הפרי החדש. וכ"כ להסתפק בזה עוד אחרונים. אולם הב"ח בתשובה (סימן קלב) הביא בשם המרדכי בסוכה (סי' תשסו), שאם מקדש ביו"ט על יין חדש, פוטר היין בברכת שהחיינו של הקידוש.ע"ש. ומשמע דס"ל דברכת הזמן על עיצומו של יום שפיר פוטרת את היין מברכת שהחיינו אף לכתחילה. וכ"כ מדנפשיה הרב כה"ח סופר (סימן שכה ס"ק יח) דה"ה כשבירך שהחיינו על מצוה והיה לו מלבוש חדש או פרי חדש לפניו, שברכת שהחיינו שעל המצוה פוטרתם. וע"ע בשדי חמד (מערכת ברכות סי' ב או' ב). וכ"פ מרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בספר חזון עובדיה ברכות (עמ' קלא), שאין לברך שוב. וכ"פ מר בריה דרבינא בספר הלכה ברורה סימן קכה (ס"ק מד).ע"ש. ולענין מעשה נראה דמכיון שיש מקום לומר דשפיר פטר בברכתו על המצוה גם את ברכת שהחיינו על הפרי החדש, עכ"פ מעיקר הדין, כדין הרואה, ובדרבנן י"א דמצות אין צריכות כוונה, הדרינן לכללא דספק ברכות להקל, ואינו רשאי לברך שהחיינו שוב בשעת אכילת הפרי, וכמו שפסקו הרב בן איש חי וסייעתו.
וכל זה לאחר יו"ט ראשון דחג הסוכות, אבל אם יש בידו אתרוג מגידול חדש של השנה החדשה וכגון כמה ימים לפני חג הסוכות ורוצה לאכול ממנו [כשהוא בשל כל צורכו על העץ או שריקחו בסוכר], מברך עליו בורא פרי העץ ו"שהחיינו", וכמו שהעידו האחרונים שכן המנהג אצל הספרדים. וכ"כ בספר חזון עובדיה שם. ובספר הלכה ברורה שם.
ג) ולפי האמור דעת לנבון נקל לגבי אשה, דכיון שלא בירכה שהחיינו על האתרוג בשעת נטילתו, וכדעת מרן השו"ע (סימן תקפט סע' ו) דס"ל שאין האשה רשאית לברך על מ"ע שהזמן גרמא, ממילא תהיה רשאית לברך על אתרוג מהשנה החדשה, בט"ו בשבט, כיון שהוא אתרוג חדש. ופשוט דהיינו אפילו אם נטלתו ונענעה האתרוג לשם מצוה אבל לא בירכה. דבנענוע בלבד אין לחוש לכלום. וגם אינו עיניין למאי דקי"ל דברכות אינן מעכבות, דהכא לא בירכה בפועל ואין צד לומר שתפטור האתרוג מברכת שהחיינו. [מיהו אם בשעת הנטילה בקשה מבעלה או מאיש אחר שמברך שיכוון גם להוציאה י"ח בברכה, ושמעה ממנו הברכה וגם ברכת שהחיינו, וכוונה לצאת י"ח וענתה אמן, הו"ל כאילו בירכה בעצמה (כמבואר בשו"ת יביע אומר חלק ח (או"ח סימן כד) דבכה"ג חשיב כמוציא הברכה בפיו. ע"ש מילתא בטעמא. וממילא לנ"ד נמי חשיבה כמי שבירכה שהחיינו על נטילת הלולב, ולא תוכל שוב לברך שהחיינו על אכילתו בט"ו בשבט]. ואם מדובר בבנות אשכנז הנוהגות כדעת הרמ"א (שם בהגהה) שמתיר להן לברך על מצות עשה שהזמן גרמא, והיא אכן בירכה, שאז י"ל שלא תוכל לברך על האתרוג. מיהו לפי מה שיתבאר להלן כנראה שבני אשכנז נהגו כדעת המשנ"ב דמעיקרא אין לברך שהחיינו על אתרוג, משום שדר באילנו משנה לשנה, וממילא אין נ"מ לגבי הנשים].
ד) ועתה נבא לדון לגבי קטן שנטל לולב בברכה בהיותו קטן, ובירך גם שהחיינו בשעת קיום מצוותו, ושוב הגדיל בינתיים ונעשה בר מצוה, אם רשאי לברך שוב שהחיינו על אכילת האתרוג בט"ו בשבט, או דילמא גם הוא נפטר בברכת שהחיינו שבירך בהיותו קטן. ולכאורה הדבר תלוי במחלוקת הראשונים אי מצות חינוך רמי על האב בלבד או גם על הבן. דדעת רש"י בברכות (מח.), והרמב"ן בקידושין (לא.), והריטב"א והמאירי מגילה (יט ע"ב) שהקטן פטור לגמרי מן המצות, אפילו מדרבנן, ורק אביו חייב לחנכו במצות. וכ"כ מרן הכ"מ בדעת הרמב"ם (פ"ו מחמץ ומצה ה"י).ע"ש. לעומתם דעת התוס' בברכות (מח ע"ב) מצות החינוך על הקטן גופיה, ולא רק על אביו. וכ"נ בתשובת הרשב"א שהובא בב"י (סי' נג). ועוד. ומרן הראש"ל רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג (או"ח סי' כז-כח) וכן בחזון עובדיה יו"ט (עמ' רכא) האריך למעניתו בהאי דינא לגבי קטן שהגדיל בימי הספירה אם ימשיך לספור העומר בברכה או לא, והביא דברי הפוסקים בזה, לא הניח פינה וזוית.ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין. ועכ"פ לנ"ד נראה דכיון דהוא מילתא דרבנן ובענייני ברכות, יש לדמותו למה שדנו האחרונים במי שהיה קטן בהגיע זמן ברכת הלבנה, ויודע שיגדיל עוד בתוך הימים הראויים לברכת הלבנה, דמורין לו לכתחילה שלא לברך ברכת הלבנה בעודו קטן, אלא ימתין עד שיגדל ואז יברך. מיהו אם קדם ובירך בהיותו קטן, לא יחזור לברך לכשיגדיל די"ל שכבר יצא ידי חובתו. וכ"פ בחזון עובדיה חנוכה (דיני ברכת הלבנה סע' טז. עמ' שעג) וז"ל:קטן שיגדיל ויעשה בר מצוה ביום י"א לחודש, והקהל מברך ברכת הלבנה במוצאי שבת קודם י"א לחודש, אין לקטן לברך ברכת הלבנה עם הציבור, אלא יניחנה לאחר שיהיה בר מצוה, ויברכנה בחיוב, בתור גדול המצווה ועושה. "ואם בירך קודם שנעשה בר מצוה, בדיעבד לא יחזור לברך כשיגדיל". ואם לא יהיה בר מצוה אלא בט"ז לחודש והלאה, יש לו להקדים ולברך עם הקהל.ע"כ. ומקורו טהור משו"ת יביע אומר ח"ג (סימן כז או' ט). ע"ש. והכא נמי י"ל דיצא י"ח במה שכבר בירך שהחיינו על המצוה בהיותו קטן, וממילא פטר גם את ברכת שהחיינו של הפרי וכנ"ל. ובאמת שאם אין אתה אומר כן יצא דין חדש, דכל קטן שבירך שהחיינו על פרי חדש או בגד חדש בקטנותו, יצטרך לחזור ולברך שהחיינו עליהם לכשיגדיל. וזה לא שמענו מעולם.
בסיכום:
א. המנהג הוא שמברכים שהחיינו על אתרוג חדש, וכגון שאוכל ממנו כמה ימים לפני חג הסוכות וכד'. אבל אם נטלו כבר למצותו ובירך עליו שהחיינו בשעת נטילתו למצוה, אינו רשאי לברך עליו שוב שהחיינו בשעת האכילה.
ב. אשה שלא מברכת שהחיינו בשעת נטילת הלולב, רשאית לברך שהחיינו בשעת אכילת האתרוג וכגון בט"ו בשבט. [אא"כ שמעה הברכה מהאיש והתכוונה לצאת י"ח וענתה אמן. דהוי כאילו ברכה בעצמה].
ג. קטן שבירך שהחיינו על האתרוג בשעת נטילתו בזמן המצוה בחג הסוכות, מדין חינוך, ובניתיים הגדיל ונעשה בר מצוה, לא יברך שוב שהחיינו כשיבא לאכול אתרוג לאחר מכן.
ד. האשכנזים הנוהגים כדעת הרב משנה ברורה, אינם מברכים שהחיינו על אתרוג כלל.
