חג החנוכה

הניסים שנעשו לעם ישראל בחנוכה

בתקופת בית שני שלטו היוונים על ישראל ולחצום לחץ גדול ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וגזרו שלא ילמדו תורה ולא יקיימו את המצוות, ובתאריך כ"ה בכסלו נלחמו בני חשמונאי עם היוונים ובניסים גדולים נצחו בני חשמונאי המעטים את היוונים שהיו רבים מאוד, וכן ביום זה נכנסו לבית המקדש שחיללו היוונים ולא מצאו פך שמן טהור חתום בחותם כהן גדול, אלא אחד שתכולתו מספיקה ליום אחד ונעשה נס והספיק לשמונה ימים שהוא זמן שלוקח להפיק שמן חדש הראוי להדלקה וזכר לשני ניסים אלו שנעשו לישראל תקנו חז"ל את ימי החנוכה לומר  "חנו כ"ה" שביום כ"ה לחודש כסלו חנו מאויביהם. וקבעו בהם ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. (משנ"ב סימן תרע סק"א, חזו"ע חנוכה עמו' א).

הטעם שאומרים הלל גמור בימי החנוכה

כתבו הפוסקים כיון שבימים אלו גזרו על שמד רוחני ולא גשמי לכן ההודאה על הניסים הודאה רוחנית היא על ידי תוספת הלל גמור בתפילה (לבוש תרע א, משנ"ב שם סק"ו), ויש להיזהר בו לאומרו בנחת שאפילו בפסח לא גומרים את ההלל בכל הימים (בא"ח ש"ר וישב אות כז).

ריבוי סעודות בימי החנוכה

פסק השו"ע (תרע ב) "ריבוי הסעודות בימים אלו אינם אלא רשות שלא קבעום למשתה ושמחה". והטעם כתבו הפוסקים משום שבימים אלו הגזירה היתה על קיום התורה והמצוות ולא רצו להורגם בנפש, ועל כן לא תקנו סעודה בימים אלו כפורים שגזרו בהם על הגופות (לבוש תרע א, משנ"ב שם סק"ו והוא טעם ידוע ומפורסם[1]).

ואעפ"כ כתבו הפוסקים שיש קצת מצוה בזה משום שבאותן ימים היה "חנוכת המזבח" (רמ"א תרע א). ומקור הדבר מהמדרש בפרשת בהעלותך שביום שנגמרה מלאכת המשכן קבעו ליום משתה ושמחה (באר היטב אות ג), ואע"פ שהקמת המשכן בפועל היתה בניסן, בימי החשמונאים כשחידשו את הדלקת הנרות בשמונת ימים אלו חנכו את הבית ונמצא תאריך זה הוא יום שנגמרה מלאכת המשכן בפועל, וכן נחנך בימי החשמונאים בימים אלו (משנ"ב סק"ז ע"פ המדרש הנ"ל).

ועל כן הרוצה לקיים סעודה בימים אלו שתחשב סעודת מצוה יקיימה על ידי שירות ותשבחות (רמ"א שם) וסגי בזה להיחשב סעודת מצוה (משנ"ב סק"ט, כתב סופר או"ח סי' קלז) וכתבו הפוסקים שיש לומר בהם דברי תורה וסיפור הניסים שעשה ה' יתברך לעם ישראל, וכן סעודות של עידוד ללימוד תורה וכיוצ"ב בגדר סעודת מצוה (חזו"ע חנוכה עמ' יד, אור לציון פמ"א ב). וכ"ש שע"י סיום מסכת שפיר חשיב סעודת מצוה. ואולם בר"ח טבת שהוא אחד מימי החנוכה יש להרבות בו בסעודה בשביל פרסום הנס, ויש הנוהגים להדליק בו נר לזכות נשמת ר"מ בעל הנס (בא"ח ש"ר וישב אות כח).

ברכת הסופגניה – ראשונה ואחרונה

ישנם שני סוגי סופגניות:

א. סופגניות אפויות: מוגרש בהם מתיקות שנילוש הבצק עם סוכר דבש וכיוצ"ב ברכתם בב"מ ועל המחיה, ואם קובע עליהם סעודה שאוכל 216 גרם מברך המוציא וברכהמ"ז ככל דין פת הבאה בכיסנין[2]. ואם אוכלם בסיום הסעודה לא יברך ברכה ראשונה ונפטר בברכת המזון שמברך בסוף הסעודה[3].

ב. סופגניות מטגנות: מעיקר הדין ברכתם הראשונה במ"מ ואחרונה ועל המחיה אפילו אכל כמות מרובה ביותר של סופגניות (שלשיטה זו מטוגן איבד תואר הלחם ולעולם ברכתו בב"מ ועל המחיה, ככל מעשה קדירה ועיין הערה) וירא"ש לא יאכל אלא תוך סעודה וכשאוכל תוך סעודה לא יברך ברכה ראשונה[4]. ואעפ"כ יש מקום להקל בזה גם למחמירים שיכלו לאוכלו גם שלא בתוך הסעודה משום ס"ס וראה בהערה[5].

[1] וכפי המבואר לעיל מטעם זה גומרים את ההלל כל שמונת ימי חנוכה.

[2] ידועים דברי השו"ע (או"ח קסח ז) שכדי להחשיב מאכל "פת הבאה בכיסנין" ישנם ג' דעות. א. יהיה נכסס בשניים, ב. שהבלילה תהא עם שמן או סוכר שטעמם נרגש (ולרמ"א נרגש ביותר), ג. שיהיה ממולא "כיסים כיסים" (בדבר שאין קובעים עליו סעודה עיין ביה"ל קסח ד"ה סי"ז ד"ה פשטידא), ולהלכה: די באחד התנאים להחשיב את המאכל "פת הבאה בכיסנין". ועוד פסק שם השו"ע אם קבע עליה סעודה שאכל שלוש או ארבע ביצים (216 גרם בערך) יטול ידיו יברך המוציא ברכה ראשונה ואחרונה ברכהמ"ז. ועל כן סופגניה אפויה כיון שמורגש טעם המתיקות בבצק מוגדרת פת הבאה בכיסנין משום שנחשב "נילוש בדבר מתוק".

[3] סימן קסח ס"ח מבואר פת הבאה בכיסנין שבאה לאחר הסעודה יברך לפניה ולא יברך לאחריה, ועיקר הטעם שבא לתענוג אחר הסעודה ולא לשובע. אולם נחלקו הפוסקים האם הדין כן בכל פת הבאה בכיסנין או רק שיש לה את כל ג' התנאים של פת הבאה בכיסנין יחד (נכסס, ממולא, ונילוש). או סגי בשני תנאים, יש אומרים בעי את כל שלושת התנאים כדי לברך ברכה ראשונה בתוך הסעודה (דגמ"ר, גר"ז, רעק"א, חכ"א שם, וכן הכריע האול"צ), ויש אומרים דווקא על ממולא מברך לפניה, אך דבר הנכסס או נילוש לא יברך (ביאור הלכה שם), ויש מי שאומר שלא יברך עליה כלל גם אם יש בה את שלושת התנאים (הלכה ברורה למו"ר הגר"ד יוסף שליט"א ח"ח עמו' תמט). ועיי"ע בהליכות שלמה חנוכה פי"ז סעיף י.

 [4]שם סי"ג בב"י הובאה מח' הראשונים אימתי יש להחשיב בלילה של קמח ומים ללחם שיהיה לו "תואר לחם", יש אומרים שכדי שיהיה לו תואר לחם צריך שתי תנאים שיהיה מבלילה עבה של קמח ומים, ויאפה בתנור. אך אם מטגן או מבשל את הבלילה ברכתו מזונות וככל דין מעשה קדירה שברכתו מזונות (אפילו אם יאכל ממנו כמות גדולה מאוד לא יברך עליו ברכת המזון). ויש מי שאומר כל שבלילתו עבה שם לחם עליו וברכתו, הראשונה "המוציא", ואחרונה ברכת המזון. ולהלכה הביא השו"ע שתי שיטות אלו וכסדר הזה דעת הסתם שברכתו מזונות, וי"א שברכתו המוציא, וסיים "וירא שמים יצא ידי שניהם ולא יאכל אלא ע"י שיברך על הלחם תחילה". מבואר מדברי השו"ע שמעיקר הדין בלילה עבה שטיגנה ברכתה הראשונה מזונות והאחרונה על המחיה, ולצאת י"ח כולם יאכל תוך הסעודה אחרי שבירך על לחם. משום שלשיטה המחמירה אפילו בכזית צריך לברך המוציא וברהמ"ז.

[5] העיר לי ידי"נ הרב אמירם בן דוד שליט"א שיש בזה ס"ס, ספק הלכה כר"ש והיא סברא ראשונה בסי"ג שם שלעולם מטוגן אין עליו תואר לחם וברכתו מזונות ועל המחיה אפילו אם אכל יותר מקביעות סעודה,  ואת"ל הלכה כר"ת הסובר שדינו כחם גמור וברכתו המוציא וברכהמ"ז בכזית, ספק שמא הלכה כהט"ז וכה"ח שם שכל מחלוקת הראשונים היא שאכל שיעור קביעות סעודה, וזאת משום שסברו שכל מטוגן דינו כנילוש שטעם בשמן מורגש בבצק תוך זמן הטיגון ולא נחשב לחם גמור שטוגן. ועוד יש סניף נוסף להקל והוא מש"כ באול"צ ח"א שהכרעת השו"ע בהלכות חלה כדעת רבינו שמשון וכן הכריע שלעולם דין מטוגן כמעשה קדירה ואף באכל יותר מקביעות סעודה ברכתו מזונות ועל המחיה. ועיי"ע בהלכה ברורה שם.