סוגיית קדושה אחת ושתי קדושות
השיעור עוסק במושגים "קדושה אחת" ו"שתי קדושות" בימים הסמוכים זה לזה (שבת ויום טוב, שני ימים טובים של גלויות, ושני ימי ראש השנה), כפי שנידון בעיקר במסכתות ביצה ועירובין, ועד להכרעות ההלכתיות.
1. שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה
הסוגיה מתחילה במסכת ביצה הדנה ב"ביצה שנולדה ביום טוב" שאסורה באכילה בו ביום.
הכנה דרבה: רבה מסביר שאם תרנגולת מטילה ביצה ביום טוב, הביצה נגמרה (הוכנה) אתמול. לכן, אם יום טוב חל ביום ראשון, יוצא ששבת הכינה ליום טוב – וזה איסור דאורייתא (שבת לא יכולה להכין ליום טוב).
ביצה שנולדה ביום הראשון של שבת/יו"ט סמוכים: הגמרא מביאה מחלוקת לגבי ביצה שנולדה ביום הראשון – האם היא אסורה ביום השני. רב אוסר ורבי יוחנן מתיר.
שתי קדושות והכנה דלידה: הגמרא שואלת כיצד רב אוסר, הרי רב פוסק כ"ארבעה זקנים" (רבי ישמעאל, רשב"ג, רבי אלעזר בר"ש ורבי יוסי בר"י) וכרבי אליעזר, ששבת ויום טוב הם שתי קדושות נפרדות? התשובה היא שאמנם אלו שתי קדושות, אך עצם הלידה ביום הראשון היא ההכנה ליום השני ("הכנה דלידה").
הערה אגבית: ביצה שנולדה בשבת/יו"ט מותרת לאכילה למחרת ביום חול. ה"הזמנה" (הכנה) היא בעיה רק כשמדובר בסעודה חשובה (סעודת שבת/יו"ט), ולא בסעודת חול. יש פה שני שלבי הכנה: הכנה בידי שמים יום לפני הלידה, והכנה בלידה עצמה.
נפקא מינות לעניין עירובי תחומין (מסכת עירובין):
מכיוון שהלכה כרב ששבת ויום טוב הם שתי קדושות (בניגוד לדעת חכמים שזה ספק קדושה אחת):
קולא (עירוב לכל רוח): אדם יכול להניח עירוב במזרח ליום טוב, ועירוב במערב לשבת, וכך לקנות שביתה שונה לכל יום. (אילו היו קדושה אחת, הכל היה נגרר אחר תחילת היום הראשון).
חומרא (עירוב שנאכל): אם אדם הניח עירוב אחד ליומיים, והעירוב נאכל ביום הראשון, הוא לא תופס ליום השני (כי זו קדושה חדשה שדורשת שהעירוב יהיה קיים בתחילתה). אילו היו קדושה אחת, העירוב היה תופס לכל היומיים ברגע שהיה קיים בבין השמשות הראשון.
למה שבת ויו"ט הם שתי קדושות, אך שבת ויום כיפור הם קדושה אחת?
הרמב"ם פוסק ששבת ויום כיפור הם קדושה אחת. הרב המגיד (על בסיס הירושלמי "תמן חול אצל שבת") מסביר: שבת ויו"ט חלוקים בדין (ביו"ט מותרת מלאכת אוכל נפש), לכן הם מופרדים לשתי קדושות. אך בשבת ויום כיפור יש את אותם איסורים (הבדל של סקילה מול כרת אינו מחלק את סוג הקדושה). התוספות רי"ד ואחרים חולקים על עצם ההיגיון לחבר שתי קדושות שונות (שבת ויו"ט) לקדושה אחת, שכן אלו מהויות שונות, אך מי שסובר כך רואה בהן קדושה מקבילה במהותה הפנימית.
2. שני ימים טובים של גלויות
נוצרו מכיוון שבחו"ל לא ידעו מתי קידשו את החודש (האם החודש היה חסר או מלא).
הגדרתם: מוסכם להלכה שהם ספק – ממה נפשך, אחד חול ואחד קודש (אנחנו רק לא יודעים מי הוא מי).
נפקא מינות:
מעשר: ניתן לעשר "כלכלת תאנים" (לפי ר' יהודה) על ידי התניה בשני הימים ממה נפשך.
עירובי תבשילין: ניתן לעשות עירוב ביום חמישי (כשהחג בחמישי-שישי) על ידי התניה.
ביצה שנולדה בראשון: מותרת בשני (ממה נפשך, אחד מהימים הוא חול).
שאלה מהקהל על קידוש: הרי זה ספק, אז איך מברכים ועושים קידוש ביום השני? התשובה: חז"ל תיקנו חובה מדרבנן להתנהג בספק כביום טוב (ולקדש), אך לעניין הביצה, כיוון שמעיקר הדין היא מותרת (ממה נפשך), לא אסרו אותה.
3. ראש השנה: ארבע התקופות ההיסטוריות
בניגוד ליו"ט של גלויות, ראש השנה נידון כקדושה אחת ארוכה, והדבר התפתח דרך 4 תקופות:
תקופה 1: קידוש על פי הראייה.
העדים היו מגיעים לירושלים ב-ל' באלול. גם בארץ ישראל תמיד עשו יומיים (כי לא הספיקו להודיע לכולם). הדין היה כמו יו"ט של גלויות: ספק קודש ספק חול.
תקופה 2: תקנת המנחה ("נתקלקלו הלויים בשיר").
פעם אחת העדים איחרו, והלויים שרו בשעת מנחה את שיר החול (כי חשבו שזה כבר לא יהיה החג). לכן תיקנו שלא מקבלים עדים מן המנחה והלאה. אם העדים באים אחרי מנחה, ראש השנה נדחה למחר.
המפנה ההלכתי (רבי יוסי): למרות שמהמנחה יודעים שהיום (ל' באלול) כבר לא יהיה א' בתשרי, חז"ל חייבו להמשיך לנהוג בו קדושה ואיסור מלאכה (כדי שלא יזלזלו בשנה הבאה). מכיוון שנוהגים ביום הראשון קדושה ודאית (גם כשלא באו עדים), רבי יוסי קובע ששני ימי ראש השנה הם קדושה אחת (היום הראשון ודאי, והשני ודאי/ספק, אך יחד הם בלוק אחד). לכן רב פוסק שביצה שנולדה ביום א' של ר"ה אסורה ביום ב', ולא ניתן לעשות שני עירובי תחומין לשני הימים.
(הערה מהקהל: האם גם בראש חודש רגיל לא קיבלו עדים מהמנחה? תלוי במחלוקת ראשונים אם היה שיר מיוחד לראש חודש).
תקופה 3: תקנת ריב"ז (לאחר חורבן הבית).
כיוון שאין מקדש ואין שיר, רבן יוחנן בן זכאי תיקן שחוזרים לקבל עדים כל היום.
קושיית רבא: אם חזרנו לקבל עדים כל היום, חזרנו לסטטוס של "ספק" (אחד קודש אחד חול). אז למה רב אומר שביצה אסורה ולמה זה נשאר קדושה אחת?
תירוצים: הגמרא מביאה 4 תירוצים. תוספות מסביר את תירוצו של רבא: גם כעת שמקבלים עדים כל היום, יש כ-10 דקות לפני החשיכה שבהן טכנית אי אפשר לקבל עדים, ובכל זאת שומרים בהן על קדושה. ולכן היום הראשון נשאר קודש ודאי, והדין נשאר "קדושה אחת".
תקופה 4: תקופת לוח השנה (הלוח הקבוע).
לפי הלוח אין ל' באלול לעולם (אלול תמיד חסר). א' תשרי הוא דאורייתא וב' תשרי הוא דרבנן. למה עדיין חוגגים יומיים גם בחו"ל וגם בארץ?
התשובה בגמרא בביצה: "הזהרו במנהג אבותיכם" (למקרה שתשתכח תורת הלוח). הרשב"א מסביר שטעם זה תקף גם כדי להסביר מדוע עושים יומיים ר"ה בארץ ישראל.
4. הלכה למעשה בימינו (קדושה אחת להקל או להחמיר?)
מכיוון שר"ה מוגדר כ"קדושה אחת" גם כיום:
לעניין עירובין (קולא): הרמב"ם פוסק שעירוב שנאכל ביום הראשון מועיל לשני, כי זו קדושה אחת גם להקל.
לעניין הכנה (חומרא): מרן השולחן ערוך (תק"ג) פוסק שאסור לבשל מיום טוב ראשון של ר"ה לשני. הראב"ד וראשונים נוספים סוברים שר"ה הוא קדושה אחת רק לחומרא ולא לקולא. ה"ביאור הלכה" (תק"ג) מסביר שגם לפי הרמב"ם, הכנה מא' לב' אסורה: מכיוון שמעיקר הדין (מהתורה) היום הראשון הוא קודש והשני חול, לא ייתכן שנתיר לבשל ביום דאורייתא לצורך יום דרבנן, וחיבור ה"קדושה אחת" לא יכול להתיר איסור דאורייתא של הכנה.
5. סוגיית ראש חודש
האם שני ימי ראש חודש הם קדושה אחת? יש לכך נפקא מינה: אדם ששכח "יעלה ויבוא" במנחה של יום א' של ר"ח.
התוספות אומרים שלא ישלים פעמיים בערבית של חול (כי אם זה חול, אין "יעלה ויבוא").
המגן אברהם אומר שכן ישלים בערבית של ליל שני של ר"ח.
ספר 'בניין אריאל' מקשה עליו: הרי ר"ח הוא ממה נפשך (אחד חול ואחד קודש), אז לא יועיל להשלים.
ה'צל"ח' מתרץ ומיישב את המגן אברהם: מכיוון שגם בר"ח היה שיר של קודש בתמיד של בין הערביים, התקנה שלא מקבלים עדים מן המנחה חלה גם עליו. ממילא, גם ר"ח (כמו ר"ה) נחשב קדושה אחת (שניהם קודש), ולכן להלכה הוא חייב להשלים ולהתפלל פעמיים בערבית (למי שלא התפלל ביום הראשון).
