לקראת יום הדין: ההלכות, הזמנים והדיוקים שמאחורי מצוות שמיעת קול שופר

חשיבות ידיעת ההלכות לציבור

• גם בעל התוקע וגם הציבור השומע חייבים לדעת את הלכות התקיעה והסדר שלהן.

• מומלץ לשומעים לעקוב בסידור כדי לדעת לאיזו תקיעה כל קול שייך ולא להתבלבל.

• פתרון לבלבול (על פי הרב אלישיב): על השומע לכוון מראש שדעתו היא "על דעת בעל התוקע", וכך גם אם אינו יודע היכן אוחזים, הוא יוצא ידי חובה.

זמן המצווה ודין "בין השמשות"

• מצוות תקיעת שופר היא ביום ולא בלילה, לכתחילה מהנץ החמה ובדיעבד מעלות השחר.

• המצווה מהתורה (דאורייתא) חלה רק ביום הראשון של ראש השנה.

• ביום השני של ראש השנה, המצווה היא מדרבנן בלבד.

• אם אדם נאנס ולא שמע שופר כל היום, והגיע זמן "בין השמשות" (ספק יום ספק לילה), עליו לתקוע.

• לגבי ברכה בבין השמשות: דעת המשנה ברורה היא שאין לברך כלל, אפילו ביום הראשון.

• דעת מרן הרב עובדיה יוסף היא שביום הראשון יש לתקוע בבין השמשות עם ברכה, צירוף של מספר ספקות (אולי זה יום גמור, דעת רבנו תם, ושיטות ראשונים שמברכים על ספק דאורייתא).

• ביום השני בבין השמשות, לכל הדעות תוקעים ללא ברכה.

מדוע תוקעים במוסף ולא בשחרית? (כלל זריזים מקדימים)

• למרות הכלל ש"זריזים מקדימים למצוות", לא תוקעים בתחילת התפילה בגלל גזירת מלכות היסטורית.

• בעבר, גויים שמעו תקיעות שופר מוקדם בבוקר, חשבו שהיהודים מתכוננים למלחמה, והרגו בהם.

• כשהתקיעות נעשות מאוחר יותר במוסף, לאחר קריאת שמע וקריאה בתורה, הגויים רואים שזהו טקס דתי ("בנימוסיהם הם עסוקים") ולא הכרזת מלחמה.

• טעם נוסף (החיד"א): התקיעות נדחו לאחר התפילה וקריאת התורה כדי שעם ישראל יצבור יותר זכויות לפני שהשופר מעביר את מידת הדין למידת הרחמים.

• טעם נוסף: בבוקר מוקדם קשה לבעל התוקע לכוון את כל הכוונות הנדרשות.

גדר המצווה: תקיעה או שמיעה?

• מצוות השופר בראש השנה היא בשמיעה ולא בעצם מעשה התקיעה.

• הוכחה לכך: אדם חירש שתוקע לעצמו או לאחרים אינו יוצא ואינו מוציא ידי חובה, כיוון שאינו שומע.

• לכן נוסח הברכה הוא "לשמוע קול שופר" (ולא "לשמוע בקול שופר" או "על תקיעת שופר").

• בניגוד לראש השנה, בשנת היובל המצווה הייתה בעצם מעשה התקיעה עצמו כדי להכריז על שחרור העבדים.

מספר הקולות והספקות ההיסטוריים

• מהתורה נדרשות בסך הכל 9 תקיעות (שלוש תרועות, שכל אחת מוקפת בתקיעה לפניה ותקיעה לאחריה).

• רבי אבהו תיקן את הסדר שאנו עושים היום בגלל ספק שנוצר עקב אורך הגלות: מהי ה"תרועה" שהתורה התכוונה אליה?.

• הספק הוא האם מדובר בגניחות (שברים), ביללות (תרועה קצרה), או בשילוב של שניהם יחד (שברים-תרועה).

• כדי לצאת מכל הספקות, עושים את כל שלושת הסוגים (תשר"ת, תש"ת, תר"ת) שלוש פעמים כל אחד, וכך מגיעים ל-30 קולות שמהווים את החיוב הבסיסי מדאורייתא.

• לא ניתן להסתפק רק בתשר"ת (שברים-תרועה), מכיוון שאם האמת היא שהתורה התכוונה רק לשברים, התרועה שבאמצע מהווה הפסק פסול בין השברים לתקיעה שאחריהם.

• נוהגים לתקוע 100 קולות כנגד 100 יבבות שפעתה אם סיסרא, או כנגד 100 פעיות שבכתה שרה אמנו בעקידת יצחק.

• "תרועה גדולה" בסוף התפילה נועדה לערבב את השטן, כדי שחרדת הדין תלווה את האדם גם כשהוא הולך לביתו לאכול ולשתות, ויש להימנע מלהפוך אותה לתחרות אורך.

אורכי הקולות וזמני התקיעות (שיעורים)

• ההלכה קובעת כי "שיעור תקיעה כתרועה" (אורך התקיעה חייב להיות שווה לאורך התרועה).

• לפי שיטת רש"י: תרועה היא שלושה קולות קצרים מאוד (טרומיטין), מה שהופך את כל התקיעות לקצרות ומהירות מאוד, ומקשה מאוד להבדיל נכון בין אורך השבר לאורך התקיעה.

• לפי שיטת תוספות (וכך ההלכה): כל "יבבה" בנויה משלושה כוחות, ולכן תרועה שלמה מורכבת מתשעה כוחות (זמן של בערך שנייה אחת).

• בהתאמה, אורך ה"תקיעה" חייב להיות לפחות תשעה כוחות (כשנייה אחת).

• ה"שברים" צריכים להיות ארוכים יותר מהתרועה אך קצרים מהתקיעה. מומלץ לעשות את שלושת השברים במשך של כשנייה וחצי (חצי שנייה לכל שבר) כדי לא להיכנס לספקות.

• ישנה דעה (אורחות חיים) שאם בעל התוקע האריך בפועל בתרועה, עליו להאריך בהתאמה גם בתקיעה. לכן, בתשר"ת (שבו יש גם שברים וגם תרועה שמצטרפים יחד ל-18 כוחות), התקיעה חייבת להיות ארוכה יותר מאשר בתש"ת או תר"ת.

נשימה בין שברים לתרועה (בתשר"ת)

• בתקיעות דמיושב (לפני מוסף) נוהגים לעשות את השברים והתרועה בנשימה אחת ללא הפסק, ובתקיעות דמעומד בשתי נשימות (על פי תרומת הדשן).

• בתוך הדעה של "נשימה אחת", יש מחלוקת: ה"חזון איש" סובר שהתרועה צריכה לצאת ברצף מוחלט מתוך השבר ללא כל הפסקה, בעוד ה"משנה ברורה" וההלכה קובעים שצריך להיות הפסק קטן מאוד (שאינו מספיק לנשימה) בין השברים לתרועה.