רקע והקדמה: סיום דיני הטמנה (סימן רנ"ט) עוסק באיסורים הנלווים להטמנה. לאחר שעוברים את כל שלבי ההטמנה ומוודאים שההטמנה עצמה מותרת, יש להיזהר מאיסורים אחרים כגון איסורי מוקצה.
הגדרת "מוכין": מוכין הם חומרים רכים, כגון צמר גפן, תלושי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים. המשנה ברורה, בשם המגן אברהם (בביאור הלכה), חולק על ההגדרה של שיירי בגדים וסובר שמדובר בחומרים חשובים המיועדים להכנת לבדים (בגדים חשובים), ולכן אדם מקפיד עליהם שלא יאבדו.
איסור טלטול מוכין בהטמנה:
מוכין יבשים אינם נחשבים ל"דבר המוסיף הבל", ולכן מצד דיני הטמנה מותר להטמין בהם מערב שבת.
הבעיה היא שמפאת חשיבותם להכנת בגדים, הם נחשבים ל"מוקצה מחמת חסרון כיס" (כמו מצות בערב פסח שחל בשבת, שאדם מקפיד שלא להשתמש בהן לשימוש אחר).
—————————————————–
הפתרונות לשימוש וטלטול המוכין:
רגילות בשימוש: אם אדם רגיל להטמין במוכין אלו, הם יוצאים מגדר מוקצה. לפי הב"ח, מספיק שהשתמש בהם שתי פעמים כדי שייחשבו מיועדים להטמנה.
ייחוד (מערב שבת): אדם יכול לייחד את המוכין בערב שבת עבור הטמנה, ופעולה זו מפקיעה מהם את שם המוקצה והופכת אותם לכלי.
טלטול מן הצד: אם נטמן בהם "דרך מקרה" (ללא רגילות או ייחוד), המוכין נשארים מוקצה. במקרה זה, הפתרון הוא להשאיר את המכסה מקצתו מגולה בערב שבת, לאחוז בו ולנער את המוכין (טלטול מן הצד).
שימוש ב"קוש" (כלי עזר): המגן אברהם מתיר לטלטל את הכיסוי בעזרת כלי (כגון מלקחיים או שיפוד) גם אם הוא מכוסה לגמרי במוכין, משום שזה נחשב טלטול מן הצד לצורך דבר המותר.
נפיחה (טלטול בגופו): מותר להעיף את המוכין מעל הסיר על ידי נשיפה חזקה בפה. נפיחה אינה נחשבת טלטול כלל (אפילו פחות מ"טלטול בגופו" המותר בדרך כלל, כגון סילוק מוקצה ברגל, בתנאי שאין זו דרך השימוש הרגילה של אותו חפץ).
———————————————–
מחלוקות בדיני ייחוד כלי (מערב שבת):
משך הייחוד: לדעת הלבוש, כף החיים ומאמר מרדכי, במוכין מספיק לייחד את הכלי לשבת אחת בלבד כדי להפקיע איסור מוקצה (בניגוד לאבן הדורשת ייחוד "לעולם"). לעומתם, המשנה ברורה סובר שיש לייחד גם מוכין "לעולם" בדומה לאבן. המאמר מרדכי מסביר שאבן היא מוקצה גמור ואין בה שימוש כלל, לכן דורשת ייחוד לעולם, בעוד מוכין ראויים לשימוש מעיקרם ורק הוקצו מדעת, ולכן מספיק להם ייחוד לשבת אחת.
אופן הייחוד: לדעת הבן איש חי חובה לייחד כלי בדיבור בפה, ואילו לדעת המשנה ברורה מספיקה מחשבה.
—————————————————–
גיזי צמר:
גיזי צמר אינם נחשבים לחומרים חשובים ולכן אינם מוקצה מצד עצמם.
אם אדם ייחד אותם לסחורה (הקצאה לאוצר), הם הופכים ל"מוקצה מחמת חסרון כיס". כדי להשתמש בהם יידרש ייחוד מערב שבת או רגילות.
רש"י פוסק שמכיוון שגיזי צמר אינם חשובים, עצם השימוש בהם בפועל להטמנה כבר מפקיע מהם את שם המוקצה.
———————————–
דין "בסיס לדבר האסור" בהקשר לכיסוי הקדירה:
הראשונים מקשים מדוע כיסוי הקדירה אינו נאסר בטלטול משום שהפך ל"בסיס לדבר האסור" עבור המוכין שמונחים עליו.
התשובה העיקרית היא שדין בסיס תלוי בשאלה "מי בא לשמש את מי". מכיוון שהמוכין באים לשמש ולשמור על חום הקדירה, הקדירה (והכיסוי) לא מתבטלים למוכין ולא הופכים לבסיס עבורם, ולכן הכיסוי מותר בטלטול. העיקרון זהה לצנון הטמון בעפר (מותר למשכו בעליו כי העפר משמש אותו) או מפה המונחת על שולחן ועליה נרות שבת (המפה באה לשמש את השולחן ולא את הנרות, ולכן אינה בסיס).
תירוץ נוסף (שער הציון): יש דעות לפיהן אין דין איסור "בסיס לחצי שבת" כאשר מתכננים לסלק את המוקצה (המוכין) באמצע השבת כדי לאכול.
בסיס לדבר האסור והמותר: כאשר מונחים על בסיס דברים מותרים (חלות) ואסורים (נרות), או מפתח רכב (אסור) ומפתח בית (מותר), הדין נקבע לפי הדבר החשוב יותר לאדם באותה שבת. אם הדבר האסור חשוב יותר (מצד ערכו או נחיצותו), הבסיס ייאסר.
מתן אבנים סביב קדירה (סעיף ב'):
כאשר משתמשים באבנים או לבנים סביב קדירה לשמירת החום, חובה לייחד אותן "לעולם" כדי שיהיה מותר לטלטלן, מאחר שאבן היא מוקצה גמור נטול שימוש.
אם אבנים אלו מונחות כרגילות על הכירה, מותר להשתמש בהן.
השולחן ערוך מכריע שמספיק איחוד מחשבתי/בדיבור בלבד כדי להפקיע שם מוקצה מאבן ולהפכה לכלי, ואין צורך במעשה תיקון פיזי בגוף האבן.
