חלק א': דין "עומד בחמימותו" והסתירה בשולחן ערוך
-
הכלל הבסיסי: כאשר מטמינים תבשיל בדבר שאסור להטמין בו, אם יש בכך הנאה (למשל: התבשיל צונן ומתחמם, או מצטמק ויפה לו) – הדבר אסור. אולם, אם התבשיל "עומד בחמימותו" (למשל, היה רותח ונשאר רותח, אפילו אם ללא ההטמנה היה מתקרר) – ההטמנה מותרת בדיעבד.
- טעם ההיתר:
-
משנה ברורה (בשם המגן אברהם): האדם לא הועיל במעשיו ולא הוסיף חום למה שכבר היה, לכן מותר.
-
מאמר מרדכי: כיוון שיכול היה להטמין בהיתר מערב שבת (בדבר שאינו מוסיף הבל) ולהגיע לאותה תוצאה, הרי שאין כאן תוספת תוצאה הנובעת מהמעשה האסור.
-
-
קושיית הגרש"ז אוירבך (סתירה בשולחן ערוך): בסימן רנ"ז נפסק ש"עומד בחמימותו" מותר. מנגד, בסימן שכ"ו (סעיף ג') מובא מקרה של צינור (סילון) מים צוננים שהוכנס מערב שבת לבריכת מים רותחים (כגון חמי טבריה – דבר המוסיף הבל). המשנה ברורה (ס"ק י"ד) מסביר שאפילו אם המים התחממו כבר מערב שבת (ובשבת רק "עומדים בחמימותם"), אסור להשתמש בהם בשבת משום איסור הטמנה. מדוע שם נאסר וכאן הותר?.
-
תירוץ הגרש"ז אוירבך: המדד הקובע הוא שעת ההטמנה (ההנחה) ולא כניסת שבת. בסימן שכ"ו, בשעת ההטמנה, המים היו צוננים והתחממו ("צונן שנתחמם"), ולכן זה נאסר. בסימן רנ"ז ההיתר הוא רק כאשר בשעת ההטמנה עצמה התבשיל כבר היה רותח. (נפקא מינה: אם בשישי בבוקר הטמין צונן והתחמם, וסמוך לשבת הוציא והטמין שוב כשהוא רותח – נחשב "עומד בחמימותו" ומותר).
חלק ב': שיטת הרמ"א – שוגג והטמנה למחר
-
הרמ"א מביא "יש אומרים" המקילים: מי ששכח והטמין בשוגג בדבר המוסיף הבל, והמאכל מבושל כל צורכו ומצטמק ויפה לו – מותר לאוכלו. דעה זו משווה את דיני "הטמנה" לדיני "שהייה". כמו כן, מביא הרמ"א שיש מתירים להטמין לצורך מחר בבוקר, שכן האדם מסיח דעתו ולא יבוא לחטות בגחלים.
-
הלכה למעשה: השולחן ערוך לא משווה בין הטמנה לשהייה ואוסר הטמנה בכל מקרה (אפילו מבושל כל צורכו ומצטמק ורע לו). המשנה ברורה מציין שבמקום צורך אפשר לסמוך על שיטת הרמ"א להקל.
חלק ג': הטמנה שלא לשם חום (מפני עכברים או אפרורית)
-
סימן רנ"ז סעיף ב': מותר לשים כלים על תבשיל כדי לשמרו מפני עכברים או כדי שלא יתענף באפרורית, משום שהמטרה אינה להוסיף או לשמור על החום, אלא הדבר נחשב כ"שומר ונותן כיסוי על הקדירה".
-
האם ההיתר תקף גם בהטמנה ב"דבר המוסיף הבל"? ישנה סתירה לכאורה בכתבי הגרש"ז אוירבך בעניין זה (בין "מנחת שלמה" ל"מאור השבת"). בעל "הלכה ברורה" פוסק שאכן מותר להשתמש גם בדבר המוסיף הבל, אם המטרה היא אך ורק לשמירה מחיצוניות (עכברים/לכלוך). המרצה מציין שהמשנה ברורה (ס"ק י"ד) נראה שמחמיר בעניין כשהכיסוי (כגון בגדים) מעמיד את החום.
-
יישום מעשי (הטמנת חלות על הפלטה): אדם שאין לו מקום על הפלטה בליל שבת, ושם את החלות מתחת לשמיכות המכסות את סירי החמין. מצד אחד, השמיכה נחשבת (לפי השולחן ערוך) "דבר המוסיף הבל" (מכוח הפלטה שמתחתיה) ולכן אסור להטמין בה. ואולם, ה"חוט שני" ובעל "מנוחת אהבה" חידשו שהדבר מותר, שכן סיבת ההנחה שם היא "כי אין מקום", וזה נידון כמו שמירה מפני עכברים. המרצה מסתייג ולמעשה פוסק שלא נקל בזה, מכיוון שבפועל מטרתו גם לשמור על החום.
חלק ד': הטמנת דבר יבש – מחלוקת ופלפול
-
הרב משאש ("שמש ומגן") טוען שמותר לחלוטין להטמין דבר יבש (שלא על גבי פלטה, כגון על מחם) מכיוון שכל איסור הטמנה נובע מחשש בישול, וכלל ידוע הוא ש"אין בישול אחר בישול בדבר יבש".
-
קושיה מפורשת: השולחן ערוך (סימן רנ"ג סעיף ה') אוסר במפורש להטמין "פנאדיש" (מאפה יבש ממולא בשר) תחת בגדים המונחים על המחם.
-
תירוץ (מהלך השיעור): יש לחלק בין דבר שאינו מוסיף הבל לדבר המוסיף הבל. כאשר מטמינים בדבר שאינו מוסיף הבל, החשש הוא ש"ימצא קדירתו צוננת וירתיחנה" (מצד חשש מבשל, ולכן לדעת הרב משאש ביבש אין בעיה). אך בסימן רנ"ג מדובר על בגדים שעַל המחם (שעל האש), שמוגדרים כדבר המוסיף הבל. בדבר המוסיף הבל החשש הוא שמא "יטמין ברמץ ויחטה" (חשש מבעיר). באיסור מבעיר אין הבדל בין לח ליבש, ולכן השולחן ערוך אסר את הפנאדיש.
-
הערה על פסיקת השולחן ערוך: השולחן ערוך פוסק (סימן שי"ח סעיף ד') שיש בישול אחר בישול בלח. עם זאת, הוא כתב זאת כהנהגה להחמיר, ולא כהכרעה מוחלטת נגד הרמב"ם והרשב"א. לכן, אין מקום לקחת חומרא זו (בהלכות בישול) ולהשתמש בה כדי להקל ולייצר היתר בהלכות הטמנה.
חלק ה': "כיסוי לקדירה" (נייר כסף ותרמוס)
-
כאמור, השולחן ערוך קובע שכאשר מתכוונים לכסות בלבד, זה נידון כחלק מהקדירה ("כיסוי").
-
תרמוס: ה"אגרות משה" מתיר לשפוך מים רותחים לתרמוס ולסגור אותו בשבת. אין בכך איסור הטמנה, שכן הסגירה נחשבת לכיסוי רגיל לקדירה המשמש לשמירה.
-
נייר כסף (אלומיניום): מותר לכסות תבנית בנייר כסף בשבת, כי זו דרך הכיסוי הרגילה. עם זאת, אסור לשים שכבה שנייה של נייר כסף, שכן השכבה השנייה מיועדת במובהק לשמירת חום (הטמנה) ולא רק למניעת לכלוך. בנייר כסף שמגיע כפול מראש או במצב בו זו האפשרות היחידה, יש מקילים (כגון "מחזה אליהו").
חלק ו': אוכל בתוך אוכל (שקיות קוקי וביצים בחמין)
- הכנסת מאכל לתוך סיר המונח על האש (סיר שמוסיף הבל מצידו):
-
שקית חיטה/אורז בתוך חמין: למרות שהסיר נחשב דבר המוסיף הבל, רוב הפוסקים (כגון ה"אור לציון") מתירים להכניס לשם שקית מערב שבת. הסיבה: המטרה של הכנסת השקית אינה כדי להוסיף חום, אלא כדי שהמאכל לא יתערבב בשאר החמין. יש שאוסרים (שבט הלוי ועוד), אך להלכה מקובל להקל.
- הכנסת ביצה בקליפתה לתוך חמין: הכנסת ביצים שלמות מבושלות (כדי שיקבלו צבע) לתוך סיר חמין – מותרת ממספר טעמים (כפי שמביאים ה"הלכה ברורה" ו"חזון עובדיה"):
-
הקליפה אינה כלי חיצוני, אלא נחשבת חלק מהביצה (כמו עור של עוף).
-
המטרה של השארת הקליפה היא כדי לשמור על הביצה שלא תיחרך, ולא רק למטרת הטמנה.
-
אוכל בתוך אוכל: הרשב"א (יורה דעה סימן צ"ה) כותב שקליפת הביצה מנוקבת ומחוררת, כך שהביצה באה במגע ומקבלת טעם ישיר ממי התבשיל. לכן, אין כאן חציצה של כלי (הטמנה), אלא מדובר בהטמנה של "אוכל בתוך אוכל", שאין בה כלל איסור הטמנה. מרבית גדולי הפוסקים מתירים זאת.
-
-
הערת אגב בנושא בשר וחלב: כיוון שהרשב"א קבע שהקליפה מחוררת ומעבירה טעם, ביצה שהתבשלה בקליפתה בתוך סיר בשרי מקבלת טעם בשרי ישיר, ולכן אסור לאכול אותה לאחר מכן עם חלבי (קוטח). אין זה נחשב ל"נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא" בלבד, משום שהקליפה אינה חוצצת.
