אדם הנמצא בנסיעה (למשל באוטובוס או ברכב) ורואה שזמן התפילה עומד לעבור, עומד בפני התלבטות האם להתפלל בדרך או לרדת מהרכב לשם כך.
על פי הגמרא (מסכת ברכות דף ל') והשולחן ערוך (סימן צ"ד), התירו לאדם להתפלל אפילו בישיבה תוך כדי נסיעה, מכיוון שעצירה או ירידה מהרכב יטרידו את דעתו וימנעו ממנו לכוון כראוי.
היתר זה ניתן דווקא בשעת הדחק, כאשר האדם ממהר, חושש שלא ימצא אוטובוס אחר, ויודע שלא יוכל לכוון בתפילתו אם יעצור.
במידה ויש לאדם זמן והוא מסוגל לעצור ולהתפלל בנחת ובעמידה, זוהי הדרך שבה הוא חייב לפעול.
כאשר מתפללים בישיבה, ישנה עדיפות לעמוד (אם הדבר מתאפשר, למשל באוטובוס) במהלך הברכה הראשונה של התפילה (ברכת אבות) ובזמן הכריעות של "מודים", אך אם אינו יכול, מותר לעשות זאת גם בישיבה.
על פי המשנה ברורה, המתפלל בישיבה חייב להקפיד על תנוחת גוף נכונה: עליו להצמיד את רגליו, להוריד מעט את ראשו, ולשלב את ידיו בתנוחה המבטאת הכנעה, כדי לשמור על צורה מכובדת בדומה לעמידה.
מתעוררת שאלה לגבי אדם שהתפלל בדרך בישיבה, ולאחר מכן הגיע ליעדו וגילה שזמן התפילה טרם עבר וכעת ביכולתו להתפלל כראוי בעמידה.
השולחן ערוך, בהתבסס על מעשהו של רב אשי בגמרא ועל פירוש התוספות, פוסק כי במצב זה האדם מחויב לחזור ולהתפלל שוב בעמידה.
לעומתו, המגן אברהם (בשם הרמ"ע מפאנו) והמשנה ברורה פוסקים כי האדם יצא ידי חובה בתפילתו בישיבה ופטור מלהתפלל שוב.
המשנה ברורה מציין כי קיימת מחלוקת האם מותר לאותו אדם להתפלל שוב כתפילת נדבה.
על פי ספר "הלכה ברורה", מאחר שנוקטים בכלל "ספק ברכות להקל", לא מחייבים תפילה נוספת.
עם זאת, ה"הלכה ברורה" מציע פתרון מהודר כדי לצאת ידי חובת כל הדעות (כולל דעת השולחן ערוך): לחזור ולהתפלל שוב תוך התניית תנאי.
התנאי הוא: אם ההלכה מחייבת תפילה כדעת השולחן ערוך – הרי שזו תפילת חובה, ואם ההלכה כדעות שפוטרות – הרי שזו תפילת נדבה.
בתפילת נדבה זו אין צורך לחדש דבר (בניגוד לכלל הרגיל של תפילת נדבה בשולחן ערוך סימן ק"ז), מכיוון שעצם פתרון הספק הוא החידוש המספיק.
