"והיה ברכה": סוד כוחו של אברהם אבינו והייעוד של עם ישראל (פרשת לך לך)

פרשת 'לך לך' פותחת בהבטחה אלוקית כבירה לאברהם אבינו, שבה מופיעה המילה "ברכה" על הטיותיה השונות לא פחות מארבע פעמים: "ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה".

על המילים "והיה ברכה" מביא רש"י פירוש מופלא ממדרש רבה: "הברכות נתונות בידך. עד עכשיו היו בידי, ברכתי לאדם ולנח, ומעכשיו – אתה תברך את אשר תחפוץ". נשאלת השאלה: מה משנה היכן נמצאות הברכות? לכאורה, עדיף שהן יישארו בידיו של בורא עולם, המברך בעצמו. מעבר לכך, הפסוק אומר "והיה ברכה" – משמע שאברהם בעצמו יהיה המהות של הברכה, ולא רק שהברכות ימסרו לידיו.

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בשינוי שמו של אברהם. הגמרא (ברכות י"ג ע"א) מביאה את דברי בר קפרא ורבי אליעזר על האיסור לקרוא לאברהם בשמו הישן, ומסבירה: "אברם הוא אברהם; בתחילה נעשה אב לארם, ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו".

בלשון הקודש, המילה "אב" (אבא) משמעותה גם סיבה. האבא הוא הסיבה לכך שהבן הגיע לעולם. להמחשת הרעיון, הגמרא מספרת על התנא הקדוש רבי יוחנן בן תורתא ("תורתא" בארמית פירושה פרה). מדוע נקרא תנא קדוש על שם פרה? המעשה שהיה, בגוי שקנה פרה מיהודי והחל לחרוש בה. הפרה עבדה היטב מיום ראשון עד רביעי, אך בשבת סירבה לזוז. הגוי הכה אותה, אך היא בשלה. בא הגוי בטרוניה ליהודי בבית הכנסת. יצא היהודי עטוף בטליתו, ניגש אל הפרה ולחש באוזנה: "עד עכשיו היית ברשות יהודי ונחת בשבת כציווי התורה, כעת את ברשות גוי ועליך לעבוד". מיד קמה הפרה והחלה לעבוד. הגוי הנדהם חקר לפשר ה"כשפים", וכששמע על מצוות השבת ומנוחת בעלי החיים, התפעל כל כך עד שהתגייר, למד תורה והפך לתנא. מי היה ה"סיבה" להתגיירותו והפיכתו לרבי יוחנן? הפרה. לכן נקרא "בן תורתא".

כאשר הקדוש ברוך הוא אומר לאברהם "אב המון גויים נתתיך", הוא למעשה אומר לו: כעת אתה הסיבה לכל העולם כולו. חז"ל אומרים על המילים "בראשית ברא אלוקים" – בשביל ישראל שנקראו "ראשית". כלומר, עם ישראל הוא הסיבה לבריאת העולם, ואברהם אבינו, האבא הראשון של האומה, הוא הסיבה שבשבילה קיים העולם כולו.

כדי להבין איזה כוח טמון באברהם, עלינו להתבונן בפסוק: "הביטו אל צור חוצבתם… הביטו אל אברהם אביכם". אברהם נמשל לצור, לסלע איתן. הוא נקרא "אברהם העברי" משום שכל העולם היה מעבר אחד, והוא לבדו מהעבר השני.

מתי הכיר אברהם את בוראו? מדרש אחד לומד מהפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי": אברהם חי 175 שנה. הגימטריה של המילה "עקב" היא 172. כלומר, 172 מתוך 175 שנותיו הוא שמע בקול ה' – מכאן שבגיל 3 הכיר את בוראו. מדרש אחר (והרמב"ם מביא גרסאות של גיל 40, 45 או 48) אומר שההכרה המוחלטת והסופית התגבשה בגיל 48. היישוב ביניהם הוא שבגיל 3 החל לחקור (תחילה חשב שהשמש היא הבורא, ואז הירח והכוכבים), אך ההכרה המוחלטת עד השורש הגיעה בגיל 48.

משמעות הדבר היא שבמשך 45 שנה לפחות, אברהם עמד לגמרי לבדו. בעוד שלכולם היו מסורות, מפלגות, מדינות ומערכות מאורגנות, הוא יצא נגד כל העולם. קראו לו משוגע. לא היה לו שום גב או אגודה להישען עליהם. אפילו בתוך ביתו נתקל בהתנגדות – תרח אביו היה מוכר אלילים ולעג לו שהוא בטלן ופרזיט. אברהם ואשתו פעלו לבדם, ולא רק שלא הושפעו מכל העולם, אלא השפיעו עליו: "ואת הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם מגייר את האנשים ושרה את הנשים.

אנו אומרים כל בוקר "עז פנים לגיהינום ובוש פנים לגן עדן", שכן עם ישראל ניחן בביישנות, רחמנות וגמילות חסדים. אולם, ישנו פשט חסידי עמוק: מי שניחן ב"עזות דקדושה", שהיא חזקה כסלע איתן, יכול לרדת למקומות הירודים ביותר (אפילו בתוך הגיהינום, או ברחובות החילוניים ביותר) ולהשפיע שם לטובה מבלי להיות מושפע כלל. לעומתו, אדם שהוא רק "בוש פנים" ומתבייש מפני המלעיגים, מוטב שישב מוגן בגן עדן או בבית המדרש, שכן בחוץ הוא עלול להיות מושפע לרעה.

אברהם ניחן בעוז רוחני ברמה שאיננו מסוגלים לתפוס. כדי לסבר את האוזן, מסופר על הגאון מווילנה שידע את כל התורה כולה ישר והפוך (כפי שאנו יכולים לדקלם את "אשרי יושבי ביתך" מהסוף להתחלה). הגאון מווילנה העיד על עצמו שהוא מסוגל לדמיין בעיני רוחו את דמותם הרוחנית של התנאים כרשב"י ורבי עקיבא, אך אינו יכול כלל לדמיין את דמותו הרוחנית של סנדלר פשוט מדור הנביאים. קל וחומר שאין לנו שום השגה בגודלו של אברהם אבינו שניצב לבדו מול העולם.

בלשון הקודש, המילה "ברכה" פירושה שפע וריבוי. לעומתה, "קללה" ("ומקללך אאר") קשורה למילה "קל" – קלות, חיסרון והפחתה (כמו שה' אומר על ייסורי ישראל "קלני מראשי").

הגמרא (נדרים נ"ט) דנה האם נהר פרט מתברך ממי גשמים או ממעיינות הנובעים מתוכו, והמסקנה לשיטה אחת היא ש"פרט מכיפה מתברך" – הוא מבורך ושופע מבפנים. זהו בדיוק ההבדל בין "בור" ל"באר". בור נועד לאגור מי גשמים מבחוץ; ברגע ששואבים ממנו, המים אוזלים. באר, לעומת זאת, מחוברת למעיינות פנימיים – ככל שתשאב ממנה, כך היא תנבע ותתמלא.

"והיה ברכה" משמעותו שהקדוש ברוך הוא הופך את אברהם אבינו עצמו ל"באר", למקור הברכה והשפע של העולם. הברכה לא רק נתונה בידו, הוא עצמו הופך למהות של ברכה שממנה נובע השפע לכל אומות העולם ("אב המון גויים"). משום כך, בחג הסוכות מקריבים ישראל שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם, שכן השפע שלהן מגיע דרכנו.

לצערנו, אומות העולם רואות בנו את מקור הצרות. ארגונים כמו האו"ם ואונסק"ו עסוקים בדיונים אינסופיים על מדינה כה קטנה, שעל הגלובוס היא נראית כנקודה זעירה שאפילו את המילה "ישראל" אי אפשר לכתוב עליה בלא שתגלוש לים. בעוד שבמקומות אחרים נשחטים מיליונים, העולם מתמקד בנו. הם תופסים אותנו כבעיה, כשהאמת היא שאנו מקור הברכה.

דוגמה מובהקת לכך היא יום השבת. בעולם המערבי השבת נתפסת כ"סוף השבוע" (Weekend), אך לפי הזוהר הקדוש השבת נמצאת בדיוק במרכז (רביעי, חמישי, שישי -> שבת <- ראשון, שני, שלישי). בעיני בשר, השבת נראית כמו מקור לחיסרון כלכלי – כל השבוע אדם עובד, ובשבת הוא רק מוציא כספים על דגים, בשר ומטעמים. אך האמת הרוחנית הפוכה: השבת שיושבת במרכז היא מקור כל הברכה לכל ימות השבוע. (המספר 7 מייצג את מקור הברכה בטבע, בעוד המספר 8, כמו בברית מילה שדוחה שבת, הוא מעל לטבע). כשם שהשבת היא לב השבוע, כך עם ישראל הוא הלב של העולם ומקור שפעו.

במקור, התכונה של שלטון ומרכזיות בבריאה ניתנה לאדם הראשון, שכלל בגופו ונשמתו את כל נשמות בני האדם עד סוף כל הדורות. אולם, בדור הפלגה אבדה תכונה זו לאומות העולם. חז"ל מונים שישה דברים באדם – שלושה כמלאכים (הולכים בקומה זקופה, מספרים בלשון הקודש ועוד) ושלושה כבהמה (אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומוציאים רעי). בדור הפלגה, כשנבללה שפתם וקיבלו שפות כמו צרפתית, סינית וגרמנית, הם איבדו את לשון הקודש ואיתה את ייצוגו המלא של אדם הראשון.

מי שנשאר כמייצג הבלעדי של אדם הראשון הוא אברהם, המכונה בספר יהושע "האדם הגדול בענקים". עליו נאמר "נעשה אדם בצלמנו" – כל היסודות שיש בבריאה כולה קיימים באדם. חוקרים שבדקו גילו שכל היסודות האטומים ביקום נמצאים בגוף האדם בכמויות זעירות (ואף חישבו והגיעו למסקנה שפירוק האדם ליסודותיו שווה כלכלית רק דולרים בודדים…). באדם ישנן גם כל תכונות בעלי החיים (עופות, חיות, דגים). משמעות הברכה "וירדו בדגת הים" אינה שנהיה דייגים טובים, אלא שהאדם ישלוט שלטון מוחלט על כל התכונות הבהמיות הקיימות בו ובעולם. (כך מסביר השל"ה הקדוש שמברכים על נעלי עור "שעשה לי כל צורכי", כי הדריכה על עור בעל חיים מסמלת את שלטון האדם בבריאה, ולכן ביום כיפור ובתשעה באב נועלים נעלי בד או גומי). התכונה הזו נותרה כולה אצל אברהם אבינו.

אברהם אבינו הוריש לנו את עזות הנפש הזו. למרות שהפסוקים לא מתארים במפורש את הנס בו נזרק לכבשן האש באור כשדים (בשונה מסיפור דניאל או חנניה, מישאל ועזריה – שאלה שעמדה בפני אבן עזרא), מסירות הנפש שלו ניצבת כצוק איתן. העולם טען שהוא מתאבד והולך "ראש בקיר", אך הוא לא זז מאמונתו.

השולחן ערוך נפתח בהלכה: "ולא יבוש מפני המלעיגים עליו". לעיתים, יהודים מאבדים את העוז הזה. בתחילת המאה הקודמת, כשהחלה ההגירה לאמריקה, יהודים רבים התדרדרו והחלו לעבוד מסביב לשעון, גם בשבתות. מסופר על יהודי שהגיע לאיסט סייד בניו יורק. בשבת הראשונה שלו שם יצא מבית הכנסת והתהלך ברחוב כשהוא עטוף בטלית. חלף על פניו יהודי ותיק יותר, כשהוא נוהג ברכבו עם סיגריה דלוקה בפיו ביום השבת. הנהג פתח את החלון וזעק לעברו: "חילול השם! יש פה גויים, מה אתה מסתובב עם טלית ברחוב?!"… זהו מצב של איבוד הדעת, בו אדם מחלל שבת בפרהסיה מאשים את היהודי שומר המצוות בחילול השם רק כי הוא מתבייש ביהדותו מול הגויים.

אך האמת היא שיהודי צריך לשאת את יהדותו בגאון ולשמוח בה. אם היינו מבינים איזה דבר עצום זה להיוולד יהודים, להיות בניו של אברהם אבינו נושאי הברכה לכל העולם, היינו קופצים ורוקדים בכל בוקר בשמחה כשאנו מברכים "שלא עשני גוי". אם נבין ונפנים את המשמעות של "והיה ברכה", נזכה לחיות מתוך ידיעה ש"אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".