ערב שבת שלום, פרשת בראשית. ברוך השם, מתחילים מחדש את התורה, את מעגל השנה ואת מעגל הלימוד בפרשיות.
יש מדרש מאוד מעניין בפרשתנו על הפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ. והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".
המדרש בילקוט שמעוני אומר, אני אקרא לכם את לשון המדרש: "דבר אחר, את השמיים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו – למה הדבר דומה? למלך שהיו לו שני שמשים, והתחיל אחד מזמר ואחד בוכה. אמר המלך: למה אתה בוכה? ולא השוויתי שניכם כאחד? אמר לו", כלומר, הוא מדבר עם השמש הבוכה, אמר לו: "אדוני, חברי שרוי אצלך ונהנה מן שולחנך, דין הוא שיזמר. אבל אני שריחקתני ותלית מזוני בידי אחרים, לכך אני בוכה".
זה המשל. אומר המדרש, הנמשל: כך הקדוש ברוך הוא, שמיים וארץ לפניו שווים, דכתיב "קורא אני אליהם יעמדו יחדיו". השמיים מזמרים, שנאמר: "השמיים מספרים כבוד אל", והארץ בוכה.
אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, שמיים וכל אשר עליהם נהנים מזיו שכינה ואין מלאך המוות שולט בהם, לפיכך הם מזמרים. אני שתלית מזוני ביד אחר וכל מה שעליה מלאך המוות שולט בהם, לפיכך אני בוכה". אמר לה הקדוש ברוך הוא: "אל תיראי, אף את עתידה לזמר, שנאמר: ה' מלך תגל הארץ, דכתיב: מכנף הארץ זמירות שמענו". עד כאן לשונו של המדרש.
עכשיו אני רוצה שנבין את המשל והנמשל, איך זה מסתדר עם השמיים והארץ. המשל היה אומר, השמש שבוכה, לכאורה: "אתה הרחקת אותי ותלית מזוני ביד אחר" – הרחקת אותי ממך, אני לא קרוב אליך על שולחנך, וגם תלית מזוני ביד אחר – זה שני הדברים. הנמשל בארץ: הרחקת אותי ממך, כי אתה נמצא כביכול בשמיים ואני נמצאת… הארץ רחוקה מן הקדוש ברוך הוא (א'), "תלית מזוני ביד אחר" אומר מלאך המוות שולט. לכאורה מה הקשר? מה הקשר "תלית מזוני ביד אחר" עם מלאך המוות ששולט? איך זה מובן המשל והנמשל?
א', ב' – מה ניחם אותה הקדוש ברוך הוא את הארץ שגם את עתידה לזמר לעתיד לבוא? לכאורה בוא ניקח את שני הדברים. בשלמא העניין של מלאך המוות, באמת כתוב "ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", מלאך המוות יישחט, כבר לא תהיה מיתה, אז זה לכאורה לעתיד לבוא. כן, אבל מה ניחם אותה ממה שאמר: "תלית מזוני ביד אחר"?
גם צריך להבין, מה זה "ריחקתני"? הרי לית אתר פנוי מיניה, הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום. היה פעם אחד מגדולי ישראל, כשהיה קטן, אמר לו אחד בבית המדרש, אומר לו: "אני אתן לך מטבע אם תראה לי איפה נמצא הקדוש ברוך הוא". אז עונה לו הילד: "אני אתן לך שתי מטבעות אם תראה לי איפה הוא לא נמצא". הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום, לית אתר פנוי מיניה, 'מקום' – זה מקומו של עולם, אז מה שייך להגיד "ריחקתני ממך"? שייך רחוק או קרוב? [כחכוח].
בוא נראה מדרש נוסף. המדרש בילקוט שמעוני גם כן, אבל בספר זכריה, אומר המדרש ככה: רבי אבינא רמי, הוא מקשה קושיה משני פסוקים: כתיב "זה שמי לעלם", וכתיב "וזה זכרי". כלומר, איך נקרא השם שלו ואיך הוא נזכר? איך השם נזכר? זכרי. אומר, אמר הקדוש ברוך הוא: לא כשאני נכתב אני נקרא. הקדוש ברוך הוא נכתב י-ה-ו-ה, נכון? ואילו נקרא באדנות, א'-ד'-נ'-י'. אומר, בעולם הזה שעבודת אלילים מצויה, אמרו: ה' הוא האלוקים. אבל לעולם הבא, כשימלוך הקדוש ברוך הוא עלינו, שנאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". עד כאן המדרש.
עכשיו אני רוצה להבין… תודה. אני רוצה להבין, אכפת לי אני מהטיפשים האלה שעובדים עבודת אלילים? זה משפיע איך לקרוא את השם יתברך פה בעולם? אני מתייחס בכ… ??? אני מתייחס לאותם הטיפשים, אלו שעובדים עץ ואבן "אשר לא יראון ולא יריחון ולא ישמעון", אני מתייחס אליהם כדי לומר שבגלל זה בעולם הזה אני לא אקרא את שם ה' כמו שהוא נכתב? מה כתוב פה? [כחכוח].
עוד שאלה בפרשה שלנו: שוב, אחרי חטא עץ הדעת, אז כתוב, הקדוש ברוך הוא מקלל את האדמה בעבור האדם: "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה…" וכולי. כתוב שמה ככה: "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב". יש פה תלייה, הפסוק תולה: "בזעת אפיך תאכל לחם" – כן, כן – "עד שובך אל האדמה". כלומר זה קשור אחד לשני: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב", בגלל זה, כאילו, "בזעת אפיך תאכל לחם". מה זה קשור? הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" עם גזירת המיתה שירדה לעולם בעקבות עץ הדעת? כי פה יש, כתוב "כי", משמע זה נתינת טעם: כי עפר אתה ואל עפר תשוב, בגלל זה בזעת אפיך תאכל לחם. מה קשור אחד לשני? [כחכוח].
אבל פה כתוב יסוד עצום וגדול, רבותיי: העולם, כך אומרים בעלי המוסר, העולם נקרא עולם בגלל לשון 'העלם'. כי באמת מלאכי השרת שנמצאים אצל הקדוש ברוך הוא, בוודאי שהם לא עושים עבודה כדי להתפרנס, הם נהנים מזיו השכינה. פירושו של דבר: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעיתו". כן. "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". זאת אומרת, המציאות היא באמת – האמת לאמיתה שאנחנו מאמינים בה באמונה שלמה – זה שאין עוד מלבדו. מה זה שם הוויה (י-ה-ו-ה)? מה זה? היה, הווה ויהיה, ומהווה את כל ההוויה. כלומר, אין שום מציאות בלעדיו, אין כלום.
זו האמת לאמיתה, ולכן מלאכי השרת שהם נהנים מזיו השכינה, קרובים אליו. בכוונה מה שכתוב במשל, אותו השמש שהוא סמוך על שולחנו ונהנה ממנו – הכוונה היא מפני שבאמת כל חיותם כולה תלויה בזה שהקדוש ברוך הוא נותן להם את חיותם.
בעולם הזה לפני חטא עץ הדעת מה היה? כתוב, חז"ל אומרים במדרש: אדם הראשון היה יושב, מלאכי השרת צולים לו בשר, מסננים לו יין והוא יושב שמה. מה זה "לעובדה ולשומרה"? לעובדה – מצוות עשה, ולשומרה – מצוות לא תעשה. כלומר, כל פרנסתו הייתה תלויה בו יתברך. הוא לא עשה כלום לפרנסתו, שום דבר.
ברגע שהוא חטא בעץ הדעת, אז נאמר לו "ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה, וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזעת אפיך תאכל לחם". מה נהיה המצב אחרי החטא הזה? נהיה מצב שאנחנו רואים את העולם כהעלם. נראה לנו שאנחנו עובדים ויש לנו מזה פרנסה, ואנחנו קונים בזה לחם וגם ממרח, ושמים, נותנים לילדים ואוכלים. כלומר, אני המפרנס! שואלים: מי המפרנס בבית? הבעל או האישה או שניהם גם יחד? כלומר יש מפרנס. וזה שקר, מפני שאין מפרנס בלעדו! האמת לאמיתה, האמת לאמיתה עד הסוף: "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעיתו". הקדוש ברוך הוא, ואין בלתו.
רק העולם הזה, מלשון נעלם, נראה לנו שהחריצות מביאה לך את העושר, ואם אתה עצל אז אתה נשאר עני. ככה זה נראה בעולם הזה, ככה זה נראה לנו בעיני בשר. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, אבל חושית ההרגשה שלנו, מה ההרגשה שלנו? שאנחנו עושים משהו בעולם, נכון? אני הולך וקונה לחם ואוכל אותו. אני קניתי, והבאתי, וטיפחתי, ורביתי, נכון?
הגמרא הידועה במסכת ברכות דף ל"ה עמוד א', רבי לוי שואל שאלה. כתוב פסוק אחד אומר (תהילים פרק כ"ד): "לה' הארץ ומלואה". פסוק אחר אומר בהלל: "השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם". אז תחליט: של מי הארץ? לה' הארץ ומלואה, או נתן לבני אדם? עונה רבי לוי: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. מה הפירוש? הפירוש הוא ככה: כמו שדיברנו כמה פעמים פה, החקלאי בא וזורע זרע באדמה. זורע זרעים באדמה, חורש, מנקש עשבים שוטים, חורש, זורע, משקה, מטפל כל הזמן, הופך את האדמה כדי שיהיה שם ??? אורגני וכולי, ועושה ומטפח. בסופו של דבר גדלות לו עגבניות. והנה הוא לוקח עגבניה בשלה יפה, אדומה, ככה אדומת לחיים, והוא אומר: "אני רוצה לאכול את פרי עמלי. כן, יגעת ומצאת, בזעת אפיך תאכל לחם. הנה הבאתי, בזעת אפיך יש לי עגבניה". והוא רוצה לאכול. הוא לוקח אותה, שוטף אותה, כן, ולוקח לשים בפה. הלו, עצור! אתה גוזל! "לה' הארץ ומלואה", זה של הקדוש ברוך הוא! מה אתה לוקח בלי רשות?
אז מה אני אעשה?
– תברך.
– מה תברך?
– "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה".
מי ברא את פרי האדמה הזה? הקדוש ברוך הוא. רגע, ומה אני עשיתי, שיחקתי? אני חרשתי והפכתי את האדמה ושמתי וזרעתי וטיפלתי והשקתי ולקחתי וגאלתי והצלתי, אני עשיתי! ארבע לשונות… לא ארבע, ארבעים לשונות גאולה! מה אתה רוצה, אני עשיתי את כל זה!
– נכון אדוני. אתה לקחת את הזרע של העגבניה, חיברת לו משאבה של אופניים וניפחת עד שנהיה עגבניה? ואחר כך צבעת את זה בצבעי טמבור? כן? והכנסת בפנים חומרי טעם, כל מיני חומרי טעם וריח וצבע מאכל? כן? בהתחלה צבע ירוק, אחר כך צבע אדום? כן? אז עשית את כל זה, ומרקם מסוים סידרת לפי העניינים ככה, ואחר כך לקחת עגבניה ואכלת אותה? זה אתה עשית? אתה עשית תיאטרון בובות! מי גידל את העגבניה?
איך כתוב? הקדוש ברוך הוא אומר למלאך גבריאל: תרד. המלאך גבריאל מכה על הזרע הזה. הזרע הזה בכלל נרקב באדמה, אתה שם אותו באדמה – קודם כל הוא נרקב, כך גם האדם נוצר נרקב, זרע נרקב, ואחר כך יוצאת עגבניה. איך יוצאת עגבניה? הקדוש ברוך הוא מתחיל, מלאך גבריאל: "תגדל!", נותן לו מכה, "תגדל, תגדל". אז מי גידל? אתה עשית כאילו מסביב, כאילו. למה? בגלל הקללה. זו הקללה, "בזעת אפיך תאכל לחם", זו הקללה. אז קללה צריך לעשות, אז עושים את הקללה. יש כאלה אוהבים לעשות שעות נוספות בקללה… עוד, עוד, עוד, עזוב… אבל מכל מקום, אז זו הקללה. הרי האמת היא שהעגבניה גדלה ממנו יתברך!
ולכן כשאתה אומר ככה לפני שאתה מברך, זה "לה' הארץ ומלואה", באמת זה לא שלך. כשאתה מברך, אומר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם בורא פרי האדמה", ריבונו של עולם מתי יצרת את זה? אומר הקדוש ברוך הוא: עכשיו שבירכת, שהודית באמת שבאמת זה לא אתה, אז אני אומר לך – זה שלך. "השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם". זו התשובה, זה אומר רבי לוי: כאן קודם ברכה, זה "לה' הארץ ומלואה". כאן לאחר ברכה, "השמיים שמיים לה', והארץ נתן לבני אדם" – אחרי שבירכת. אם לא, אתה גוזל.
אז מה כתוב כאן? כתוב כאן למעשה שהארץ ניזונת על ידי מין כזה טעות אופטית, זה נראה טעות אופטית, מין אשליה כזאת כאילו אני עושה משהו בשביל עצמי, אני ניזון מעצמי כי אני עושה. זה 'עולם'. עכשיו כמובן, יש גדולי עולם שהיו מאמינים אמונה חושית גמורה, ברורה, היו מאמינים אמונה חושית. אבל עדיין, גם הגדול ביותר, משה רבנו, כשהוא רצה בפרשת כי תשא, אומר "הראני נא את כבודך" – כלומר, תראה לי את הכל 'קליר' לגמרי, ברור, ברור לחלוטין. אומר לו הקדוש ברוך הוא: "כי לא יראני האדם וחי". כלומר, אין מצב שהאדם בחיי חיותו יראה את הדברים ברורים עד הסוף, לחלוטין.
יש סיפור ידוע, תלמידו של הרמב"ן. הרמב"ן, רבנו משה בן נחמן, מגדולי הראשונים, היה חולה מאוד. להרמב"ן היו כמה שאלות מאוד מאוד עמוקות, פילוסופיות עמוקות עמוקות ביצירה, בבריאה כולה, והוא רצה לקבל תשובות מהשמיים. אז אותו תלמיד שהיה חולה מאוד, עמד ונטה למות, הוא השאיר בידו את השאלות האלה, אמר לו: "תשמע, אני נותן לך את השאלות האלה. אתה עולה לבית דין של מעלה, תשאל אותן ותבוא תגיד לי תשובה. אני רוצה לדעת תשובה". השביע אותו, ככה נפטר אותו תלמיד לבית עולמו. עבר זמן, לא בא. מה? לא בא. כשהוא בא בחלום, בא אליו, לרמב"ן, אומר לו: "למה לא באת עד עכשיו?". אומר: "לא נתנו לי רשות עד עכשיו". אומר לו: "טוב טוב. עכשיו מה התשובות?". אז אומר לו… אומר לו התלמיד: "רבנו, אני לא יכול, אין לי רשות להגיד לך מעבר למה שאני אומר לך, דבר אחד הכי פשוט שבעולם: השאלות שהבאתי אותן, ברגע שבאתי לעולם האמת – פשוט אין! השאלות מתמוססות, לא קיימות שאלות. יש אמת מוחלטת, אבסולוטית לחלוטין, שכל השאלות האלה מתפוגגות ולא קיימות בכלל, לא מתחילות בכלל. לא מתחילות בכלל! זה לא שיש שאלה שצריך לענות עליה תשובה, לא, אין כלום. הכל ברור חלק".
הפירוש של הדבר, פירושו של דבר, שבעולם הזה אנחנו עם עטיפה של הגוף. ואפילו משה רבנו שהיה כל כך… כתוב, הרמב"ן אומר שהיה צילו של גוף, שהיה כל כך זך שהגוף אפילו לא הפריע לו לקבל נבואה בעודו עומד על רגליו, כמו שכתוב ברמב"ם בהלכות יסודי התורה, לא צריך לנטרל את החושים כדי שיקבל נבואה עד כדי כך, אבל גם הוא, יש לו איזה משהו שזה חציצה. איזו מחיצה כזאת, דקה דקה, אבל מחיצה, ש"לא יראני האדם וחי".
פירושו של דבר שבעולם האמת… בעולם הזה כל עוד שאדם מולבש בגוף שלו, בגוף העכור, הוא לא רואה את האמת לחלוטין. ויהיה הגדול ביותר, עדיין כל עוד שחי "לא יראני האדם וחי". נמצא שהעולם הזה הוא 'העלם', מעצם זה שהאדם זה מין הרכבה כזאת שנראית בלתי אפשרית של גוף ונשמה, שהנשמה מולבשת בתוך הגוף, ועם הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" שנראה כאילו אנחנו פועלים פעולה והפעולה שלנו מביאה לנו את מזונותינו. [כחכוח].
ואם בן אדם חולה, אז הוא הולך לרופא, אז הפעולה שהוא הולך לרופא ומקבל את התרופות והוא לוקח את התרופות, זה מרפא אותו – זה ככה נראה לנו. נראה לנו שכל פעולה שאנחנו עושים זה אנחנו, יש פה סיבה ומסובב, אנחנו עושים משהו – התוצאה היא כזאת. וכל זה היא טעות, זה אילוזיה, זו טעות, זה דמיון! כי האמת לאמיתה: אין עוד מלבדו. נמצא שהעולם הזה, עצם העולם הזה, עצם העולם הזה עם כל מה שיש בו…
הרי אדם חולה, אז מה היה בזמן הנביאים? מה היה עושה אדם חולה? הולך לנביא, אומר לו: "תשמע, אני חולה". אומר לו: למה? אומר לו: "תשמע, פגמת בזה וזה וזה מבחינה רוחנית, תתקן – הכל בסדר". זה תלוי בזה. ברגע שאין לנו להבין מה אנחנו עושים, אז באמת יש מחלוקת גדולה בראשונים – אתם יודעים שהרמב"ן סובר שמחלות פנימיות אי אפשר לתת לרופא, אסור. אנחנו לא פוסקים ככה, אבל יש דעה כזאת. זאת אומרת, כתוב… כל אדם, המלאך רפאל עומד ליד הרופא, השאלה איזה רופא הוא השליח שעל ידו יבוא מלאך רפאל. אבל מה נראה לבן אדם? מה נראה לנו? לוקחים את הרופא הכי טוב, משלמים לו גם כן לפעמים פרטי, כן? ולוקחים שר"פ, נכון? משלמים טוב טוב, למה? לרפא. אז מי ריפא? הרופא ריפא. ככה זה נראה לנו בעיני בשר, ככה זה נראה לנו.
והאמת לאמיתה מה היא? "אני ה' רופאך". "אני ה' רופאך" פירושו של דבר "אני ה' רופאך" ואין אף אחד אחר! פירושו של דבר אין עוד מלבדו, אין שום דבר אחר. כל השליח, כל הרופא וכל האחיות וכל הצוות הרפואי והאחיות והכל הכל הכל הכל – זה למעשה עטיפה של העולם הזה, מלשון העלם. קשה לנו לתפוס את זה, כי אנחנו בתוך בשר ודם ואנחנו רואים ראייה חושית דרך העיניים והן עיני בשר, והן חומר, ואנחנו רואים את זה לא ככה.
"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". פירושו של דבר, מה זה שם הוויה? מסביר ר' חיים מוולוז'ין: מהווה את ההוויה כל רגע ורגע. כל רגע ורגע העולם נברא מחדש! אם אתה אומר שאין עוד מלבדו, פירושו של דבר שאין עולם. כל רגע זה עולם חדש. כל שבריר שנייה זה רגע חדש. אבל זה נראה לנו לא ככה. אתה קונה אוטו חדש מהניילונים, אתה מתחיל לנסוע חצי מטר הראשון, הגלגל עשה סיבוב – כבר אתה רואה אבק על הגלגל. ואם תבדוק במיקרוסקופ, כבר התחילו להישחק הצמיגים. אם זה "כל רגע ורגע מהווה את ההוויה", זה נראה לנו לא ככה.
יש מדרש מאוד מעניין גם, רבי לוי, מדרש אומר בספר בראשית בפרשת תולדות, כתוב "צחוק עשה לי אלוקים". מה זה צחוק עשה? אמר רבי לוי: על שרה אמנו שהוסיפה על המאורות. הוסיפה על המאורות! מה זה הוסיפה על המאורות? הרי כמו שאמרתי, בעיני בשר נראה שהעולם קיים והוא ממשיך, מתמשך. הנה אתה רואה שכל דבר שהוא חדש הולך לקראת הבליה שלו, לקראת הכליה שלו. אתה רואה בן אדם צעיר, תינוק נולד, אחרי כמה שנים הוא נהיה בוגר, אחר כך הוא נהיה זקן, מקומט, כן? ואחר כך… ואחר כך זהו, נגמר. אז זאת אומרת שזה נראה לנו עולם מתמשך, אותו עולם ממשיך, זה לא נראה לנו מתחדש כל פעם.
אבל איפה רואים את החידוש הזה של כל יום? במאורות. על זה אנחנו מברכים כל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" – כל רגע ורגע מתחדש מעשה בראשית. אצל שרה אמנו הייתה דוגמה לזה. שרה אמנו כתוב "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". מה זה "הייתה לי עדנה"? לא שהיא ילדה זקנה. יש שאלה ידועה, האבן עזרא שואל אותה: התורה כותבת על שרה אמנו בת 90 שנה ילדה, עושה מזה עניין, נכון? יוכבד, תסתכל, יוכבד ילדה את משה רבנו בת 130, את אהרון בת 127, את מרים בת 124. שלוש לידות: אחת 124, אחת 127, אחת 130 – ולא כתוב כלום מזה בתורה! רק אנחנו עושים את החשבון לאחור בן כמה ילדה. למה לא כתוב כלום על זה? כך שואל האבן עזרא. מה התשובה? אחת התשובות, יש הרבה תשובות אבל אחת התשובות, שיוכבד ילדה זקנה זה נס גדול, אבל זה לא אותו דבר. למה? שרה הייתה בת 90 והיא חזרה לנערותה! לא שהיא ילדה בת 90 – היא ילדה בת 90 מבחינת הגיל הכרונולוגי, אבל מבחינת הנערות שלה חזרה לנערותה. "אחרי בלותי הייתה לי עדנה" – חזרה לנערותה, זה החידוש הגדול שהיה אצל שרה.
מה פירוש זה מה שאמרנו "הוסיפה על המאורות"? אתה רואה שהעולם זה לא מין עולם שקיים, ממשיך, אלא זה מתחדש כל רגע! הנה שרה הוסיפה על המאורות. גם שרה דוגמה לראות שהעולם מתחדש כל רגע ורגע, אבל כמו שאמרנו, במבט שלנו זה לא נראה ככה, נכון?
עכשיו בואו נסביר: אמרנו את המדרש ילקוט שמעוני על ספר זכריה, הוא אומר: "לא כשאני נכתב אני נקרא, בעולם הזה שיש עבודת אלילים אני נקרא א'-ד'-נ'-י'", נכון? אדנות. "ולעתיד לבוא והיה ה' למלך על כל הארץ, י-ה-ו-ה". שאלנו, מה אכפת לך מעובדי אלילים הטיפשים, בשביל זה אתה משנה? הפשט אני חושב, זה לא על עובדי אלילים מדבר, על הטיפשים האלה, לא. אנחנו – שאנחנו רואים בעיני בשר את העולם בצורה כזאת שזה נראה לנו תוצאה, תוצאה של מעשה שעשינו וכולי, ורפואה על ידי רופא ופרנסה על ידי זה – כל הדברים שאנחנו רואים, זה עצמו בחינה של עבודת אלילים.
הכוונה שאם אנחנו לא מרגישים… אנחנו מאמינים באמונה שלמה, אבל לא מרגישים שאין עוד מלבדו בעולם הזה, כי העולם הזה הוא העלם מעצם טבעו ואנחנו לא מרגישים את זה שאין עוד מלבדו. זה עצמו בחינה של עבודת אלילים. ועל זה נאמר, אתה לא יכול להגיד י-ה-ו-ה כמהווה את ההוויה בעולם הזה, כי מה שאתה אומר בעולם הזה זה מה שאתה מרגיש. זה לא מה שאתה מאמין.
יש לזה דוגמה, אני לא רוצה להאריך הרבה, אבל שימו דוגמה למשל. יש משנה במסכת ברכות דף נ"ד, כתוב שמה ככה: "על הטובה מברך הטוב והמטיב, ועל הרעה מברך דיין האמת". אחר כך המשנה אומרת: "כשם שחייב אדם לברך על הטובה, כך חייב לברך על הרעה". שמה, בדף ס' עמוד ב', אומרת הגמרא להסביר את המשנה, מה זה "כשם". אם נאמר ש"כשם" הכוונה היא שכמו שמברך על הטובה הטוב והמטיב, גם על הרעה יברך הטוב והמטיב, הרי במשנה לא כתוב ככה, כתוב על הרעה מברך דיין האמת! עונה הגמרא: מה זה כשם? לקבולינהו בשמחה. כלומר לקבל בשמחה, ולהאמין שאין שום דבר יוצא רע מאת ה', הכל לטובה. והגמרא מביאה לזה את הדוגמה של רבי עקיבא הידועה עם הנר והחמור והתרנגול, לא ניכנס כרגע לכל הסיפור. על כל פנים הגמרא מתרצת… הפסוק אומר דוד המלך: "חסד ומשפט אשירה, אם חסד אשירה, אם משפט אשירה", זה הכוונה לקבל בשמחה.
מסבירים את זה בצורה כזאת: למעשה, על הטובה מברכים טקסט אחר, "הטוב והמטיב", על הרעה מברכים "דיין האמת", טקסט אחר. אבל המנגינה תהיה אותה מנגינה. זה יכול להיות אותו שיר, אותה מנגינה, בשני טקסטים שונים. כלומר, באותה שמחה שאתה מברך הטוב והמטיב על הטובה, באותה שמחה עצמה תברך על הרעה דיין האמת. אבל איך? הרי אני רואה את זה רעה. זה בעולם הזה, אני מאמין באמונה שלמה שזה לטובה, הכל לטובה, אבל להרגיש – אני מרגיש שזה רע. לכן אני לא יכול לברך למעשה באמת. אם זו טובה, אז למה לא לברך גם על הרעה הטוב והמטיב? כי זה טוב באמת! כי בעולם הזה מה שאתה מצווה לברך זה על מה שאתה מרגיש, לא על מה שאתה מאמין. לא על מה שאתה מאמין, מה שאתה מרגיש. ולכן בעולם הזה אתה מברך על הרעה "דיין האמת". רק בגלל שאתה מאמין שזה לטובה, אתה באותה שמחה מברך דיין האמת.
זאת אומרת שהעולם הזה זה עולם כזה שאתה לא רואה את הדברים ברור. כמה שאתה רואה, אתה רואה לא ברור. כמה שאתה מאמין יותר, מאמין באמונה כל כך חזקה, אבל מבחינת ההרגשה כל עוד האדם חי, "לא יראני האדם וחי", לא רואה האדם את הדברים ברורים. כדאמרנו, אותו תלמידו של הרמב"ן: כשאדם הולך לעולם האמת, הוא רואה את הכל ברור לחלוטין ואין שום מחיצה שחוצצת להבין את הכל עד הסוף, בעולם הזה אין את זה.
ואני חושב שאם נחזור עכשיו למאמר שהתחלנו בו בתחילת השיעור, נבין עכשיו את המאמר היטב: "בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ, והארץ הייתה תוהו". אומר המדרש: משל לשני שמשים שהמלך מתייחס אליהם ביחד שווה, והתחילו אחד מזמר ואחד בוכה. אומר המלך לשמש שבוכה: למה אתה בוכה? אמר לו, הנה אני אקרא לכם, אמר לו: "אדוני, חברי שרוי אצלך ונהנה משולחנך, דין הוא שיזמר. ואני שריחקתני ותלית מזוני בידי אחרים, לכך אני בוכה". כך שמיים וארץ לפניו שווים, כן? אז השמיים מזמרים, שנאמר: "השמיים מספרים כבוד אל", והארץ בוכה. אמרה לפניו: "ריבונו של עולם, שמיים וכל אשר עליהם נהנים מזיו שכינה ואין מלאך המוות שולט בהם, לפיכך הם מזמרים".
שימו לב לפי מה שהסברנו: השמיים, כלומר היצירות הרוחניות של הקדוש ברוך הוא, המלאכים שאין להם גוף שחוצץ, הם יושבים לפניו ורואים את הדברים ברור. הם רואים ברור שאין עוד מלבדו. ולכן הם נקראים סמוכים על שולחנו. הם עושים משהו לפרנסתם? הם צריכים רופא? הם צריכים פסיכולוג? הם צריכים מנהל בנק? הם צריכים נהג או מכונית בשביל לנהוג? יש כנפיים לאחד, נכון? הם לא צריכים שום דבר! מה הם? הם רואים "אין עוד מלבדו". הכל ממנו יתברך ואין עוד מלבדו. זה נקרא שהם נהנים מזיו השכינה והם סמוכים על שולחנו, זה הפשט. ולכן ממילא הם לא צריכים מלאך המוות כדי שיפריד אותם מהגוף שמפריע להם לראות. "אין מלאך המוות שולט בהם" – זה בתלייה, כי בעולם הזה שלא רואים בגלל הגוף, יגיע זמן שהגוף צריך להתנטרל, כלומר לפרק את הגוף, זה מלאך המוות, כדי שאדם יחזור כנשמה לראות את הדברים ברור. לכן זה אומר: בשמיים אין מלאך המוות שולט בהם, כי הם לא צריכים מלאך המוות, מפני שאין להם משהו שמפריע להם לראות את הדברים ברור.
אבל הארץ אומרת: "אני שתלית מזוני ביד אחר" – מה הכוונה ביד אחר? ההרגשה שלי שאני עושה משהו, גם האחר, אני בעצמי, הגוף שלי זה גם אחר לגביי. כי אם הגוף שלי עושה משהו, כתוצאה מכך אני מקבל משהו ונראה לי שאני עשיתי, הגוף הזה עשה – זה עצמו "תלית מזוני ביד אחר", ההרגשה שלי. "וכל מה שעליה מלאך המוות שולט בהם". למה? כי זו תוצאה, "לא יראני האדם וחי", בגלל זה צריך את מלאך המוות, לפרק את המחיצה הזאת, את הגוף, כדי שיוכל האדם חזרה לראות. לכן אני בוכה. עונה לה הקדוש ברוך הוא: "אל תיראי, לעתיד לבוא את עתידה לזמר". למה? כי לעתיד לבוא מלאך המוות לא יהיה, פירושו של דבר שהגוף גם לא יחצוץ ולא יפריע לראות את האמת עד הסוף.
וגם מה ששאלנו, למה זה נקרא "ריחקתני"? "ריחקתני ממך". הרי אמרנו אין עוד מלבדו, לית אתר פנוי מיניה, למה זה נקרא רחוק? התשובה היא לא שהוא רחוק, הוא נמצא בכל מקום ודאי. ההרגשה שלנו היא עצמה עושה את הריחוק הזה. מפני שאנחנו רואים כאילו אנחנו עושים משהו. בשמיים רואים שהם לא עושים כלום, אבל אנחנו רואים שאנחנו עושים משהו, זה עצם הריחוק. ודאי לית אתר פנוי מיניה, ודאי הוא נמצא בכל מקום. אבל לנו נראה, בהרגשה שלנו באמונה, כמה שתהיה חושית עדיין היא לא כמו שאדם לא חי. ולכן נראה לנו שאנחנו רחוקים, לזה התכוונה הארץ.
אומר לה הקדוש ברוך הוא: לעתיד לבוא, "והיה ה' למלך על כל הארץ". פירושו של דבר, יהיה ה' י-ה-ו-ה, אין עוד מלבדו. עכשיו זה אדנות, זה נראה כאילו יש אדון ששולט מבחוץ, אבל יש עוד מישהו שעושה משהו מתחתיו. לעתיד לבוא "והיה ה' (י-ה-ו-ה) למלך על כל הארץ", פירושו, גם הארץ תראה שאין עוד מלבדו! היא תרגיש ותבין שאין עוד מלבדו עד הסוף לגמרי. וזה התירוץ שאמר הקדוש ברוך הוא: לעתיד לבוא גם כן הארץ מזמרת.
וזה שאמרנו, למעשה בסופו של דבר, ועכשיו, מה זה עבודת אלילים? כמו שהסברנו, שאלנו, מה, בגלל הטיפשים האלה שהם עובדים עבודת אלילים בגלל זה אדנות? הסברנו הנקודה, [צחוק] זו עבודת אלילים! בחינה של עבודת אלילים יש גם בעצם זה שאנחנו מרגישים שהעושר מן החריצות, והרפואה מהרופא, ורפואת הנפש מהפסיכיאטר וכל זה. כל זה, כל זה עבודת אלילים! כי האמת לאמיתה הכל ממנו יתברך, ואין עוד מלבדו, לית אתר פנוי מיניה, הכל, הכל! כל זה אנחנו לא מרגישים, יש לנו את החציצה שחוצצת לנו. כן.
עכשיו נבין מה שתלה את הגזירה של "בזעת אפיך תאכל לחם" עם המיתה. שאלנו מה קשור "בזעת אפיך… עד שובך אל האדמה… כי עפר אתה ואל עפר תשוב"? מה קשור? קשור! לפני הגזירה של "בזעת אפיך תאכל לחם", לפני הקללה, אז לא הייתה לנו את הטעות הזאת שאנחנו חושבים שאנחנו מפרנסים את עצמנו, כי באמת אדם הראשון ישב בגן עדן, מלאכי השרת צולים לו בשר, מסננים לו יין. מה זה "לעובדה ולשומרה"? לעובדה מצוות עשה, ולשומרה מצוות לא תעשה. כלומר, הוא רואה שלא הוא המפרנס, הוא רואה שלא הוא העושה. אבל אחרי שחטא בחטא עץ הדעת ונהיה "בזעת אפיך תאכל לחם", נהייתה מין טעות כזאת אופטית, שנראה לנו שאנחנו מפרנסים, אנחנו מורידים את הקוצים, "וקוץ ודרדר תצמיח לך", אנחנו זורעים, אנחנו משקים, אנחנו מזבלים, אנחנו עושים הכל, נראה לנו שאנחנו עושים! אומר: זה רק "עד שובך אל האדמה". זה כל עוד שאתה פה, כן, אתה מרגיש ככה. אבל עד שובך אל האדמה, למה? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". אתה, הגוף שאתה חושב שאתה עושה, עפר אתה ואל עפר תשוב, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה. ואז היא תראה באמת את האמת עד הסוף לחלוטין שאין עוד מלבדו. כי כל מה שאמרנו, כל זה נובע בגלל שאדם חושב שהעושר מן החריצות, שהכל ממני, שאני עושה משהו.
זה היסוד של האמונה, והוא כבר מובא כמו שאמרנו במדרש, בתחילת ספר בראשית. לומר לך אדוני, תדע שגלגל העולם "בראשית ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ", קודם כל "והארץ הייתה תוהו". תמיד… עכשיו נבין באמת, למה ברא הקדוש ברוך הוא את האור ביום הראשון? למי? מה צריך לברוא אור כשאין עוד שום דבר? היה צריך להשהות את האור עד שיהיה כבר מישהו שייהנה מהאור, ואחר כך יברא את האור, נכון או לא?
"ויאמר אלוקים יהי אור… ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך, ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה". למי? ואותו אור בעצמו נגנז, כי אחר כך ברא את המאורות ביום הרביעי. הפירוש הוא, תראו: נגיד אחד יצר איזו מנורה, נורה חדשה, איזו צורת תאורה חדשה, כמו שהיום יש כל מיני, יש נורת ליבון שהייתה בהתחלה, אחר כך נהיה פלורסנט, אחר כך נהיה T5 ואחר כך נהיה לדים וכל מיני, וכן הלוגן וכל מיני כאלה, נכון? אחד ייצר נגיד צורה של תאורה חדשה, עכשיו הוא עושה תערוכה כדי שיראו את זה שלו. אם הוא יעשה חדר ריק וישים את התאורה – לא רואים כלום. הוא שם כל מיני מוצגים, מסדר אותם בצורה, מביא מעצב פנים שיעצב לו את זה בדיוק, ואז הוא שם את המנורות בצורה כזאת שיאירו את הדברים האלה. עכשיו מה, אתה רוצה להאיר את הדברים? מה, הוא מוכר דברים? מה זה, מוזיאון? הוא רוצה להראות את האורות! אז איך אתה מראה את האורות? על ידי שאתה מאיר את הדברים האלה. מה זה שייך לדברים האלה? אלא על ידי שאתה רואה את הדברים איך הם מוארים, אתה מבין את [כחכוח] האיכות של האור, נכון? אבל זה כשיש לך דברים להאיר אותם. אבל אם יצרת אור ואתה מציג אותו בחדר ריק, למי אתה מציג? מה רואים? מה זה מאיר?
הפירוש הוא, רבותיי, כתוב במדרש: היום הראשון שהקדוש ברוך הוא יצר את האור, פירושו של דבר, אומר המדרש על פרשתנו: נתעטף הקדוש ברוך הוא בשלמה והאיר כל העולם מכבודו. מה זה האור של היום הראשון? זה "באור פני מלך חיים". האור זה… אתם יודעים את ההבדל בין האור של היום הראשון לאור של יום הרביעי? ההבדל הוא כזה: ביום הראשון העולם היה מאיר, והאיר כל העולם מכבודו! האיר, העולם נהיה אור בגלל כבודו. כי האור שהיה ביום הראשון זה אורו של הקדוש ברוך הוא. רק בגלל שאי אפשר לעולם לקבל את האור הזה, נתעטף בשלמה כדי לחצוץ קצת. כי בלי זה, בלי הסינון, בלי הפילטר הזה אי אפשר היה לקבל את האור הזה. נתעטף בשלמה, והאיר כל העולם מכבודו, והעולם האיר! משהקדוש ברוך הוא גנז את האור הזה של יום הראשון, נהיה עולם חושך. אז מה עושים? בורא את המאורות ביום הרביעי להאיר על הארץ.
אבל העולם הוא לא מאיר, עכשיו הוא כבר מואר. כי העולם חושך, גם עכשיו בחוץ אתה רואה אור, זה לא העולם מאיר, העולם חושך! יש רק איזה מנורה גדולה שהקדוש ברוך הוא תלה למעלה, שיש בה פצצות מימן ופצצות לא יודע מה, כן? ומזה יש לך אור וחום, נכון? אבל העולם בעצמו חושך. ביום הראשון העולם האיר בעצמו! הוא היה אור מאורו של השם יתברך. אז ביום הראשון כשברא את האור, להראות לך: אין עוד מלבדו. אין שום דבר, הנה אין עוד מלבדו, אין כלום. ואותו דבר גם כשברא אחר כך את התנינים הגדולים ואת כל החיה הרומשת, ואחר כך "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" וכולי – אין עוד מלבדו. גם אלה כלום. כי אין עוד מלבדו, ו"עיני כל אליך ישברו". תאמין בזה, זה העולם. העולם הוא העלם, אבל תאמין, לפחות נחזק את האמונה הזאת [כחכוח]: אין לנו שום דבר בלעדו.
כשאדם מחזק את האמונה הזאת, אז הוא נמצא בידו יתברך. מזה נובע הביטחון, מזה נובעת האמונה, מזה נובע הכל. מזה נובעת שלוות הנפש, הכל נובע מזה. כשאדם מבין שאין עוד מלבדו והוא מנהל את העולם. וגם המצב הקשה שאנחנו עוברים עכשיו, כל זה ממנו יתברך. אל תחשוב על המקל שמכה אותך, תראה מי מחזיק את המקל. כשנאמין בזה, גם המקל הזה יימנע מאיתנו, כי כל המטרה שלו היא כדי לעורר אותנו. כשנאמין בזה ונבין את זה באמת, גם המקל הזה יימנע מאיתנו, והקדוש ברוך הוא יגאל אותנו גאולת עולם בעזרת השם, ונזכה לימים ש"והיה ה' למלך על כל הארץ", אמן כן יהי רצון.
שבת שלום.
