הסוד ליום דין נקי: למה הרב עובדיה רצה להחזיר ניילון בשיא המלחמה? (פרשת כי תצא)

בפרשת השבוע, פרשת כי תצא, אנו קוראים על מצוות השבת אבדה. התורה מצווה כי אדם שרואה שור או שה של חברו שאבדו, חלה עליו חובה גמורה להשיבם, כנאמר: "לא תוכל להתעלם". ספר החינוך מסביר כי מטבע הדברים אדם עלול לאבד לעיתים חפצים, או שבעלי החיים שלו יברחו. ברגע שמוטלת על כלל ישראל החובה להשיב אבדות, הבעלים יכול להיות רגוע. הוא יודע שגם אם החפץ אינו תחת ידו, הוא נמצא אצל חברו היהודי שישמור עליו, ובוודאי יחזיר לו אותו כדת וכדין ברגע שייתן את הסימנים המתאימים.

הפרשה מדגישה בפנינו את החשיבות העצומה של ממון הזולת. אדם שרואה אבדה ברחוב ובוחר להעלים עין כדי לא "להסתבך", עובר על איסור מהתורה של "לא תוכל להתעלם" ומפסיד מצווה יקרה. התורה מלמדת אותנו שממונו של חברנו אינו דבר של מה בכך. מסיבה זו, כשאדם עומד לדין לאחר מאה ועשרים שנה, השאלה הראשונה ששואלים אותו היא: "נשאת ונתת באמונה?" – כלומר, כיצד התנהל המשא ומתן שלו מול חבריו.

למרות חשיבות הדבר והאיסורים החוזרים ונשנים בתורה, הגמרא מציינת מציאות עגומה לפיה רוב האנשים נכשלים באיסור גזל (בעוד מיעוטם נכשלים בעריות, וכולם באבק לשון הרע). מדוע זה כך? משום שלפנינו טבע אנושי הגורם לאדם לחשוב ש"הדשא של השכן ירוק יותר". היצר הרע מספק לאדם עצות יצירתיות כיצד להשיג עוד ועוד ממון. כנגד נטייה זו, באה הפרשה ומורה לנו לייקר את ממון חברנו ממש כמו את ממוננו שלנו, כפי שמורה המשנה במסכת אבות: "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". כדי לכבד את רכוש הזולת, עלינו להתייחס אליו כאל רכושנו שלנו – לא לחשוב כיצד לעשוק או לגזול, אלא להפך, כיצד לסייע ולעזור.

חכמי ישראל נודעו לא רק בהיקף העצום של ידיעתם בתורה, אלא לא פחות מכך – במידותיהם הטובות. מסופר על הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בעת שכיהן כראשון לציון וכרב הראשי לישראל. באותם ימים נהגו אברכים צעירים רבים לבוא אליו כדי לבקש הסכמה על ספריהם, והרב העניק הסכמות בהתאם לטיב החיבור. יום אחד הגיע אליו אברך וביקש הסכמה לספרו. הרב עובדיה ביקש להשאיר אצלו את הדפים למספר ימים כדי לעבור עליהם. כשהרב כתב את ההסכמה, הוא הוסיף בסופה הערה אישית לאברך: הוא ציין שהדפים הוגשו לו בתוך שקית ניילון יפה, וכיוון ש"דין פרוטה כדין מאה", הוא מודיע לאברך שהוא שכח את הניילון אצלו. הרב הציע לשלוח אליו שליח במיוחד כדי להשיב לו את הניילון, והוסיף שאם האברך אינו מעוניין בו, עליו לכתוב לו במפורש שהוא נותן לו אותו במתנה גמורה כדי שלא יצטרך להחזירו. הסיפור הזה התרחש בשנת 1973, בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. למרות שהרב היה שקוע בעול הרבנות הכבד ובהתרת עגונות המלחמה, הוא מצא זמן להתעכב על שקית ניילון של אברך צעיר. עובדה זו ממחישה את העדינות העצומה ואת החשיבות שייחסו גדולי ישראל לממונם של אחרים.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף כאשר אנו נמצאים ימים ספורים לפני ראש השנה. המדרש קובע שעוון הגזל מקטרג בראש. דור המבול (דורו של נח) היה נגוע בעבירות רבות, אך גזר דינם נחתם לבסוף דווקא בעוון הגזל והזלזול ברכוש הזולת. אפילו דוד המלך, הצדיק שחיבר את ספר תהילים, נענש לעת זקנתו בכך שבגדיו לא חיממו אותו. מדוע? משום שבעבר זלזל וקרע את בגדיו של שאול המלך. הפגם הזה של זלזול בממון חברו הביא עליו עונש.

בנוסף, הגמרא במסכת ברכות מספרת על האמורא מר זוטרא, שהתארח באכסניה. באחד הימים הגיע אליו בעל הבית כשהוא בוכה וסיפר שגנבו לו כלי של כסף. כעבור מספר ימים, מר זוטרא שהה בבית המדרש והבחין באחד מבני הישיבה שמנגב את ידיו בבגד של חברו מבלי לבקש רשות. מר זוטרא תפס אותו וקבע שהוא הגנב. אותו תלמיד הכחיש כמובן, אך מר זוטרא הכריח אותו להודות, ולבסוף הוא אכן הודה שהוא זה שגנב את כלי הכסף. מר זוטרא הסביר את הגיונו: אדם שמזלזל ברכושם של חבריו, סופו שיהפוך בוודאות גם לגזלן.

המסר העולה מכל אלו הוא ברור: אם אנו רוצים להיכנס נקיים ליום הדין, עלינו לייקר את ממונו של חברנו ולהראות לו את ההערכה הראויה.