שותפים למעשה בראשית: כוחם של החסד, התפילה והשבת (פרשת בראשית)

סופה חסד: בסוף התורה מתואר שהקדוש ברוך הוא קבר בעצמו את משה רבנו בגיא. מכיוון שאיש לא ידע היכן נקבר, איש לא יכול היה לדאוג לקבורתו, ולכן ה' עשה עמו חסד זה.

תחילתה חסד: החסד בתחילת התורה אינו עצם בריאת העולם, אלא מה שהתרחש לאחר חטא אדם וחוה. לפני החטא, בני האדם התהלכו ללא בגדים כמו חיות השדה, כיוון שהעולם נברא ללא יצר הרע וללא תחושת בושה או דחפים מיותרים. לאחר שאכלו מעץ הדעת (הציווי היחיד שניתן להם), הם הבינו שהם ערומים, התביישו ותפרו לעצמם עלי תאנה. ה' העניש וקילל את הנחש, את האישה ואת האדם, אך מיד לאחר מכן מופיעים שני פסוקים של חסד:

התורה משתמשת בשם "ויעש ה' אלוקים". "ה'" מסמל את מידת הרחמים, ו"אלוקים" את מידת הדין.

הקדוש ברוך הוא רצה לברוא את העולם במידת הדין (שכר ועונש מדויקים על כל מעשה, ללא פשרות). אולם, הוא ראה שהעולם לא יוכל להתקיים כך. לכן עמד ושיתף את מידת הרחמים במידת הדין.

מדרש אומר שה' היה "בורא עולמות ומחריבן". הכוונה היא שהוא ברא עולמות רק במידת הדין, הם לא שרדו ולכן החריב אותם, עד שברא את העולם הנוכחי בשילוב רחמים.

דעה בגמרא מציינת שכותנות העור נבראו בערב שבת בין השמשות (יחד עם דברים חשובים כמו אילו של יצחק), דבר המלמד שה' מכין מראש את הרפואה ואת העזרה עוד לפני שהאדם חוטא או נופל.

השלכה אלינו: העולם מבוסס על חסד ("עולם חסד יבנה"). אנו מחויבים להושיט עזרה ותמיכה ליהודים בצרה, ולא להתעלם מכאב של אחרים. כשהעולם מתנהל ללא חסד וללא עזרה הדדית (כמו דור המבול או סדום ועמורה שהחליטו שחסד הוא מחוץ לחוק), ה' מסלק את רחמיו והעולם נחרב.

משל השותפות (הזבוב והשור): איך אנחנו יכולים להיקרא שותפים של ה'? זה מזכיר את הבדיחה על הזבוב שישב על קרן של שור שחרש את השדה כל היום. בסוף היום הזבוב הכריז "חרשנו את השדה!". כך כביכול אנחנו ביחס לה', אך למעשה ההבדל הוא שה' באמת זקוק לנו, כי רק לנו יש את ה"בשר ודם" שנדרש לקיום התורה.

בדיחת הפסיכולוג: המרצה ציטט פסיכולוג שאמר שבכל אהבה אמיתית וזוגיות חכמה, חייבים להיות אדם חכם ואדם טיפש. המרצה הוסיף בהומור שברור שבזוגיות של אותו פסיכולוג, הוא כנראה על תקן הטיפש. (הדבר נאמר בהקשר לכך ששותפות דורשת השלמה הדדית).