האם מותר לאכול מעדן סויה פרווה וכן לשתות "נס קפה פרווה" בסעודה בשרית

שאלה: האם מותר לאכול מעדן סויה פרווה וכן לשתות "נס קפה פרווה" בסעודה בשרית, כי הנה מראהו כמראה החלב ולכאורה יש לחוש למראית העין שיחשדוהו שאוכל דבר מאכל חלבי בסעודה בשרית. וכמ"ש בכיוצ"ב מרן והרמ"א בש"ע יו"ד (סי' פז ס"ג וס"ד) שאסור לבשל בשר בחלב שקדים וחלב אשה מפני מראית העין.

תשובה:  חלב ומעדן סויה וכל כיו"ב שהם מצויים מאוד נראה פשוט שאין לחוש כלל למראית העין, שמאחר ונפוץ מאוד אין לחוש שיחשדוהו שאוכל דבר מאכל חלבי בסעודה בשרית.

מקורות:

בדינא מראית עין בחדרי חדרים בדרבנן

המשנה בשקלים פ"ג מ"ב דנה לגבי התורם שלא יכנס בפרגוד חפות, ולא במנעול וכ'ו שמא יעני וכו' לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי חובת המקום שנאמר (במדבר לב) והייתם נקיים מה' וישראל ואומר וכו'.

בעיקר דין מראית העין קי"ל (שבת קמו:) שכ"מ שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור,

הגמ' בכתובות (ס.) תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו "בצינעא" ואינו חושש. מאי טעמא, מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא. [וכן פסקו בטור ובש"ע או"ח סי' שלו ס"ט]. וכתבו התוס', והא דאמר כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, היינו דוקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם (שבת סה.), שאם יראו יסברו שכיבסן בשבת, אבל הכא לא יראו אלא מלאכה כלאחר יד דהויא דרבנן ולא גזרו רבנן לאסור בחדרי חדרים. עכ"ל. וכ"כ התוס' עוד בחולין (מא. סוד"ה ובשוק) דהא דאמר בפרק אע"פ צינור שעלו בו קשקשים בשבת ממעכו ברגלו בצינעא בשבת ואינו חושש, בההוא נמי מודה רב דלא שייך שם חשד דהא מדאורייתא שרי למעכן לכתחילה בשבת. עכ"ל. וע"ע בתוס' במו"ק (ח:) ד"ה ומנסרן בצינעא, שכתבו ואסור בפרהסיא, ויש ליתן טעם דלא דמי לההיא (שבת קמו:) דכל שאסרו חכמים משום מראית העין וכו', ודמי טפי לההיא דפרק אע"פ (כתובות ס.) צינור שעלו בו קשקשים וכו'. ע"ש. וכ"כ הרא"ש בפסקיו (שבת פרק חבית סי' ט), דמדין צינור שעלו בו קשקשים אין ראיה דלא כרב דאסר מ"ע בחדרי חדרים, דשאני התם דליכא חשדא דאיסורא דאורייתא משום שרואים אותו שעושה כלאחר יד. ע"ש. וכ"כ הרא"ש עוד בתוספותיו לכתובות (ס.). ע"ש. וכ"כ בתוס' שאנץ (שם). ע"ש. וכ"כ הרשב"א בכתובות (ס.) דהא דקי"ל דכל דבר שאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, ה"מ בדבר שאפשר לטעות בו במלאכה דאורייתא כגון שטיחת בגדים בחמה דאתי למיטעי ביה ולהתיר כיבוס בשבת, אבל הכא הרואה שממעכן אתי למימר דמתקן כלאח"י מותר ואין בכך כלום. עכ"ל. וכ"כ בנימוקי יוסף (שם). ע"ש. וכן ראיתי בשיטה להר"ן (ד"ה תניא) שכתב, י"א דמהא שמעינן דליתא להא דרב. וי"א דה"מ דאסרינן משום מ"ע דוקא בסחיטת בגדים דאתי למימר שכבסן בשבת, אבל הכא יאמר דמתקן כלאחר יד הוא ושרי. עכ"ל. וכן הוא במרדכי (סי' רצ). וכן דעת הרי"ף והרמב"ם, וכמ"ש בשו"ת באר שבע (סי' כ) דדעת הרי"ף דלא אסרו בחדרי חדרים אלא בדאורייתא אבל בדרבנן ל"ג בחדרי חדרים, וזו היא סברת כל הפוסקים דאזלי בשיטת הרי"ף. וע"ש שביאר כל שיטת הרי"ף, וסיים ובזה נתקיימו כל דברי הרי"ף והרמב"ם וסמ"ג והרא"ש והטור כהוגן וכשורה, כהלכה למשה מסיני מסורה, והאל יכפול שכר טרחנו אשר טרחנו לדונם לכף זכות, וידון אותנו לכף זכות. עכת"ד. וכן ראיתי עוד בהעמק שאלה (פ' וארא סי' מב סק"י) שהב"ד הירוש' (עירובין ספ"ח) והתני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר, הדא פליגא על רב, ולית ליה קיום לדרב. ומזה תמה בקרבן העדה שם על שי' הרי"ף דפסק כרב דהא בירו' מבואר דלית קיום לדרב. ואני תמה על קרבן העדה שלא זכר כלל מירושלמי (פ"ט דכלאים), דמביא כמה ברייתות דפליגי אדרב ומסיק אילין פליגי על רב ולית להון קיום. הרי אדרבה הירושלמי קאמר לברייתות דפליגי על רב דלית להון קיום. ולתרץ ד' הירו' דעירובין וכלאים שלא יהו סותרים זא"ז נראה ע"פ מ"ש התוס' בכתובות (ס.) דלא אסרו אלא בדאורייתא, אבל בדרבנן שרי. וק"ל דא"כ מאי פריך בירוש' על רב היה מקום צנוע מותר, הא התם אפי' יחשדוהו ששופך לביב במתכוין לצאת ג"כ ליכא איסורא דאורייתא, וכמ"ש רש"י (עירובין פח:) ד"ה שופכין, דבכה"ג אף רב מודה דל"ג בחדרי חדרים. אמנם כבר הקשה המג"א ע"ד התוס' הנ"ל מהא דשבת (סד:) דמקשי על רב מברייתא דפוקק לה זוג בצוארה ומטייל עימה בחצר, והא התם אפי' אם יחשדוהו שהולך לחינגא, הא מקח וממכר אינו אסור אלא מדרבנן וא"כ אף רב מודה דמותר. והנה הצל"ח (ביצה ט.) תירץ דודאי רב דקאמר "כל מקום" וכו' משמע דאינו מחלק בין דאורייתא לדרבנן, ומש"ה פריך הגמ' לרב שפיר אבל אנן לא קי"ל כרב בדרבנן. וזהו שהרי"ף והרמב"ם פסקו כהך ברייתא דפוקק לה זוג אע"פ שפסקו כרב, והיינו משום דאנן קי"ל בדרבנן דלא כרב. וכן תירצו שאר אחרונים. ומעתה גם קושייתי לק"מ, דשפיר מקשה הירוש' לרב מהך ברייתא דבר קפרא, דאע"ג דאיסור דרבנן הוא, מ"מ הא רב אוסר אפי' באיסורי דרבנן בחדרי חדרים. ומעתה אין סתירה בין הירו' דכלאים לדעירובין. והיא בעירובין דמיירי בדרבנן קאמר דלית ליה לדרב קיום, אבל בירושלמי דכלאים מיירי בדאורייתא מש"ה קאמר דכל הברייתות אין להם קיום. עכת"ד. [וכן כתב בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' לט), שהרמב"ם (פ"כ מה"ש) כ' שאסור להוציא הבהמה בזוג ומ"מ פוקק לה זוג ומטייל עימה בחצר, ובפרק כב (ה"כ) פ' שאסור לשטוח בגד מפני שבמ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, ועל כרחך דס"ל לחלק כמ"ש התוס' כתובות (ס.) בין איסור תורה לדרבנן, ודין מקח וממכר מדרבנן כמ"ש הרמב"ם (פכ"ג הי"ב). וכ"כ בהעמק שאלה (סי' מב אות י). עכת"ד]. וע"ע להריטב"א בחידושיו לכתובות (ס.) שכתב, איכא מאן דסבר דהא פליגא על רב דאמר כל שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, ואילו הכא בצינעא שרי ובפרהסיא אסור. אבל בתוס' כ' דהא ל"ק אדרב, דרב קאמר באיסור תורה, כשטיחת בגדים בחמה דאתו למימר דכיבוס מותר בשבת, אבל הכא כי חזו ליה שבות דרבנן בעלמא הוא. ע"כ. וכ"כ בספר התרומה (סי' קמב) דמדין צינור שעלו בו קשקשים יש ליישב לרב דכיון דליכא איסורא דאורייתא דהיינו בתיקון עראי, להכי שרי בצינעא. ע"ש. והיינו דלרב נמי בדרבנן שרי בחדרי חדרים. (אך לדינא ס"ל להריטב"א ולבעל התרומה גדולה מזו דאין הלכה כרב אף בדאורייתא ושרי בחדרי חדרים, וכדלקמן אות ו). וע"ע להמאירי בבית הבחירה (ביצה ט.) שכ', ענין זה שאמרנו שכל שאסרו חכמים משום מראית העין אף בחדרי חדרים אסור, לא בכל דבר נאמר כן, ומתוך כך כ' הרבה גאונים שאין הלכה כן, ומ"מ ברוב מקומות הלכה כן ונראין הדברים שיש שמועות שאינן במחלוקת, שזו של גומא כשהוא עושה בביתו אפי' היו רואים אותו אין כאן משום מה"ע כלל שהדבר ניכר בבירור שלנקר חצירו הוא עושה משא"כ בשוק שאין לו אצל ניקורה כלום. ושאר הדברים נראה טעם היתרן שאע"פ שהרואים סוברים שהוא אסור אינו אלא היתר ואינן אלא כעין גזירות ותקנות "ואף צינור ממין זה שהרי כלאח"י הוא ובמקום פסידא ל"ג", משא"כ בשובך שאילו היה מה שהם סוברים ר"ל הטחת גגו היה איסור גמור, וכן בשטיחת בגדים שמא הם סבורים שכיבס והרי הכבוס מלאכה גמורה. ע"כ. ומרן בבית יוסף או"ח (סי' שלו) אהך דינא דצינור שעלו בו קשקשים ממעכן בצינעא, הביא דברי התוספות הנ"ל דהא דאמרו כל מקום שאסרו משום מראית העין ה"מ בדאורייתא, אבל הכא דהויא דרבנן ל"ג רבנן בחדרי חדרים. וקרוב לזה כתב הר"ן בפרק חבית (שבת סא: מדפי הרי"ף ד"ה ממעכן). עכ"ל הבית יוסף. והנה בש"ע (סי' שא סמ"ה) כתב: מי שנשרו כליו במים הולך בהם ואינו חושש שמא יבוא לידי סחיטה, ולא ישטחם לנגבם מפני מראית העין שלא יחשדוהו שכיבסם בשבת, ואפי' בחדרי חדרים שאין שם רואים אסור. ולכאו' דבריו סתראי נינהו, כי לקמן (סי' שה סי"א) כתב מרן בש"ע: פוקק זוג שבצואר הבהמה ומטייל בה בחצר, אבל לא תצא בו לרשות הרבים אע"פ שהוא פקוק בין אם הוא בצוארה בין אם הוא בכסותה. ע"כ. ובמקור הדברים בגמ' (שבת סה.) מבואר דלרב אף בבהמה אסור לצאת לחצר משום דבמראית עין אף בצינעא אסור. וא"כ הש"ע שפסק להקל בהמה בחצר דלא כרב, סותר דבריו דסי' שא שפסק כרב. וכן העיר בזה בשלטי הגבורים (שבת סב ע"א מדפי הרי"ף, אות א') בסתירת דברי הטור. ע"ש. והמג"א (ס"ק נו) כ' לתרץ כי בב"י (סי' שלו ס"ט) כתב בשם התוס' דדוקא במקום שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא אסור בחדרי חדרים, וא"כ לק"מ (דדוקא כיבוס שהוא איסור תורה אסרו בחדרי חדרים, אבל בזוג דליכא חשד כי אם מכירה, לא גזרו חז"ל בצינעא). ומ"מ קשה דהו"ל לשנויי הכי בשבת (סד:), ואפשר דהתוס' סוברים דסוגיא דשבת אידחי ליה מההיא דכתובות. ועי' בר"ן פ"ק דביצה (ד: ד"ה אבל וד"ה ומיהו. שתירץ קושיית התוס' באופן אחר). עכת"ד המג"א. וע"ע בס' נהר שלום (סי' שא ס"ק כה) שכתב לתרץ קושיית המג"א, דבל"ז דרב תנאי היא כדמוקי בפ' חבית כי פריך עלה ממתני' דשוטחן בחמה אבל לא כנגד העם, הלכך משני הכא תנאי היא. ואע"ג דלפי האמת הו"מ לאוקמה כוותיה ולחלק בין דאורייתא לדרבנן, לא משני הכי משום דהו"מ למידחי דמהכא אין ראיה לחדש דין זה דדלמא רב אפי' בדרבנן קאמר וכדמשמע לשון בכל מקום, ואפ"ה ל"ק כיון דרב בל"ז אית ליה תנא כוותיה. הלכך לא רצה לחדש הדין מכח הברייתא, אבל מ"מ הדין דין אמת, מכח הסוגיא דפרק אע"פ. ע"ש.

הסכמת הרבה האחרונים

וכן הסכמת האחרונים דבאיסור דרבנן לא גזרו חכמים אף בחדרי חדרים. דהנה כן פסק הב"ח ביו"ד (ס"ס סו). ועוד הוסיף בב"ח (בסס"י רצח) להוכיח בדעת הרא"ש דס"ל להקל במ"ע בדרבנן בחדרי חדרים, שהרי הרא"ש התיר לתפור בחוטי קנבוס כדלקמן בסימן שב ולא חשש משום מה"ע, אלא ע"כ כיון דהתפירה לצמר אינו אלא מדרבנן ל"א ליה בצינעא משום מה"ע דהתפירה ודאי בצינעא היא שאינו נראה לעינים חוטי התפירה. ע"ש. ומ"מ לפום קושטא א"צ לראיות דדעת הרא"ש להקל בדרבנן בחדרי חדרים, אחר שכן מפורש בפסקיו פ' חבית סי' ט ובתוספותיו לכתובות וכנ"ל. וכן פסק והט"ז סי' שא ס"ק כח וסי' שלו סק"ט, והמג"א בסי' שא ס"ק נו ובספר. .הלכה ברורה חי"ג (בירור הלכה ס"ס רמג).

טעם להקל בנ"ד דהוי מ"ע בדרבנן בצינעא

והשתא הבוא נבוא לנידון דידן, דהנה אם אוכל בשר עוף דעת הרמ"א (יו"ד סי' פז ס"ג) שמותר לאכול עוף בחלב שקדים דליכא מ"ע בדרבנן. וכ' הט"ז (סק"ד) שכבר נתפשט המנהג כדברי הרמ"א. ע"ש. וע"ע בחסד לאלפים (סי' פז סק"ב) שכ"פ בסתם. ואפי' לדעת מהרש"ל ביש"ש (פ' כל הבשר סי' נב) דס"ל להחמיר במ"ע בדרבנן, וכן פסק הש"ך (סי' פז סק"ה). וכ"פ בעולת שבת (סי' שא ס"ק סז). וכן פסקו כמה מרבותינו הפוסקים הספרדים. וכ"פ בזבחי צדק (סי' פז ס"ק יט), דהגם דהרמ"א התיר בבשר עוף שהוא מדרבנן, מ"מ יש להחמיר גם בעוף להניח אצלו שקדים משום מה"ע ואפי' במידי דרבנן. ע"ש. מ"מ אם אוכל בביתו יש להקל, שכל שאוכלו בביתו בחצרותיו ובטירותיו אין לחוש למה"ע וכפי שנתבאר לעיל מדברי הראשונים ומרן והאח' דבדרבנן לא גזרו על מ"ע בחדרי חדרים. וכ"כ בנחלת צבי (סעיף ג) ע"ד הש"ך, איני מבין ההשגות על הרמ"א, דבודאי איכא מ"ע בדרבנן, אלא דהיינו דוקא בפני הרואים משא"כ הכא דבביתו, וכמ"ש התוס' בכתובות (ס.) דדוקא בדאורייתא אסור בחדרי חדרים אבל בדרבנן ל"ג. וכ"ה בפסקי תוס' בע"ז (סי' טז). ע"ש. ובפני בני ביתו מיקרי חדרי חדרים כמבואר באו"ח (סי' רמג ס"ב). עכת"ד. והובא בקצרה בפת"ש (סי' פז סק"י). גם בחכמת שלמה (יו"ד סי' פז שם) כ' דמה שאוסר המחבר חלב אשה היינו בפני אחרים שהם חוץ לביתו, אך בפני בני ביתו ליכא חשדא כמ"ש כיוצ"ב באו"ח (סי' רמג ס"ב) לענין מרחץ בשבת דאם אין רוחצים בו רק בני ביתו מותר. ובזה ניחא תמיהת הש"ך על הרמ"א, דהנה המג"א (סי' שא ס"ק נו) כ' לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ולכן דוחה הרמ"א שפיר ד' מהרש"ל דדוקא בדם שהוא איסור תורה גזרו בחדרי חדרים, אך עוף בחלב מדרבנן ולכן מותר בביתו. ע"ש. וכ"פ בזבחי צדק (ס"ק כג). ואף שהפמ"ג והכה"ח כתבו דבמידי דאכילה לא איתמר הך כללא דבדרבנן לא גזרו חז"ל בצינעא במ"ע, מ"מ הא קמן דהב"ח והחוות יאיר והערוך השלחן והנחל צבי והגר"ש קלוגר נקטו כן להלכה אף במידי דאכילה. ועכ"פ אית לן ס"ס, שמא כדעת הרמ"א דבכל איסור דרבנן שרי מראית עין, ואפי' את"ל כמהרש"ל דבדרבנן אסור מ"ע מ"מ שמא כהב"ח וסייעתו דבצינעא לא גזרו חז"ל ואף במידי דאכילה. [ובפני בני ביתו חשיב בצינעא. כמ"ש בנחלת צבי. וע"ע בשד"ח (מע' מ כלל פ). ע"ש. ואכמ"ל].

הראשונים שמתירים מ"ע בצינעא אף בדאורייתא

ועוד יש  להוסיף כי בעיקר דין מ"ע בחדרי חדרים אף בדאורייתא, בירושלמי (כלאים פ"ט ה"א) מותיב אמילתיה דרב מסתימות ג' משניות וג' ברייתות דשרי מ"ע בחדרי חדרים, ומסיים הנך פליגי אדרב ולית להון קיום. (כלומר אין להם תירוץ. ועי' בקרבן נתנאל שבת פ' חבית אות ת, ובהעמק שאלה סי' מב סק"י). וכן פסק רב נסים גאון דאין הלכה כרב וכל מקום שאסרו משום מראית עין מותר בחדרי חדרים, והובא בתוס' (ע"ז יב.) וברא"ש (פ' חבית סי' ט). ע"ש. וכ"כ בספר התרומה (סי' קמב) דאין הלכה כרב אלא כסתם מתניתין. מפי רבי. ע"ש. וכ"כ הרז"ה במאור (שבת סד:), הא דאמר רב יהודה א"ר כ"מ שאסרו וכו', כתבה הרב בפרק חבית שנשברה וקבע הלכתא כוותיה. ויש להקשות מדבריו על דבריו, שהוא כתב בפרק במה בהמה (דכ"ד ע"א מדפי הרי"ף) הא דתניא פוקק לה זוג בצוארה ומטיילת בחצר, ונראה מדבריו שם שהיא הלכה. והיא פליגא עליה דרב, כדאוקימנא בפירקין דהכא כתנאי. ולדידן סתם מתני' עדיף, דתנן (קמו:) שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. ואע"ג דבמס' ע"ז (יב.) מקשינן ומפרקינן אליבא דרב, לא חיישינן לה. וכמה וכמה יש לנו כיוצ"ב בתלמוד כדמקשינן ומפרקינן בגמ' בפרק יציאות השבת (ט:) אליבא דריב"ל דאמר כיון שהגיע תפלת המנחה אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל וקי"ל דלית הלכתא כוותיה. ובצינור שעלו בו עשבים אמרי' ממעכו ברגלו בצינעא בשבת. והרבה כיוצ"ב דמראים הדברים דליתא לדרב. עכ"ל. וכ"כ הרז"ה עוד בביצה (ט.). ע"ש. וכ"כ הריטב"א בשבת (סה.) דאין הלכה כרב, דבירושלמי הביאו מתנייתא טובא לתיובתא עליה ואמרו כולהון פליגי עליה דרב ולית להון קיום, ואע"ג דבפ"ק דיו"ט ובפ"ק דע"ז שקלי' וטרי' לתרוצי מתני' לדידיה, הא אורחא דתלמודא הוא, כמ"ד נימא מיהא תיהוי תיובתא. ע"כ. וע"ע בחי' הריטב"א בע"ז (יב.). ע"ש. וכ"כ בחידושים המיוחסים להר"ן (שבת סד (:דלא קי"ל כרב, דהא מתנייתא טובא פליגי עליה, ובירושלמי נמי אמרינן כל אילין פליגין על רב ולית להון קיום. ע"כ. וכן פסק בספר העיטור (הל' שחיטה סוף ח"א דכ"ג ע"ב, והל' יו"ט מח' ד דף קמג ע"ג). ע"ש. וכ"כ הראבי"ה (סי' תשלא) בשם רבינו שב"ט. ע"ש. וכ"פ באור זרוע ח"א (סי' שפה) וח"ב (סי' פג ס"ח וסי"ח) וח"ג (הל' ע"ז סי' קכז). וכ"ה בהגהות אשירי (ע"ז פ"ק סי' י). וכ"פ הריא"ז בפסקיו (שבת פכ"ב ה"ג, וביצה פ"א ה"ג) והרוקח (סי' תעג). וכן ראיתי עוד בשבלי הלקט (הל' שמחות סי' נג) שכתב שמצא כתוב דמהא דבמס' שבת (קנו:) מקשינן ליה לרב מסתם מתני' ומתרץ תנאי היא וכו', ומסתבר דהלכה כמתני' כדאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ורב וריו"ח הל' כריו"ח. ולא סמכינן אדרב. מפי רב. עכ"ד. וגם הר"ר שמחה מאישפירא אמר דלית הלכתא כוותיה. עכת"ד שבלי הלקט. וע"ע במנחת יעקב (כלל סב ס"ק כה) שכתב שאפשר שרש"י סובר דלא קי"ל כרב דאסר בחדרי חדרים. ע"ש. ואמנם להלכה פסקו הרי"ף (שבת דף סא:) והרמב"ם (בהל' שבת פכ"ב ה"כ, ובהל' יו"ט פ"ה ה"ד ובפיה"מ שבת פכ"ב מ"ד) והרא"ש (שבת פ' חבית סי' ט וביצה פ"ק סי' יד) ומרן בש"ע (סי' שא סמ"ה) דהלכה כרב, שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור. מ"מ לצירופא מיהא בודאי חזי. וכיוצ"ב ראיתי אף להגאון המשנ"ב בביאה"ל (סי' שא סמ"ה ד"ה בחדרי) שג"כ כתב לצרף דעת ר"נ גאון וסיעתו, להקל בדרבנן בחדרי חדרים. ע"ש. וע"ע בשדי חמד (מע' מ כלל פ). ע"ש. בספר ערוך השלחן יו"ד (סי' סו סל"ד) שכ', הרמב"ם בפכ"ג דשבת פסק כרב, ובפ"ה מיו"ט פסק דלא כרב. ואולי דעתו דלא קי"ל כן רק בדברים חמורים כשבת ועכו"ם כמ"ש אחד הפוסקים [הש"ך בשם ריא"ז], ולכן בדם שאין שותים בפרהסיא וגם נפשו של אדם קצה בשאר מיני דמים לכן לא חש לה ועדיין צ"ע. ע"כ. ולא ידענא מאי קשיא ליה ממ"ש הרמב"ם בהל' יו"ט, כי זו לשון הרמב"ם (פ"ה ה"ד): אין מוליכין את הסולם משובך לשובך ברה"ר שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו, אבל ברשות היחיד מוליכו. אע"פ שכל מקום שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור, כאן התירו מפני שמחת יו"ט. עכ"ל. הא קמן בהדיא דאכן נקטינן כרב דבחדרי חדרים אסור, ואך בהולכת סולם התירו מפני שמחת יו"ט. [ואי סוגיא דביצה (ט.) קשיא ליה, הא כבר עמדו בזה נושאי כלי הרמב"ם והאח' בביצה שם וביארו שיטתו באר היטב]. וצ"ע.

שינוי בעטיפה, ועוד צירופים נוספים

וגבי מעדן סויה פרווה שהחלו לשווק בחנויות לאחרונה, נראה שאפשר להקל טפי כי הגביע של המעדן צבעו ניכר ושונה ממעדן חלבי, וא"כ הרי יש כאן היכר וליכא כל חשש. וכמ"ש האח' דמהני הנחת אריזת החלב הסינטטי להסיר חשש מ"ע. וע"ע בבא"ח (ש"ב פ' ויחי ס"ג) שמטפחות הידים ומטפחות שמקנחין בהם החוטם מותר לשוטחם בשבת אם ניכר "מעט" זוהמא. ע"ש. וכ"פ בכה"ח (סי' שא אות רנט). ע"ש. ועוד יש מקום לומר שאפי' לא היה שינוי בגביע של המעדן מ"מ כתיבת "פרווה" שעל המדבקה שבמעדן בכתיבה מודגשת מהניא להיכר, וכעין הנחת קשקשים שכתב מרן בש"ע יו"ד (סי' סו ס"ט) דמהניא למישרי אכילת דם דגים, וכן הנחת שקדים שכתב הרמ"א (סי' פז ס"ג). ואף אי לדינא לא נקטינן דכתיבה מהניא להיכר (ועי' בבדי השלחן סי' פז ביאורים ס"ג, ובמגילת ספר אות ז וס' "הלכות בשר בחלב" הנד"מ עמ' לט), ולא נסמוך על נימוקים אלו להקל, מ"מ יש כאן טעם לצירוף ולרווחא דמילתא לטעם הנ"ל להקל. ועוד מצינו בכרתי ופלתי (סק"ז) שהב"ד הפר"ח שאין לדמות גזירות חז"ל זו לזו, וכ' ואני מוסיף דעד כאן אסרוהו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי, וכן הרשב"א בחלב אשה שהוא חלב גמור. אך בחלב שקדים אטו חלב הוא, מין פרי הוא ומין משקה, רק הואיל ומראהו כעין חלב קראהו בלשון מושאל חלב, אבל בשביל זה לא יקרא באמת חלב עד שנדון בו מפני מ"ע. ויין שהוא בתכלית אדום וכי אסור ליתן לתוך תבשיל לבל יטעה בהם שצבעו כמראה דם, ואמרו הטבעיים דיש הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים ואף אתה צא ואוסרן באכילה, דלא יטעה בשרצים. ונשתקע הדבר. ולכן אין לזה שורש וענף. ודי לאסור בבשר בהמה ולא בבשר עוף ומשה [הרמ"א] ותורתו אמת. ע"כ. וכ"כ ביד יהודה (פיה"ק סקי"א ובפיה"א סק"ה) דהעיקר בזה כהכו"פ, דאם נבוא לחוש לדברים אלו נאסור יין אדום הדומה לדם וכיוצא באלו המאכלים, ואנן לא מצינו אלא בדבר אשר באמת הוא מינו ממש רק שהתורה התירתו. וכן מנהג העולם שעושים מאכלים הדומים לבב"ח ולית מאן דחש לזה כלל. וכן עיקר. ע"ש. ועי' בשו"ת פאת השדה (סי' לו) שהב"ד הפלתי וכתב, וכנראה גמל חסד עם הרמ"א ולא רצה לפסוק נגדו ולכן אמר דדי לדבר שאין לו שורש וענף בד"ת אבל לא בדרבנן, ודבריו דברי שכל הם ונועם לחיך אבל מה אעשה הנה יש לדבר שורש וענף, והוא במשנה (כלאים פ"ט מ"ב) השירים והכלך אינם כלאים אבל אסורים מפני מ"ע, ופי' הרמב"ם שהם שניהם מיני משי רק האחת כמראה צמר והאחת כמראה פשתן ואף שאינם צמר ופשתן אסורים משום מראיהם, וכן חלב שקדים אף שאינו חלב אסור משום דמראהו כמראה חלב ולא כאשר יחשוב הפלתי דאסרוהו משום דנקרא בשם חלב כי אם דנראה כחלב, ואם נראה כמראה איסור שוב מצינן דאוסרים משום מ"ע. וכ"פ בש"ע (סי' רצח) דאסור לתפור קנבוס תחת צמר כי חוששים למ"ע ואף כלאים דרבנן נראה שם דאסור מצד מ"ע, ורק במקום דשכיח קנבוס ל"ח למ"ע. ובזה תסולק אף קושיית הפלתי דלא אסרי' יין אדום כי יין אדום יותר ויותר שכיח מדם, וכן הירקות שכיחי יותר משרצים. ומעתה כיון שהגבינה שכיחא יותר מתבשילי חלבון ביצה לכן יש לחוש למ"ע. ע"ש. וע"ע בשו"ת מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רלו) ובס' זר השולחן (פני השולחן ס"ק לז). ע"ש.

דיון הפוסקים בדבר נפוץ ליכא מ"ע

עוד יש להוסיף לחזק ולאשר הך פיסקא דדינא כי נראה לכאו' דבדבר מאכל נפוץ ומפורסם אין חשש מראית העין, וראיה יש להביא דהא בע"ז (כא:) תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר לא ישכור אדם מרחצו לעובד כוכבים מפני שנקרא על שמו, ועובד כוכבים זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. והיינו שהרואים סבורים שהנכרי שלוחו של ישראל הוא, ואסור משום מ"ע. וכתב מרן בש"ע או"ח (סי' רמג ס"ב), אפי' מרחץ או תנור אם השכירם שנה אחר שנה ונתפרסם הדבר ע"י כך שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם, וכן אם מנהג רוב אנשי אותו המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לגוי או ליתנם לו באריסות. עכ"ל. ומוכח דאע"ג דבעלמא חיישינן למ"ע, מ"מ בדבר שידוע ונתפרסם אין לחשוש למ"ע כי הרואה יתלה באיסור ולא בהיתר. וא"כ ה"ה בנ"ד שמאחר וידוע לכל שקיים דבר מאכל כזה פרווה, ליכא למיחש למראית העין. ועי' להגרע"ק איגר בהגהותיו על הש"ע (סק"ג) שכתב, הא דלא חיישינן לאורחים שלא ידעו מהמנהג הזה עי' סי' רמד ס"א בהגה, צ"ל דענין מנהג של עיר מסתמא מפורסם אפי' אצל אורחים. ע"כ. וע"ע במגילה (כב.) מאי שנא שיורי דלא משום יוצאין אתחולי נמי גזירה משום הנכנסים, "אמרי מאן דעייל שיולי שייל". ע"ש. [ועי' בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' נ) שדן בהשכרת אצטדיון שיחללו בו את השבת, וכתב דהיכא דליכא איסור מדינא אין לחוש מפני מראית העין, אחר ובזמננו ע"י שנתפרסם היטב בעיתונים וכה"ג שבעלי החברה השוכרים המה השולטים והמפעילים את האיצטדיון, הרי זה מספיק פרסום, ועדיף מפרסום המבואר בש"ע. ע"ש. ודון מינה ואוקי באתרין, דאחר שפרסמו רבות בעיתונים ובשלטי חוצות שהחלו לשווק "נס קפה פרווה" אין לחשוש למ"ע]. וכן ראיתי בספר דעת תורה (יו"ד סי' פז ס"ג הגה) שכתב, לענין שמן אגוז קאקיס הנהוג שנתפרסם בעולם, ואף נרשם על כל חבילה מהותו, י"ל דליכא משום מראית עין מה שנראה כחמאה ואוכלים אותו עם בשר, כמ"ש כה"ג באו"ח סי' רמג ס"ב לענין קבלנות. ע"ש. עוד ראיה הביא בשו"ת יגל יעקב (חיו"ד סי' כג) ממ"ש מרן בש"ע יו"ד (סי' רחץ ס"א וס"ב): חכמים אסרו מפני מראית עין משי עם צמר לפי שדומה לפשתים, וכן כלך והוא מין שגדל בכרכי הים על האבנים שבים ודומה לצמר אסרוהו מפני מ"ע עם פשתן. והאידנא משי מצוי בינינו והכל מכירים בו, לפיכך אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן. ע"כ. וכן בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' ח) שכ' להקל בשתיית חלב סינטטי אחר סעודה בשרית, דלא מיבעיא להרמ"א דעוף בחלב שקדים שרי משום דהוי מדרבנן, דה"נ שרי כיון שאכילת חלב אחרי בשר אינה אלא מדרבנן, אלא אף לד' מהרש"ל דאף בדרבנן גזרו מ"ע, י"ל שלא גזרו אלא ביחד אך אחר שסיים לאכול בשר בכה"ג ל"ג שבעת שתיית החלב אין האיסור ניכר. והוסיף סניף להתיר ממאי דקי"ל בדין שיריים וכלך שבזמננו שהכל מכירים בהם דאין לחוש למראית העין. ע"ש. אלא שאחרונים רבים הבינו דמיירי דוקא בשניכר בגוף הבגד דאינו מין צמר ופשתים. וע"ע להגאון רבי שמואל אבוהב בשו"ת דבר שמואל (סי' צב) שכתב, בגד ארוג מנוצה של עיזים הנקרא קאמבלוטי אם מותר לתופרו בחוטי פשתים משום מה"ע, ההלכה הרווחת כיום בישראל ומנהג פשוט שלא שמענו פוצה פה ומצפצף עליו כי בגדי הנוצה הזאת מצויים הרבה וניכרים לעין הרואים להבחין בינם ובין אותם של צמר רחלים. ואין טעם לגזור בזה גזרת איסור חדש על הציבור. ע"כ. והביאו להלכה מרן החיד"א בברכי יוסף יו"ד (סי' רחצ סק"א). ע"ש. ומשמע ג"כ דשרי משום שניתן להבחין בבגד עצמו בין איסור להיתר הא לא"ה יש לחוש למ"ע. ועי' בס' דרך אמונה (כלאים פ"י בציונים). ועי' בקובץ הברכה (גליון ה עמ' נא) שדן בלחמניות בפסח מתחליפי דגנים או קמח מצה, אם יש לחוש למראית העין של חמץ, וכתב שבשו"ת יבי"א הביא ראיה מהרא"ש גבי שירין וכלך, והעיר שמעיון בגוף דברי הב"ח עולה בבירור שכוונתו דשרי דוקא בדניכר בשירין עצמו שאינו מצמר ופשתן, וא"כ הש"ך דנקט כהב"ח ג"כ ס"ל הכי, וכ"נ מהגהת רע"א על הש"ך, ויעויין גם בלבוש שכתב הכל מכירים בהם ויודעים שאינם ממין צמר, ומשמע שזו ידיעה חושית. וא"כ נפלה ראיית הגר"ע יוסף זצוק"ל ע"ש. וכן העיר בס' ילקוט יוסף (איסור והיתר עמ' רסט) וכתב שמ"מ מאחר ואוכל בזה אחר זה אפשר להקל. ע"ש. ומ"מ בנ"ד שאוכלו בביתו ובחומותיו בודאי שאפשר להקל. וע"ע בס' ערוך השלחן יו"ד (סי' רצח ס"ד) שכ', יל"ע דידוע אצלנו שפשתן וקנבוס ההכרה ביניהם קשה מאד, ונהי שמצוי בינינו מ"מ כיון שהמשנה אסרה מפני מ"ע הרי יש כאן מ"ע. ואפשר לומר דאחר שמצוי אין כאן מה"ע, ולמה יתלו באיסור. וראיתי מי שכתב וז"ל: דמלשון הרא"ש משמע דוקא שהכל מכירים בו ובין פשתן וקנבוס לא נמצא מי שמכיר אלא על המעט וכו'. וסוף דבר דאין מותר רק לתפור תחת הבגד במקום שלא יראו. [ואלו הם ד' הב"ח]. ודוקא בכלאים דרבנן, ויש שהתיר במקום שאינו נראה אפי' בכלאים דאו' דכשגם בשוק הוא מוצנע מותר. ואני תמה דבדבר כזה ל"ש חדרי חדרים, ודבר ידוע אצלנו שמדבקים אצלנו הקליאקק"א ע"ז, א"כ הוי פירסום גדול והיה לנו לאסור, אלא ודאי כדברינו דאדרבה כיון שהדבר מפורסם הרבה קנבוס הולך במסחר יותר מקנבוס, והמה בזול הרבה כנגד הפשתן, ל"ש כלל מ"ע אלא בהעדר ידיעה אבל הרואה למה לו לתלות באיסור. והרא"ש לא קאמר רק לענין משי בימיו שהיה מצוי והכל מכירים בו ואין ההיתר תלוי מפני ההכרה דא"כ למה אסרוה מקודם אלא ודאי שיש לטעות אך זהו ממילא כיון שמצוי הכל מכירין בו, כלומר בכלליות המין ולא בפרטיות בבגד זה. עכת"ד. ועי' בס' בדי השלחן (סי' פז ביאורים סס"ד), ובמה שהשיב על ראייתו בס' מנחת פרי (ח"ג סי' נז).

בדין מאכל היודע מאד אין לחוש כלל

ומ"מ לענין חלב ומעדן סויה וכל כיו"ב שהם מצויים מאוד נראה פשוט שאין לחוש כלל למראית העין, שמאחר ונפוץ מאוד אין לחוש שיחשדוהו שאוכל דבר מאכל חלבי בסעודה בשרית. ואף שראיתי בס' זר השלחן (טבעות השלחן סס"ג) שכתב, בדין מאכלי סויה דאפשר שיש להתיר ע"פ מ"ש בש"ע (סי' רחצ ס"א) דדבר המצוי והכל מכירים בו אין בו משום מה"ע, וה"נ בחלב סויה. מ"מ נכון להחמיר בזה. ע"ש. אולם לפי הנמצא נראה שמאחר ומצוי מאוד ליכא למיחש למראית עין.. וכן פסק בשו"ת משנה הלכות ח"ה (סי' צו) שבדבר המצוי היתר כמו איסור וגם מדרך העולם כן, אין בו משום מה"ע, וראיה לדברי מהשלחן גבוה (סי' פז ס"ק יב) שהביא מנהגי ערי הספרדים בסעודות חתונות שבתוך המאכלים של בשר אוכלים ג"כ מאכל הנעשה מאורז או עלי גפן מחלב שקדים ואין נזהרים להניח אצלו שקדים, וחפשו בתר טעמים להיתרא. עי' דרכי תשובה (אות מה). אמנם לפמש"כ נראה דהסברא בזה דכיון דכן הוא המנהג בספרד, א"כ כולם יודעים דבסעודות גדולות עושים מאכל זה בחלב שקדים, ותו ליכא מראית עין. ומה"ט נראה שכעת נותנים תפו"א עם מיונז שנראה ממש כשמנת ונותנים אותו על השלחן ביחד עם בשר, וגם  נותנים עוגות עם לובן ביצה שנראה כמו שמנת, ואף קורים אותו ע"ש שמנת (קרים בלע"ז), שמפני שמצוי בסעודות גדולות ליכא מ"ע. וכן באכילת מארגארין (מרגרינה), כיון שבזה"ז אוכלים מארגארין ומצוי בכ"מ, ליכא מ"ע. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שבט הלוי ח"ט (סי' קנז) שכתב, בענין שניצל פרווה עם גבינה אם יש בזה משום מראית העין, היות כהיום מפורסם מאד דאיכא נקניק ושניצל דאינו בשר כלל, לא שייך כלל מה"ע, ועוד הרי איכא סברת הכו"פ דל"ג רק בדבר שהוא חלב באמת אלא דהתורה לא אסרה, אבל חלב שקדים נקרא כן רק בשם מושאל, וכיו"ב כאן דאינו בשר ולא נקרא בשם בשר, והוא ק"ו משקדים ואם גזרו שם בבשר בהמה עכ"פ אין הכרח לחדש גם כאן גזרה, זהו הנראה דרך לימוד זכות עכ"פ על אלו העושים כאן. ע"כ. גם בשו"ת חשב האפוד ח"א (סי' כ) כתב, שמותר בלי ספק לאכול לחם ממורח במרגרינה עם בשר, כי עד כאן לא הקפידו חכמים אלא בחלב שקדים עם בשר בלי היכר שקדים, כי סתמא דמילתא חלב אינו עשוי משקדים. אבל מרגרינה כיום שכיח כמו חמאה והרואה לחם ממורח נופל תיכף ספק בליבו אם זאת חמאה או מרגרינה וא"כ אין בזה שום צד מראית העין. ע"ש. וכן ראיתי בחזון עובדיה ארבע תעניות (דיני סעודה מפסקת ס"ב) שכתב, נקניק פרווה הנעשה מגרעיני סויה אבל דומה הוא במראהו לנקניק בשרי, אין לאסור לאכול ממנו בסעודה מפסקת משום מ"ע, כיון שהמוצר הזה נפוץ ומפורסם הוא מאוד לא יבואו לחושדו. וכל כיוצא בזה אין לחוש למראית עין. ע"כ. וכך גם אצלנו בחלב סויה. וכ"כ הרה"ג המפורסם רבי יצחק יעקב פוקס בספר הכשרות (פ"י סעיף מא) שמאכלים סתמיים הנראים כביכול כחלביים כגון "מלבין קפה" גלידות וקצפות פרווה, אפי' בצבעי שוקו וניל מותרים באכילה בארוחה בשרית ואין לחשוש למ"ע. וכן מוצרי סויה במידה והם נפוצים מותרים לאוכלם עם בשרי או עם חלבי. וכן הורה בעל שבט הלוי בס' הבית בכשרותו (דינר, עמ' כ) ואפי' נקניקיה או שוארמה. וסיים ונראה שעדיין אין לאכול כריך עם נקניקיה (פרווה) מרוח בגבינה תוך כדי שתיית שוקו, ברה"ר. ע"ש. וע"ע בס' דרכי הלכה (פ"ה ס"ג) שכתב שאם נתפרסם ונפוץ שמאכלים אלו פרווה, כגון מאכלי סויה למיניהם, מותר, וכן מרגרינה אפי' שדומה לחמאה מ"מ כבר נשתרש הדבר שיש מרגרינה פרווה ואין לחוש. ע"ש. וכן נראה לגבי חלב סויה וע"ע בס' הליכות שמיטה להרב אופיר יצחק מלכא שליט"א (פ"ב ס"ה בהערה). וע"ע בשו"ת אגרות משה ח"א מאו"ח (סי' צו) שמ"ע שייך רק בדבר שנעשה רוב פעמים באופן האסור והוא עושה באופן המותר, אבל לעשות דבר היתר מפורסם בשביל איזה אנשים שיחשבו שהוא דבר איסור לא גזרו. ולכן מותר ליסוע אחר שהנשים הדליקו נרות שבת, כי ידוע שהנשים מקדימות להדליק נרות שבת. ומ"מ נהניתי מאוד שמע"כ נזדרז לקייים מצות תוכחה לדעתו, וכיון שמע"כ כותב שיש ח"ו קלקול, אראה בל"נ שלא ליסוע עוד במכונית משעת הדלקת נרות. ע"ש. וע"ע בס' אשרי האיש ח"ג (פכ"ב אות ו). ע"ש. ועי' להגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל בשו"ת מנחת שלמה קמא (סי' מד, מהדורת תשמ"ח), שאם שנים מחכמי ישראל נחלקו האחד אוסר והאחד מתיר וידע האוסר מדברי המתיר, בדרבנן אף האוסר צריך להורות כדברי המתיר. דכיון דכללא הוא דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בע"ז דף ז' ע"א, מסתבר שאף אם האוסר עומד וצווח ככרוכיא על המתיר שהוא טועה מ"מ אם גם המתיר הוא חכם שהגיע להוראה נראה שאם אחר גמר הויכוח בין האוסר והמתיר יחזור שוב השואל וישאל אותם איך עלי להתנהג, מסתבר שאף האוסר צריך לומר לו האי כללא דבדרבנן הלך אחר המיקל. ע"ש.