שאלה. קראתי שאסור לתת מאכל בני אדם לבהמה, שנראה כאילו בועט בטובת הקב"ה חלילה. אכן רציתי לברר אם אפשר לתת ביסקויטים לאווזים בתוך האגם או בגן החיות [איפה שמאפשרים את זאת] קצת אוכל לבהמות או גזר לסוס כדי שהילדים ישמחו באותו מעמד? (דוד, ק"ק מילאנו יע"א)
תשובה. מעיקר הדין מותר לתת לבהמה אפילו אוכל הראוי לאדם אם אין לו דבר אחר, לשם תענוג הילדים, כל עוד שבאותו מקום מתירים לתת אוכל לבהמות ושהאוכל ראוי לבהמות הללו ולא הורג אותם.
תניא בתענית (כ סוף ע"ב) "ולשדייה לבהמה! קסבר מאכל אדם אין מאכילין לבהמה." ופרש"י ז"ל (ד"ה אין מאכילין אותן לבהמה) וז"ל "משום ביזוי אוכלין, ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם, אי נמי: משום דחסה תורה על ממונן של ישראל, וזרק לנהר, והולכין למקום אחר, ומוצאין אותם בני אדם ואוכלין אותן, כך שמעתי."
והמגן אברהם (סימן קעא סוף ס"ק א) הביאו להלכה "בתענית דף כ' אי' מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה פירש"י משום ביזוי אוכלין ומחזי כבועט בטובה שהשפיע הקדוש ברוך הוא בעולם:" אכן הביא רק את טעם הראשון של רש"י ז"ל. והעיר עליו המחצית השקל שרש"י ז"ל הביא שני טעמים בעניין ונטה שאפשר שהעולם סומכין על הטעם השני לתת לתרנגולים לאכול פת הראוי למאכל אדם. והביאו להלכה המשנה ברורה (סימן קעא ס"ק יא). וע"ע ערוך השלחן (סוף סימן קעא סוף סעיף ה) שהביא דין המג"א ללא טעם. ראה עוד בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סימן עט), שו"ת משנה שכיר (או"ח סימן ה ס"ק ג).
נמצינו למדים שיש מנהג העולם להתיר בזה, ויש לחקור אם מטעם זה או מטעם אחר.
יש לדייק שהגמרא מביאה "קסבר מאכל אדם אין מאכלין לבהמה", קסבר מכלל דאיכא פלוגתא. וכיוצ"ב באליה רבה (סימן קעא סוף ס"ק א) שקסבר קמשמע לן דאין הלכה כן. וכ"כ מדיליה המגן גיבורים (ס"ק ב) שכתב שנראה מכמה מקומות שאין הלכה כן, ושכן עמא דבר. וכ"כ הגאון החיד"א ז"ל בפתח עינים (תענית כ ע"ב ד"ה קסבר) דמסתימות הפוסקים שהשמיטו דין זה, משמע דלא קיי"ל כן. ויש לחזק דבריהם שיש דינים שונים שאסור לתת מאכל אדם לבהמה, כגון בדיני שביעית, מאידך מצינו שאפשר לתת להאכיל לבהמה לחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח (פאה פרק א משנה ו) ועוד. ולכן יש לצדד שלא קיי"ל הכי. ושו"ר כן בשם הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א בקובץ אוצרות ירושלים (חלק ק"ז עמ' ק אות טז) [אע"פ שיש קצת לפקפק בדבריו, שהרי שעורים הוא מאז ומתמיד אוכל בהמה, ובגלל זה חשיב שונה מחיטה, שחיטה בראשית היתה אילן, ואחרי חטא אדם הראשון נהיה בקרקע כשעורה שהיתה מאכל בהמה, כמבואר בסידור היעב"ץ ז"ל בביאור פרק שירה (חיטה ושעורה, ע"ש)]. [ובזה מיושבת קושיית הדובב מישרים (ח"ד ליקוטי תשובות והערות סימן כד)]
וגדולה מזאת מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל (גאוני מזרח ומערב סימן קה) וז"ל "מי שהלך בדרך ולית ליה תבנא וכסתא ואיכא פת בהדי מאכיל לבהמתו דכי אמרינן מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה היכא דאית ליה מחיה בדבר אחר אבל לית ליה מחיה בדבר אחר שפיר דמי להאכילה פת דקים לן צער בעלי חיים דאורייתא ועוד אמר ר' יהוד' אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו." וכ"כ בתשובות רב נטרונאי גאון ז"ל (ברודי אופק או"ח סימן נא). קמ"ל שדעת הגאונים ז"ל הוא שדוקא כל עוד שאין מחיה אחרת – אסור לתת. ואם אין, ראוי לתת. וכ"כ המאירי ז"ל (תענית כ ע"ב) בשם יש מפרשים והוסיף על זה שעובר על בל תשחית.
ועוד מצינו שהתוס' רא"ש ז"ל (תענית כ ע"ב ד"ה קסבר) הביא שהראב"ד ז"ל נתקשה על טעם של זלזול, שא"כ גם לזרוק לנהר את האוכל – אסור, שהרי האוכל הולך לאיבוד. אכן צידד שדוקא בדבר מרובה איכא זילזול כשנותנו לפני בהמה, אבל אם נותנו לנהר, יאמרו שאירע בהם דבר שלא היו ראויים לאכילה שאין דרך בני אדם להשליך אוכלים לנהר ולאבדם בידים. ועוד כשמשליכים במים מולכין הנהר לקמום אחר, ובני אדם לקוחים אותם וליכא איבוד אוכלים. אכן המאירי ז"ל (תענית כ ע"ב ד"ה אוכלי אדם) כתב את זאת בשם גדולי המפרשים, והקשה עליהם, שאם נאסר, מה לי מרבה ומה לי מועט.
ושו"ר שמו"ר הגר"ד יוסף שליט"א בהלכה ברורה (סימן קעא אות י, בבירור הלכה ט, עש"ב) האריך למעניתם והעלה שראוי להחמיר לכתחילה כדברי המאירי ז"ל שחושש משום בל תשחית. ומ"מ אם אין לו דברים אחרים להאכילה רשאי להאכילה מאכל אדם, ואין צורך להחמיר בזה.
ולכאורה כאן באופן שנותן לצורך לבהמות לצורך משחק הילדים, גדולה מזאת יש להתירה, שחשיב כצורך של בניו – כעין זה מצינו פסיק רישיה של תרנגול, שהיו שוחטים תרנגולות למרות שלא חשבוהו להמיתו [פסיק רישיה, ולא ימות?] בעיקר לשמחת הילדים, וחשיב זה צורך. ואכמ"ל בזה. ואם שם כאשר יש מאידך צער בעלי חיים וגם בל תשחית הכל מותר לצורך הנאתם, כל שכן כאן שאפילו את"ל שאסור מדינא, יהא מותר.
וכל זה כל עוד שלא נותן לו אוכל משובח במיוחד, אלא אוכל רגיל, שראוי לבהמה וגם לאדם, שהיות וזה מה שיש לו, שפיר יש לסמוך על דברי הגאונים ז"ל.
ויש להעיר עוד שלא יהא איסור או חילול ה' חלילה מצד איסור להאכילם מצד עצם המקום, ועוד שיהא האוכל ראוי לאותם הבהמות, ושלא עלול להזיק אותם.
