האם מותר לבן להחליף טיטול לאבא סיעודי והאם מותר למרוח משחה במקומות המכוסים.

שאלה: האם מותר לבן להחליף טיטול או למרוח משחה במקומות המכוסים לאבא שהוא סיעודי.

תשובה. יש להשתדל בכל כחו לדאוג למישהו אחר שיחליף לאבא ואפילו אם הדבר כרוך בתשלום. אמנם במקום שאין מי שיחליף לאבא מותר לבן להחליף ולנקות את האבא וישתדל ככל האפשר שלא להסתכל באותו מקום ויעשה כן ביראת כבות וביראת חטא.

בברכה הרב יעקב ישראל נקי – מח"ס שו"ת בית היין

מקורות:

טעם איסור רחיצה עם אביו והנפק"מ

א. הנה הרמ"א בהגהת השולחן ערוך אה"ע (סימן כג סעי' ו) כתב, עוד אסרו בגמרא לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא. ומקור דין זה בגמ' פסחים (דף נא עמוד א) כדתניא עם הכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ורבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו. תנא תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו מותר. ובטעם הדבר כתב רש"י (ד"ה מאביו) מתוך שרואהו ונזכר שמשם יצא נותן לבו להרהור, וכן בחמיו נותן לבו שיצתה אשתו מכאן, וכן בבעל אחותו נמי איכא הרהורא. ע"כ. וגבי רבו כתב (ד"ה תלמיד) שצריך להתבייש מכבודו וממוראו. ולכאורה משמע שאליבא דת"ק דוקא ברחוץ עם רבו אם צריך לו מותר, אבל באבא אף אם צריך לו אסור. והיינו טעמא דכיון שהטעם באבא הוא משום הרהור א"כ אף בצריך לו חישינן להרהור, משא"כ ברבו שהטעם הוא משום כבוד ומורא כאשר צריך לו לשמשו זהו כבודו.

אולם המאירי (שם ד"ה שני) כתב, חמיו ובעל אחותו שמתוך ראייתם זוכר את אחותו ואת אשתו ומחשבות ממשמשות ובאות, ועם אביו אסור משום פריקת עול יראה, ומ"מ אם היה אביו צריך לשמשו מותר, וכן הדין בתלמיד עם רבו. ע"כ. ומבואר בדבריו שבאביו לא חישינן להרהור אלא דינו כדין רבו שהטעם הוא רק משום כבוד ומורא, וע"כ באופן שצריך לשמשו מותר אף באביו דאמרינן זהו כבודו. ובפרט למאי דקיי"ל ביו"ד (סימן ר"מ סי"ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, ממילא מהני מחילת האב לבנו שיהא רשאי ליכנס עמו למרחץ. ולכן אם היה אביו צריך לו לשמשו מותר, דמסתמא בכה"ג שצריך לו מחיל.

ועוד נפק"מ נראה בכה"ג שהבן היה במרחץ ואח"כ הגיע אביו, דלסברת המאירי א"צ הבן לצאת, דכיון שעיקר הטעם הוא משום כבוד ומורא א"כ י"ל דרק בכה"ג שנכנס עם אביו או שנכס אחריו אין בזה כבוד ומורא לרחוץ עמו, משא"כ שכבר הבן בתוך המרחץ א"צ לצאת כשאביו בא אחריו, וכדין תלמיד שנמצא במרחץ דא"צ לצאת אם רבו בא אחריו וכמבואר בשו"ע יו"ד (סימן רמ"ב סעיף ט"ז) שאם היה רבו צריך לו מותר. וכתב הרמ"א וכן אם היה התלמיד במרחץ קודם לרבו ובא רבו לשם אין צריך לצאת. אולם לסברת רש"י שהטעם הוא משום דחיישינן להרהור, א"כ יש לאסור אף בכה"ג שהבן נמצא בבית המרחץ ואח"כ נכנס האב שמוטל על הבן לצאת לבחוץ משום דאכתי יש חשש הרהור.

ביאור מחלוקת ת"ק ור"י

ב. ויש לעין אם המאירי כתב טעמו אליבא דת"ק או אליבא דרבי יהודה, והיינו דס"ל למאירי דנחלקו ת"ק ורבי יהודה אם הטעם לאסור רחיצה עם אביו הוא משום דחישינן להרהור, או שהטעם משום שאינו כבוד לאביו, ונפק"מ היכא שאביו צריך לו דאם הטעם משום הרהור אסור אף בצריך לו, ואילו אם הטעם הוא משום שאינו כבוד לאביו א"כ היכא שצריך לו אביו מותר, והמאירי נקט בזה כדעת רבי יהודה שהטעם הוא משום כבוד אביו ולכך בצריך לו אביו מותר, ולפ"ז אם נקטינן להלכה כדברי ת"ק גם המאירי מודה לאסור בזה. או דאפשר לומר שהמאירי איירי אליבא דת"ק ונחלק בזה ע"ד רש"י וס"ל שגם אליבא דת"ק הטעם הוא משום שאינו כבוד לאביו וממילא היכא שאביו צריך לו אמרינן שמותר. והיינו שרבי יהודה לא בא לחלוק על ת"ק אלא בא לבאר דבריו שהטעם הוא משום כבוד אביו ולכך אם צריך לו אביו מותר דזהו כבודו.

ויותר נראה לומר דהמאירי ס"ל כדברי רבי יהודה שכן מפורש בדבריו. דלכאורה מדברי ת"ק נראה שדין אביו ודין חמיו ובעל אמו ואחותו טעם אחד להם לאסור ומשום הרהור וכמש"כ רש"י. אולם מדקדוק דברי המאירי עולה שיש לחלק בטעם איסור רחיצה עם אביו לרחיצה עם חמיו ובעל אשתו ואחותו, דבהם הטעם משום שע"י ראייתם מחשבות ממשמשות ובאות, ואילו ברחיצה עם אביו הטעם לאסור הוא משום פריקת עול יראה, ולכן אם היה אביו צריך לשמשו מותר. וזהו ממש מה דאיתא בגמ' ורבי יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו, והיינו דוקא באביו התיר משום כבודו, אבל בחמיו ובעל אמו ואחותו לא פליג את"ק וס"ל דבכ"א אסור לרחוץ עמם ומשמע אף בצריכים לו, דכיון שבהם לא שייך כבוד ומורא א"כ אף בצריכים לו אכתי חיישינן להרהור. אמנם מדבריו רבי יהודה שבמסכת שמחות לא נראה כן וכמבואר לקמן.

ולכאורה מדברי הרמ"א משמע שנקט בזה כדעת ת"ק וכסברת רש"י שהטעם לאסור הוא משום דחישינן להרהור ושיש לאסור באביו אפילו כשצריך לו, שהרמ"א כתב הטעם לאסור משום דחישינן להרהור, ולכן אם מכסים ערותן בבית המרחץ בבגדים מותר דלא חישינן להרהור, והיינו כדעת ת"ק שטעם האיסור הוא משום הרהור וכמש"כ רש"י. ובאמת שכן מוכח מדברי הראשונים שהלכה כדעת תנא קמא לאסור ברחיצה עם אביו בכל אופן ואף כשהאב צריך לו, שכן מבואר ברי"ף פסחים (דף יז ע"א) שהביא מחלוקת ת"ק ור"י, אלמא דס"ל דנחלקו בדין זה ת"ק ורבי יהודה והלכה כת"ק. וכ"כ הרמב"ם הלכות איסו"ב (פכ"א הט"ז) ולא יכנס אדם עם אביו למרחץ, ולא עם בעל אחותו, ולא עם תלמידו, ואם היה צריך לתלמידו מותר. עכ"ל. הרי שדוקא גבי רב ותלמיד כתב שאם צריך לתלמידו מותר, משא"כ באביו שאף אם צריך לו אסור, והוא כדברי ת"ק. וכן מוכח מדברי רבינו חננאל (פסחים שם) שכתב, עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו וה"ה לבעל אחותו שאסור כמו אביו וחמיו ובעל אמו. עכ"ל. ומזה דהשמיט דברי רבי יהודה משמע דלא ס"ל כוותיה.

ובאמת שכל הנידון שלפנינו הוא דוקא בהיכא שהאב צריך לו לבן לעוזרו ולשמשו שנחלקו בזה ת"ק ורבי יהודה, אבל בהיכא שאינו צריך גם רבי יהודה מודה לאסור. וכן מבואר להדיא במסכת שמחות (פי"ב ) דאיתא התם מחלוקת ת"ק ורבי יהודה הנזכרת בגמ' פסחים בזה"ל: עם הכל הוא נכנס לבית מרחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו (ובעל אחותו, הגר"א) ורבו שלמדו חכמה, ר' יהודה אומר אם היה זקן או חולה נכנס ומרחיצו שכן הוא כבודו. ע"כ. ומבואר מזה דגם ר' יהודה שמתיר הוא רק באביו זקן וחולה, אך במקום שאינו צריך לו גם רבי יהודה מסכים לאסור בזה. ומשמע נמי דהיכא שצריך לו מותר אף בחמיו או בעל אמו ואחותו, שהרי רבי יהודה אמר בסתמא שאם צריך לו מותר ולא חילק שהוא דוקא באביו. וזה שלא כפי שהוכחנו מדברי המאירי לעיל. וצ"ע. ואפשר לומר דר"י אירי באביו דוקא וכפי שסיים דזהו כבודו, וסברא זו שייכת דוקא באביו שיש בו כבוד ומורא, משא"כ בחמיו ובעל אמו ואחותו. ודו"ק.

ישוב מנהג העולם ברחיצה עם אביו וקרוביו

ג. הנה מדברי הגמ' והפוסקים עולה שאין כל היתר לבן לרחוץ עם אביו או חמיו, ולא פליג ת"ק ורבי יהודה אלא בכה"ג שאביו צריך לו לשמשו, אבל באינו צריך אין כל היתר בדבר, רק כאשר הם מכוסים דבכה"ג התיר הרמ"א וכפי שנזכר באגודה, אבל בלא כיסוי אין כל היתר והוא דינא דגמרא. ועין בפתחי תשובה (אות ) שכתב דבזמנינו שאין מכסין אין היתר בדבר, ולא ידעתי על מה סמכו העולם להקל בזה. ומצאתי בס' תולדות אדם (פרק ו) הביא שם כי הגאון הצדיק מו"ה זלמן זצ"ל מווילנא פעם אחת הלך לבית המרחץ וכאשר בא אל פתח בית המרחץ ומצא את חותנו שמה שב לאחוריו וברח משם כבורח מארי, ואמר דאף שרבינו הרמ"א המציא היתר, לפי זמנו דיבר, וכן האגודה שהביא הרמ"א בזמנו היה מנהג אצל כולם לילך במכנסים במרחץ, אבל עכשיו החוש מעיד על היפך הדבר והוא איסור גמור מדינא דגמרא בלי שום חולק. עי"ש.

ועין גם בערוך השולחן (סימן כג סעיף ח) שתמה על מנהג העולם שהולכים הקרובים יחד לבית המרחץ, והוא נגד דינא דגמ' (פסחים נ"א א) דאסור, וכל מה שהרמ"א כתב להתיר הוא דוקא כשהולכים במכנסים, אבל בלא מכנסים לא התיר, ואפשר שסמכו העולם על הסברא שהובא במרדכי שדוקא היכא שיושבים ביחד באמבטי יש לאסור דחישינן טפי להרהור משא"כ בזמנינו שכל אחד רוחץ בפנ"ע מותר, אך במרדכי (פסחים סי' תרו) דחה סברא זו מכל וכל, דז"ל: כתב רבינו מאיר לרחוץ עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו איני יודע היתר וכמה פעמים הוריתי לאסור, ואין נראה לחלק דהתם בגיגית אבל במרחץ שלנו מותר, דמנא לן לחלק מסברת הכרס. והביאו הרמ"א בדרכי משה (אה"ע סימן כג אות ג). מיהו העולם אפשר שסומכים ע"ז, אמנם הירא את דבר ד' ירחק מזה, ואף אם אביו צריך לו, יש לאסור כיון שהטעם הוא משום הרהור אסור בכל ענין. עכת"ד.

עוד בישוב מנהג העולם

ד. ועין עוד בשו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן סב אות טז) שתמה על מנהג העולם שאין נזהרים בכל זה ורוחצים אפילו עם אביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו שאיסורם מפורש בש"ס, ואחרי שהרבינו מאיר שהביא המרדכי והאגודה (בפסחים שם) והרמ"א בדרכי משה ובשו"ע (יו"ד ואה"ע) שם, ואחריהם הפת"ש ושאר אחרונים, חפשו ולא מצאו היתר, א"כ כל ההיתרים בזה לא ימלטו ממה שכתב הר"מ שם דמניין לנו לחלק בסברת הכרס. אלא דמ"מ ע"פ מש"כ מהר"ם חלאווה (פסחים נ"א ע"א), דדוקא במרחץ יבש שמגולין אסור, אבל בנהר או בחמי טבריא שמכוסין במים מותר, וכן עמא דבר, עכ"ל. א"כ מדבריו מיושב קצת מנהג העולם שזהו כעין ההיתר של המכנסים, שהביא הרמ"א בשם האגודה. עי"ש.

אמנם לענ"ד לא אפרק מחולשיה די"ל דדוקא בזמנם שהמים היו עכורים י"ל שפיר דדמי למכנסים, משא"כ בימינו שהמים צלולים ויכולים לראות הערוה א"כ עדין יש לחוש בזה להרהור, ומה גם שכל ההיתר הזה הוא דוקא כשהם בתוך המים אבל בחדרים שמתלבשים שם או בחדרים שרוחצים שיכולים לראות זה את זה עדין אין מקום להיתר.

וראיתי מי שכתב שהיות והיום מקום הרחיצה הוא בחדר בפנ"ע ולא רוחצים ביחד כבעבר יש להקל בזה דמה שרואים זה את זה במעברים וכדו' הוא לרגע כמימריה ובכה"ג לא גזרו, וכ"כ בשו"ת להורות נתן ח"א (סימן סא אות יג) דעל שעת הכניסה והיציאה לא חיישינן, וכמש"כ תוס' סוטה (יט א) ד"ה וכהן, בשם ירושלמי, דאין יצה"ר מצויה לשעה עיין שם, וע"כ דוקא במרחץ יבש ששוהין שם שעה ארוכה בגילוי, בזה איכא למיחש להרהורא, אבל בנהר דאין גילוי אלא לשעה קצרה בשעת כניסה ויציאה י"ל דאין יצה"ר מצויה לשעה ולא חיישינן. ועל שעת לבישה י"ל ג"כ דבעבידתיה טריד וכש"ס ב"מ (דף צא א) ליכא למיחש. ועי"ש שכתב עוד כמה טעמים לישב מנהג העולם, חדא דכשנזהר מהסתכלות אין איסור, וגם דבמרחץ דאית ביה ביעתותא לא חיישינן להרהור, וגם דאין איסור אלא כשרוחץ עם אביו וכו' ביחידות. עי"ש.

ובאמת שהטעמים אינם מתישבים כ"כ על הדעת, שהרי מהפוסקים נראה שיש לחשוש להרהור אף אם נזהר מלהסתכל שהרי החשש שמא יראה ערות אביו וזה אף בנזהר שלא להסתכל, מ"מ החשש שמא יראה ויגיע לידי הרהור עדין קיים. ומה גם שהרמ"א שכתב להקל הוא רק אם מכסים ערותן ולא היכא שנזהרים מלהסתכל. וגם שבמרחצאות של ימינו ליכא ביעתותא כפי שהיה בזמנם שהיה אש ממש במרחץ, וכן מש"כ דברבים ליכא להרהור נראה דגם כשהוא עם רבים אכתי חישינן להרהור. ובאמת שגם בלהרות נתן הנ"ל נראה שלא סמך כ"כ על דבריו להק ל אלא רק משום ישוב מנהג העולם, אך הוא עצמו סיים בסוף תשובתו דמכל מקום לדינא ולמעשה אי אפשר לזוז מפשטות דברי הרמ"א באה"ע (סימן כ"ג ס"ו) וביו"ד (סי' רמ"ב סט"ז) דההיתר בזה"ז הוא רק כשמתרחצין מכוסין. עי"ש.

ועין גם להדיין הרב שלמה בן שמעון בשו"ת דברי שלמה (ח"ב סימן יא) מה שדן בענין מה שאמרו בגמ' מסכת שבת (דף לג ע"ב) שלאחר שיצא רבי שמעון בן יוחאי מהמערה, חתנו רבי פנחס בן יאיר הכניסו למרחץ וראה בגופו פילי היינו סדקים שנעשו בגופו מחמת החול, עי"ש כל המעשה, והיאך לא חש למה שאמרו בגמ' פסחים שאסור ליכנס למרחץ עם חמיו וחתנו, וכתב לישב בזה בכמה אנפי עי"ש. ובסיום דבריו כתב, וכמה מכאיב הדבר בדורינו שכמעט נשכחה הלכה זו ואבות באים עם בניהם למרחץ ורוחצים ביחד והבנים רואים את אביהם ואת שאר בני אדם כשהם ערומים וסבורים האבות עצה טוב להרגיל את הבנים לטבול לכבוד שבת ולא מעלים בדעתם כל ההסתכלות שהבנים הקטנים רואים ואיפכא מכל הקדושה שחושבים לחנך את בניהם בטבילה לכבוד שבת. עכ"ל.

לשמש אביו חולה וזקן

ה. ויש לעיין אליבא דרש"י בגדר צריך לו שהוזכר בגמרא, די"ל דמה שצריך לשמשו היינו שיכול להסתדר לבד אך צריך קצת עזרה שבזה יש לחלק בין אביו לרבו, דברבו מותר משום שזהו כבודו, ואילו באביו גם זה אסור. אך במקרה שאין מי שירחץ את האבא או שאם ירחץ לבדו יכול לבוא ידי סכנה שמא גם רש"י מודה דמותר.

ובאמת שכעין זה איתא לרבי אברהם פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סימן ע דף קעו ע"ג) והובא באוצר הפוסקים אה"ע (סימן כג) דאחרי שהעלה דמותר לבן לשים עלוקות להוריו למצוץ מהם דם לצורך רפואה אם לא אפשר על ידי אחר, נסתפק באם יהיה צורך לשים העלוקות לאביו במקומות המכוסים אם יש לאסור ממאי דאסרינן לרחוץ עם אביו במרחץ, וכתב, דנתינת העלוקות אף במקומות המכוסים לא דמי למרחץ, דבמרחץ שניהם ערומים מכל וכל וזוהי סיבה לבא לידי הרהור, אבל בנתינת העלוקות שהבן לבוש והאב מגלה טפח ומכסה טפחיים, וגם בעבידתיה טריד, ויכסה פניו וישתדל עד כמה שאפשר שלא לראות, גם כיון דהוא בא לעשות רפואה לאביו אפילו שאין החולי כבד עליו תביר יצריה ויסור מתוכו מחשבות און אין לחוש בזה ומותר. ע"כ. ולכאורה יש ללמוד מזה לנד"ד דכיון שהבן לבוש ליכא בזה למיחש להרהור. וגם י"ל דבעבידתיה טריד, וגם כיון שעסוק בנקיון אביו שהוא דבר המאוס תביר ייצריה טפי מרחיצת אביו ובודאי שיסור מליבו מחשבות אבן, אך מ"מ גם כשעושה כן יכסה פניו וישתדל עד כמה שאפשר שלא לראות.

וכיו"ב ראיתי בספר נשמת אברהם (אה"ע עמוד רמב) שדן לענין טיפול באביו כגון שימת משחה במקומות המכוסים או רחיצתו כשהוא חולה. והביא מדברי תשובת שמע אברהם הנ"ל להתיר להניח לו משחה על בשרו, או לרחוץ את כל גופו היכא דאי אפשר ע"י אחר, ואפילו כאן שממש נוגע בבשר אביו במקומות המכוסים יהיה מותר משום דבעבודתו הוא עוסק. וכתב שהסכים אתו מו"ר הגרי"י נויבירט. עי"ש.

ובספר מורא הורים (פ"ה הערה כג) הביא משמיה דהגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שאם צריך לרחוץ אביו ואין אדם אחר שיכול לרוחצו אלא בנו, הדין שיכסה האב אותו מקום במגבת ואז שרי.

וכ"פ הגר"ש ווזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן ערב) במקרה שהאב חולה זקן מופלג ויש חשש החלקה באמבטיה שהוא בגדר ספק סכנה, פשיטא לי דמותר דאין כאן אביזריהו דג"ע להחמיר, וגם שהבן עצמו מלובש, וכיון שמשתדל שלא להסתכל אין חשש וגם מצוה איכא. וציין לתשובת השמע אברהם הנ"ל. עי"ש.

ועין גם להגר"י זילברשטיין בחשוקי חמד (פסחים נא.) שכתב שאף שאסור לבן לנגוע במבושי אביו כמבואר בתרגום יונתן בן עוזיאל (בראשית מז ל), מ"מ נראה שאם אין מי שירחוץ את אביו, מותר גם לשיטת היונתן בן עוזיאל לרחצו בחשש של פקוח נפש שיקבל פצעים וזיהומים, אך עדיף לשטפו באופן שלא יצטרך לנגוע בו, וכגון בעזרת מקלחת והתזת מים, וגם יש להתאמץ למצא דרך שאדם זר ירחצנו, אך אם אי אפשר בשום אופן על ידי אחר כשקיים חשש של פצעי לחץ מותר. ועי"ש שאף התיר לבן לרחוץ את אמו במקום שהיא עלולה לקבל פצעי לחץ ולהסתכן, כי יש בזה משום חשש פיקוח נפש, וישתדל שלא יסתכל, ויעשה כל מה שאפשר ביראת חטא, וביראת כבוד כלפי אמו שכבודה הוקש לכבוד המקום יתברך, אך יעשה כל מאמץ שאשה אחרת תרחוץ אותה. עי"ש.

וכן ראיתי בספר ילק"י הלכות כיבוד אב ואם (פ"ה הלכה מב מהד' תשפ"ד עמוד רנט) דבמקום שהאב חולה וזקן ויש חשש סכנה של החלקה באמבטיה ואין שום אפשרות שמישהו אחר ירחצנו יש להקל לבן לרחוץ את אביו כשהבן לבוש, ולכתחילה יניח על א"מ מגבת גדולה או שילבישנו בגד ים וכדו', ואם גם זה א"א יש להקל לרוחצו במקום סכנה. והביא לזה כמה צירופים להקל. א. סברת המאירי  דדין אביו ורבו שווין בזה להקל במקום הצורך, דכיון שהטעם הוא משום מורא על כן בצריך לו מותר. ב. יש לצרף הסברא דדוקא בזמנם שהיו רוחצים באמבטיה אסרו אבל בזמנינו שרוחצים במקלחות שפיר דמי להקל. ג. עוד י"ל דדוקא כששניהם ערומים יש לאסור, משא"כ הכא שהבן לבוש בבגדיו יש אומרים דבכה"ג יש להקל. ד. יש לצרף הסברא שבזמם היו שוהים במרחץ להזיע, וכיום שהכל עסוקים ברחיצה יש להקל. עי"ש.

וממוצא הדברים עולה, שגם בנידון דידן באבא שהוא חולה סיעודי ובדרך כלל יש מי שמטפל באבא לשמשו ולרוחצו ולנקות צאותו וכו', אלא שלפעמים נצרך אחד מהבנים לטפל באבא, שהדין בזה שמותר לבנים לנקות את אביהן רק שישתדלו בכל כחם שלא לראות את ערותו.

דינים העולים.

א. אסור לבן לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו. והטעם בזה משום שחישינן להרהור כמבואר בגמ' פסחים נא ע"א. ונפסק ברמ"א אה"ע (סימן כג סעי' ו) וכתב, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא.

ב. ולכן מותר לאב לילך עם בניו לים או ברכה כיון שכיום לבושים בבגד ים משא"כ בבית המרחץ או מקוה שרגילים לילך בגילוי ערוה אין להתיר.

ג. במקום הצורך כגון שהאב זקן או חולה ומבקש מהבן לרוחצו העלו האחרונים להקל באופן שאין מי שירחצנו ובתנאי שיכסה את ערות אביו במגבת או בבגד ים וכדו'.

ד. במקום שהאב סיעודי וצריך לנקות את אביו מצרכיו או שצריך למרוח משחה בא"מ מותר לבן לעשות כן לאביו וישתדל בכל כחו שלא להסתכל על ערותו ויעשה כן ביראת חטא וביראת כבוד.