עד כמה אדם מחויב למסור את עצמו או את ממונו כדי להציל את חבירו

האם אדם חייב להיכנס בספק סכנה – על מנת להציל יהודי אחר?

האם רופאים חייבים לטפל בחולה שמקננת בגופו מחלה מסוכנת מאד, והיא מחלה מדבקת?

האם חיילים צריכים להיכנס לספק סכנה, על מנת להציל יהודי שנחטף ונמצא בסכנת חיים מיידית?

כתבו הטור ומרן בש"ע חו"מ (סי' תכו): הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו, או שישכור אחרים להציל, ולא הציל; או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו; או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך (ויקרא יט, טז).

*

האם אדם צריך להכנס בספק סכנה, על מנת להציל יהודי אחר מסכנה ודאית?

בהגהות מיימוניות [פ"א מרוצח הט"ו דפוס קושטא] כתבו, שבירושלמי [ראה סוף פ"ח דתרומות] מסיק דצריך אפילו להכניס עצמו בספק סכנה עבור זה. והביא דבריהם מרן בבית יוסף, וכתב: ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק.

אולם הרמב"ם והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה. וגם מרן בשלחן ערוך השמיטו.

אמנם מרן בש"ע השמיט עוד דין חשוב, שכתבו הרא"ש [סנהדרין פ"ח סי' ב'] והטור בסימן זה שאם יש לו ממון להציל עצמו חייב לשלם לחבירו, והביא הרא"ש ראיה לדבר. ומרן הביא ד"ז בבית יוסף כאן. והשמיטו בש"ע. וכבר תמה ע"ז בסמ"ע (סק"א) ומהתימה שהשמיטו המחבר ומור"ם ז"ל.

והנה מרן בבית יוסף יו"ד (סי' רנב) הביא דין זה, בזה"ל: מצאתי כתוב (שו"ת מהר"י ווייל סי' קמח קמט) על מי שפדה אשת חבירו, אין אדם חייב [לפדות] נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממון לניצל, וכיון דמחוייב להצילו בממונו של נרדף, ישבע כמה הוציא ויטול, דומיא דרועה שקידם ברועים ובמקלות (ב"מ צג:). ומה שאמר הבעל להיות ציית דינא בבית דין שהוא שייך שם, נראה כיון דדינא חרוץ ופשוט הוא שמחוייב לפרוע, אין לפודה לירד עמו לדין, אלא זה יפרע מיד. ואם יש לאחר דין עליו, יתבענו לדין. ודמיא לגמ' (ב"ב מא:) רב כהנא שקל בדקא בארעא וכו', אמר ליה לכי תיתי. וכתבו הגהות מיימוניות (פ"ו מהלכות סנהדרין אות ח), מי שנתחייב בדין ואמר יש לי ראיה להחזיר הדין, אין ממתינין לו אלא יפרע מיד. ועוד, שאם היינו דוחים אותו עד שיוציא הוצאה לטעון עמו, אין לך אדם שמציל את חבירו, ודומה לגמ' (סנהדרין עד.) רודף שהיה רודף להציל את חבירו ושיבר כלים, בין של נרדף בין של כל אדם. פטור.

ופסק הרמ"א ביו"ד שם (סעיף יב) וזה לשונו: הפודה חבירו מן השביה, חייב לשלם לו אם אית ליה לשלם, ולא אמרינן דהוא מבריח ארי מנכסי חבירו. וצריך לשלם לו  מיד, ולא יוכל למימר אני ציית לך דין. ואם אית ליה אח"כ טענה עליו יתבענו לדין, דבלא זה אין אדם פודה את חבירו. ע"ש. ומזה השיג הש"ך (חו"מ כאן) על הסמ"ע שכתב שהרמ"א השמיט ד"ז, שהרי באמת הרמ"א גופיה אכן הביא ד"ז ביורה דעה הנ"ל.

ועכ"פ אכתי התמיהה על מרן הש"ע כאן בחו"מ שהשמיט שני הדינים.

והנה הסמ"ע (סק"ב) כתב, שהשמיטו המחבר ומור"ם דין זה, וי"ל כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, משו"ה השמיטוהו גם כן. ע"כ. ועוד עיין בפתחי תשובה (סק"ב) שהביא שבשו"ת אגודת אזוב מהגאון מהר"ם זאב זצ"ל שכתב טעם נכון מה דהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס"ל דתלמודא דידן פליג על הירושלמי בהא ע"ש. ושם בסוף הספר בהשמטות הביא בשם הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שכתב כן בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה [עיין מה שכתבתי בפ"ת ליו"ד סימן קנ"ז ס"ק ט"ו הבאתי דברי רדב"ז אלו ע"ש.

וכ"כ בערוך השלחן (סעיף ד'), שהראשונים השמיטו דין זה, מפני שבש"ס שלנו מוכח שאינו חייב להכניס את עצמו.

אמנם בפת"ש הנ"ל סיים בשם אגודת איזוב הנ"ל, שצריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו סוף פרק אלו מציאות דף ל"ג [ע"א] גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סוף בא לידי כך, וכ"ה בשו"ע [חו"מ] סימן רס"ד ס"א. ע"ש. וכן כתב בערוך השלחן, שהכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור את עצמו יותר מדאי, ובזה נאמר ושם אראנו בישע אלהים, זהו ששם אורחותיו, וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא.

ולפיכך למעשה, אין האדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה על מנת להציל יהודי אחר מודאי סכנה. ומ"מ צריך לשקול הענין היטב.

ולפיכך, בודאי שאין חיוב לאדם בריא ליטול תרופות נסיוניות או לעבור טיפולים נסיוניים על מנת שיוכלו לרפאת בהם חולים רבים אחרים, אף על פי שללא הטיפול ימותו החולים.

אולם גדר ספק סכנה, אבל אם הסיכויים לסכנה הם אחוזים מועטים מאד, יש לשקול את הענין היטב.

ולכן רופאים הנדרשים לטפל בחולה שמקננת בגופו מחלה המדבקת ומסוכנת מאד, אך הרופאים חובשים אמצעי מיגון באופן שהסיכויים לחלות הינם נמוכים ביותר, אין זה בכלל הדין "להכנס בספק סכנה".

וכן אף שאין חיילים מחוייבים למסור נפשם בכפם ולהכנס בספק סכנה, על מנת להציל יהודי אחר מודאי סכנה. אולם אם אחר נקיטת אמצעי זהירות הסיכויים לסכנה נמוכים ביותר, יש לשקול הענין בחיוב.

 *

תרומת כליה ואיברים אחרים על מנת להציל יהודים

אין אדם מחוייב לתרום כליה או איבר אחר על מנת להציל יהודי אחר, כיון שגם התורם נכנס בספק סכנה באחוזים מסויימים. אולם רשאי לעשות כן, ומצוה גדולה עושה[1].

האם מחוייב לקצוץ איבר אחד שלו – ע"מ שלא ימות יהודי אחר?

ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סימן תרכז) שכתב, בענין שלטון שאמר ליהודי: הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חבירך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת, והראיה מדאמרינן בע"ז חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת, ומפרש טעמא משום דשורייני דעינא בלבא תליא. משמע הא אבר אחר לא. והשתא יבוא הנדון מק"ו, ומה שבת החמורה שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פקוח נפש, אבר אחד שנדחה מפני השבת אינו דין שתדחה מפני פקוח נפש.

והשיב הרדב"ז שמכמה טעמים אינו מחוייב בזה, רק מידת חסידות:

וזה לשונו: זו מדת חסידות, אבל לדין יש תשובה, מה לסכנת אבר דשבת, שכן אונס דאתי משמיא, ולפיכך אין סכנת אבר דוחה שבת. אבל שיביא הוא האונס עליו מפני חבירו, לא שמענו. ותו דילמא ע"י חתיכת אבר, אעפ"י שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות. ומאי חזית דדם חבירו סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי.

ואני ראיתי אחד שמת ע"י שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם, ויצא כ"כ עד שמת. והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן, וכ"ש אם יחתכו אותו.

ותו דמה לשבת שכן הוא ואיבריו חייבין לשמור את השבת, ואי לאו דאמר קרא "וחי בהם" – ולא שימות בהם, הו"א דאפילו על חולי שיש בו סכנה אין מחללין את השבת. תאמר בחבירו שאינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו, אע"ג דחייב להצילו בממונו, אבל לא בסכנת איבריו.

ותו דאין עונשין מדין ק"ו, ואין לך עונש גדול מזה, שאתה אומר שיחתוך אחד מאיבריו מדין ק"ו, והשתא ומה מלקות אין עונשין מדין, ק"ו כ"ש חתיכת אבר.

ותו דהתורה אמרה פצע תחת פצע כויה תחת כויה, ואפ"ה חששו שמא ע"י הכוייה ימות, והתורה אמרה עין תחת עין ולא נפש ועין תחת עין. ולכך אמרו שמשלם ממון. והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכויה, יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפ"ה חיישינן לה. כ"ש בנ"ד.

תדע דסכנת אבר חמירא, דהא התירו לחלל עליה את השבת בכל מלאכות שהם מדבריהם, אפילו ע"י ישראל.

ותו דכתיב דרכיה דרכי נועם, וצריך שמשפטי תורתינו יהיו מסכימים אל השכל והסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חבירו.

הלכך איני רואה טעם לדין זה. אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה.  ע"כ לשון הרדב"ז.

*

האם אדם מחוייב למסור כל ממונו כדי להציל?

עשיר שפנו אליו עבור ילד חולה אנוש הזקוק להשתלת כליה או איבר חיוני אחר, והטיפולים עולים כמה מליוני דולרים, ואין תורם אחר שיוכל לעמוד בהוצאה הגדולה. העשיר טוען שכבר תרם מעשר ואולי אף חומש, ואינו רוצה לתרום. האם מחוייב העשיר לתרום סכום גבוה כל כך על מנת להציל את הילד ממוות?

חתם סופר – חייב לתת כל ממונו על מנת להציל יהודי אחר.

רוב הפוסקים חולקים, שאין אדם מחוייב לתרום ממונו אלא עד מעשר או חומש.

תשלום הוצאות ההצלה

ומ"מ, מצינו להרא"ש (סנהדרין פ"ח סי' ב) שכתב, הניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, שאין אדם מחוייב להציל נפש חבירו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול. והביאו מרן בבית יוסף. ובש"ע השמיטו. אולם הרמ"א פסק כן ביו"ד (סי' רנב סי"ב), ועי' לעיל מה שנתבאר בזה.