מי נושא באחריות על טעות של בעל מקצוע

0:00:00 – 0:03:33: חריגה מהזמנה – נגר ושיפוצניק

• המקרה הראשון (ארון במקום ספרייה): אדם הביא עצים לנגר כדי שיבנה לו ספרייה. הנגר השתמש בעצים ובנה מהם ארון בגדים במקום ספרייה. המזמין טען כי לא ביקש ארון וכי יש לו כבר מספיק ארונות בגדים בביתו.

• המסקנה ההלכתית: הרב פסק כי המזמין חייב לשלם לנגר את המחיר המינימלי של בניית ארון הבגדים, למרות שכלל לא רצה בו. בעקבות פסיקה זו עולה התהייה מדוע המזמין לא דורש מהנגר פיצוי על הנזק שעשה לעצים.

• המקרה השני (שיפוצניק שהתקין קרמיקה יקרה): אברך ששיפץ את ביתו סיכם עם שיפוצניק על התקנת קרמיקה בעלות של 5,000 ש"ח. בפועל, השיפוצניק התקין על דעת עצמו קרמיקה יקרה יותר שעלותה 6,000 ש"ח.

• האברך סירב לשלם את התוספת בטענה שאין לו אפשרות כלכלית לכך. השיפוצניק סירב לקבל רק 5,000 ש"ח בטענה שזה לא משתלם לו. האברך בתגובה אמר לשיפוצניק לקחת את הקרמיקה שלו וללכת, כיוון שלא הזמין אותה. השיפוצניק טען שאינו יכול להסיר את האריחים לאחר שכבר הודבקו.

• המסקנה ההלכתית: הרב פסק שהאברך אינו מחויב לשלם לשיפוצניק יותר מ-5,000 ש"ח ויכול להגיד לו "טול עציך ואבניך". פסיקה זו מעלה סתירה לכאורה למקרה הנגר – מדוע במקרה הנגר המזמין משלם על הארון שלא רצה, ואילו בקרמיקה הוא פטור מלשלם על התוספת שלא ביקש.

0:03:33 – 0:07:50: שאלות ממונות נוספות – ניקוי יבש, מצלמות חניה והפקדת כספים

• טלית שנשלחה לניקוי יבש בטעות: אדם החליף בטעות את טליתו עם חבר בבית הכנסת לפני פסח, ואשתו שלחה את טלית החבר לניקוי יבש בעלות של 50 ש"ח. לאחר הגילוי , אותו אדם דרש מחברו לשלם על עלות הניקוי היבש, אך החבר סירב בטענה שאינו מעוניין לשלם או שנהנה מזה אך לא היה שולח את הטלית לניקוי בעצמו.

• התקנת מצלמות אבטחה בניגוד לדעת השכנים: שכן באזור מוכה גנבות הציע להתקין מצלמות אבטחה בעלות של 4,000 ש"ח בחניה המשותפת. השכנים סירבו להשתתף בהוצאה, והוא שילם אותה מכיסו. מאוחר יותר, נגנב רכבו של אחד השכנים שסירבו לשלם. השכן הנפגע ביקש לצפות בצילומים, ובעל המצלמות דרש ממנו השתתפות כספית, אך השכן סירב בטענה של "זה נהנה וזה לא חסר".

• הפקדת כסף שגויה לחשבון: אדם הפקיד 4,000 ש"ח לחשבונו של חבר בטעות. ההפקדה מנעה מהחבר לשלם עמלת משיכת יתר (מינוס). המפקיד דרש תשלום על כך שמנע הפסד מהחבר.

0:07:50 – 0:14:00: עקרונות בדיני "היורד לשדה חברו" וטענת "טול עציך ואבניך"

• דרגה ראשונה (הנאה מכוונת): אם בעל הבית היה מעוניין לבצע את הפעולה בעצמו (למשל, התכוון לקחת את הטלית לניקוי יבש), הוא מחויב לשלם למי שעשה זאת עבורו.

• דרגה שנייה ("שדה שאינה עשויה ליטע"): כאשר אדם נהנה מהעבודה שנעשתה, אך לא היה מוציא עליה כסף בעצמו. במצב כזה הוא נדרש לשלם רק את ההוצאה המינימלית ביותר עבור השירות.

• דרגה שלישית (חוסר רצון מוחלט): כאשר אדם אינו מעוניין כלל בעבודה שנעשתה (למשל תוספת הקרמיקה היקרה). במצב זה רשאי הלקוח לומר לאומן "טול עציך ואבניך" ולסרב לשלם. בעל הבית צריך לשלם רק את תוספת השבח או ההפרש.

• מחלוקת באומן שאינו יכול להסיר את עבודתו: לפי ה"נתיבות משפט", אם צבע צבע בגד או קיר ולא ניתן להסיר את הצבע, הלקוח אינו יכול לטעון "טול עציך ואבניך" וחייב לשלם. לעומת זאת, לפי "קצות החושן" וה"חזון איש", במקרה שהלקוח לא ביקש את העבודה ואינו נהנה ממנה כלל, הוא פטור לחלוטין מתשלום, אלא אם יוכח שהוא אכן נהנה בסתר ליבו. צבע שמרח צבע בצורה חובבנית ומקלקלת על קיר מוחלק, נחשב כמזיק ולא זכאי לתשלום. לקוח שטוען שאינו נהנה אינו משלם כלום אלא אם יוכח אחרת.

0:14:00 – 0:24:44: תקנת האומנים ויישוב הסתירה ההלכתית

• לקוח במוסך שביקש טיפול 10,000 וקיבל בנוסף צמיגים חדשים שלא ביקש, יכול להורות למוסך להסיר את הצמיגים ולא לשלם עליהם.

• גמרא בבא קמא (ק' ע"ב) ופסיקת השולחן ערוך: הגמרא מביאה מקרה של אדם שנתן לצבע צמר כדי לצובעו באדום, והצבע צבע אותו בשחור. לפי רבי מאיר, האומן צריך להחזיר לבעלים את דמי הצמר כפי שהיו במקור כיוון ששינה והזיק. לפי רבי יהודה (שנפסקה ההלכה כמותו), האומן אינו משלם אלא הלקוח מחויב לשלם לאומן את הסכום הנמוך מבין השניים: הוצאות האומן או שבח המוצר.

• מרן השולחן ערוך פוסק כי אם אדם הזמין מנגר כיסא נאה וקיבל ספסל רע, המזמין חייב לשלם למרות שזו לא הייתה בקשתו המקורית.

• המסקנה ויישוב הסתירה (קצות החושן): קיימת תקנת חכמים מיוחדת לטובת אומנים – "תקנת האומנים". התקנה קובעת שאם האומן טעה ויצר מוצר שונה ממה שהתבקש (למשל ארון בגדים במקום ספרייה), אך למזמין יש אפשרות למכור את המוצר החדש ולהפיק ממנו תועלת, עליו לשלם לאומן את הנמוך מבין ההוצאות או השבח.

• עם זאת, במצב שבו אין למזמין אפשרות למכור את המוצר (למשל ארונות מטבח שנבנו למידות ספציפיות ולא יתאימו לבתים אחרים), תקנת האומנים אינה חלה. במקרה זה המזמין יכול לטעון "טול עציך ואבניך" ופטור לחלוטין מתשלום.

0:24:44 – 0:33:16: מקרי רכב גנוב, הפקדה שגויה, ושאלות נפוצות

• רכב גנוב שתוקן: רכב יקר שנגנב, עבר תאונה ותוקן במוסך על ידי הגנב, חזר לאחר מכן לבעליו. בעל המוסך דרש תשלום מבעל הרכב על התיקון. הרב זפרני פסק שבעל הרכב מחויב לשלם למוסך, על בסיס פסיקת השולחן ערוך המחייבת בעל שדה לשלם למי שקנה את השדה שלו מגזלן והשביח אותה. חלק מהקהל העיר שהמקרה אינו מציאותי בימינו.

• המסקנה במקרה הפקדת הכסף השגויה: לפי ספר "באר חנוך", המפקיד בטעות לחשבון חברו אינו יכול לדרוש תשלום על עמלת המינוס שנחסכה מהחבר. מניעת הפסד אינה מוגדרת כהנאה המחייבת בתשלום.

• השחתת מגילה מושאלת בבכי: אדם ששאל מגילה, בכה מעליה והרס אותה בדמעותיו, מחויב לשלם על הנזק, שכן זה אינו נחשב לנזק שאירע מחמת עבודה רגילה ("מתה מחמת מלאכה").

• שוכר העוזב דירה באמצע חוזה: אם השוכר מביא שוכר חלופי ראוי במקומו, לרוב הבעלים אינו מתנגד לכך. עם זאת, אם החוזה אוסר במפורש על העברת השכירות לאחר ללא אישור, השוכר עובר על ההסכם שביניהם. בדיון הועלה גם מקרה חייט שתפר שמלה במקום חליפה, שאינו מעשי בימינו , ומקרה של נגר שעשה רהיט פעם שנייה מרחמים לבקשת הלקוחה שבכתה, למרות שלא חלה עליו חובה.

0:35:48 – 0:40:32: מסקנה במקרה מצלמות האבטחה

• במקרה שהוצג קודם, שכן אחד מימן מכיסו 4,000 ש"ח להתקנת מצלמות לאחר ששאר השכנים סירבו להשתתף.

• המסקנה ההלכתית: כשהשכן שסירב לשלם ביקש להשתמש בצילומי המצלמה לאיתור גנב רכבו, הוא הוכיח במעשיו שהמצלמה אכן הייתה נצרכת עבורו. בדיני שותפים, כאשר דבר מוכח כהכרחי, שכן אחד יכול לכפות על השני לשלם את חלקו. כל עוד לא הוכח צורך, השכן פטור. לכן, השכן המבקש אינו יכול לטעון "זה נהנה וזה לא חסר", והוא מחויב בתשלום מלא (או יחסי לפי ערך עלות נוכחי) על השימוש בהן. זה דומה למקרה שבו שכן מסרב להשתתף בעלויות יציקת עמודים למרפסת ופטור מכך , אך אם הוא יתחבר אליהם בעתיד, יחויב לשלם את חלקו.

• הוזכר אדם שהיה לו צ'יינג' ורכבו נגנב לו מספר רב של פעמים בשעת תפילת הבוקר.

0:40:32 – 0:48:46: אבדות, ייאוש וממונות אישה

• המקרה (אובדן כסף בסופר): אישה משכה כסף שמה בשקית בסופר , שכחה את השקית על מדף , התייאשה כליל כשלא מצאה את השקית במקומה , והכסף נמצא מאוחר יותר. היא ביקשה אותו בחזרה.

• המוצא טען שבגלל שהתייאשה הוא זכאי לשמור את הכסף אצלו, ושהיא מודה בכך. שולחן ערוך מחלק דינים אלה למקומות המשתמרים ואינם משתמרים. כאשר האבדה הונחה במקום שאינו משתמר, לדוגמה ברחוב ללא מצלמות, האישה מתייאשת במפורש כליל.

• בעלה של האישה כלל לא ידע שהכסף אבד, ולכן לא יכול היה להתייאש.

• המסקנה ההלכתית: לפי ספר "פתחי חושן" (בשם ה"כסף הקודשים"), היות ולפי תקנת חכמים מציאת או השתכרות אישה שייכת לבעלה, ייאוש של אישה אינו נחשב לייאוש מבחינה הלכתית אם בעלה אינו מודע לאובדן, והמוצא חייב להשיב את הכסף.

• החרגה לימינו: פוסקים כיום (כדוגמת הרב עובדיה יוסף) קובעים כי אישה שעובדת ומרוויחה סכומים משמעותיים, הכסף מוחזק כשלה גם אם לא התנתה זאת במפורש עם בעלה. לכן, באישה שמרוויחה כסף עצמאי ויש לה סמכות על הכסף (למשל כספי פנסיה , או שהיא מפרנסת את המשפחה ), ייאוש שלה כן נחשב הלכתית והמוצא לא חייב להשיב. נידונו במקביל דיני חלוקת דירה בגירושין וירושה בימינו , ודיון לגבי התנגדות בשידוכים.

0:48:46 – 0:51:56: רעיון פרשת השבוע (פרשת קורח)

• משה רבנו מוכיח את עם ישראל בספר דברים ומזכיר את חטאיהם בסדר מסוים: "…ולבן וחצרות ודי זהב". רש"י מפרש ש"חצרות" רומז למחלוקת קורח ו"די זהב" לחטא העגל. לכאורה קיימת בעיה כרונולוגית, שכן חטא העגל קדם כרונולוגית למחלוקת קורח.

• לפי ספר "חנוכת התורה": משה רבנו לימד סנגוריה על עם ישראל בעקבות חטא העגל, וטען שהציווי עשרת הדיברות ("לא יהיה לך") נאמר במעמד הר סיני בלשון יחיד, ולכן העם סבר בטעות שהציווי פנה רק למשה ולא אליהם.

• כאשר קורח בא וחלק על משה באומרו "כי כל העדה כולם קדושים", הוא למעשה הצהיר שכולם היו במעמד הר סיני ושמעו את הציווי עבורם. טענה זו שמטה את הקרקע מתחת לסנגוריה של משה רבנו על חטא העגל, והחזירה את האשמה על החטא. מסיבה זו משה מזכיר את קורח בסמוך ולפני "די זהב", שכן קורח וטענתו עוררו מחדש את חטא העגל.