בגדר דין ספק דרבנן לקולא בקיום מצוות
רציתי לברר נושא שנוגע בהרבה הלכות בחיי היום יום.
כאשר אדם נמצא במצב של ספק בקיום מצוה למשל מצוה שזמנה ביום או בלילה, אם גם ביה"ש בכלל או לא. פעמים שע"י הכלל של ספק דרבנן לקולא אדם יכול לצאת ידי"ח המצוה ונפטר, פעמים שכבר אינו יכול לקיים המצוה ופעמים יכול לקיימה אבל בלי ברכה. נציין כאם כמה דוכתי דחזינן שהכלל דספק דרבנן לקולא תופס משמעות שונה.
א. ראשית כל בסי' תפ"ט ס"ב מבואר דהמקדקים אינם סופרים (העומר) עד צאת הכוכבים ושכן ראוי לעשות. ע"כ מדכתב מרן שכן "ראוי" לעשות מבואר דמעיקר הדין אפשר לספור העומר בזמן בין השמשות, והטעם משום ספק דרבנן לקולא, כיון שספיירת העומר בזמן הזה להרבה פוסקים היא דרבנן, עיין ביה"ל שם ד"ה לספור העומר וכן מבואר בתוס' מנחות סו. ד"ה זכר למקדש הוא ועוד ראשונים. והתם לא רק שמקיימים המצוה בזמן של ספק אלא מברכין ולא אמרינן ספק ברכות להקל.
ב. בסי' רסא ס"א בביה"ל ד"ה עירובי חצירות דן בהנחת עירוב חצירות בזמן בין השמשות ומסיק וז"ל: ומוכח מדברי המ"א בסי' רס ק"ג שהמהדר למצוא טעמים על מה שצריך לזרז על עירובי חצירות קודם בין השמשות, דפסיקא ליה דבביה"ש יכול לברך ג"כ כשמניח העירובי חצירות ולא הוי כשאר דברים דקי"ל ספק ברכות להקל, והטעם צ"ל דלענין עירובי חצירות דקי"ל עשו הדבר כאילו הוא יום ודאי. עכ"ל.
מבואר יוצא דאף שמותר לערב עירובי חצירות בזמן ביה"ש מדין ספק דרבנן לקולא (כן משמע מהמשנ"ב שם סק"ו וע"ע בספר הלכה ברורה ריש סי' רסא ודו"ק). אע"פ דלולי הטעם דעירובי חצירות קיל היינו אומרים ספק ברכות להקל ומה שנא מספירת העומר.
ג. בסימן ק"ס סי"א מרן פסק וז"ל: מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו וכו' טהור וכו'. עכ"ל. וכתב בביה"ל ד"ה מים שיש לו וז"ל ומשמע בפרי מגדים דיוכל לברך עליהם ג"כ, אחרי שהרשוהו חז"ל ליטול באותם מים. [וכהאי גונא כתבתי לקמן בסימן רס"א ס"א לענין עירובי חצירות בבין השמשות, ע"ש בביאוה"ל ראיה ממ"א]. עכ"ל. מבואר דעת המשנ"ב בספק דרבנן לא סגי דאזלינן לקולא אלא גם מברכים. איברא דיש להעיר על המשנ"ב קצת דבסימן רס"א כתב דעירובי חצירות קיל ולכן ל"א סב"ל והכא משמע דבכל מצוה דרבנן אם חז"ל הרשו לקיים אותה אף במצב של ספק אז ברוכי מברכינן. וצ"ע.
ויסוד זה שמברכים על מצוה גם כאשר היה ספק אם אפשר לקיימה ומדין ספק דרבנן לקולא מקילינן, יש לסייעו מהדין המבואר בשו"ע (סי' רחצ ס"ז) וז"ל: היה הולך חוץ לכרך וראה אור, אם רובן גויים אין מברכין עליו וכו' אפי' מחצה על מחצה מברכין עליו. עכ"ל. והטעם מבואר בריטב"א (ברכות נג.) משום דספיקא דרבנן לקולא. עיי"ש. משמע דכיון דהוי מצוה דרבנן לברך על נר של ישראל אם יש ספק אם הוא נר של ישראל אם לא, מספק מקיימים המצוה וגם מברכין עליה (בנידון זה הברכה היא המצוה).
ד. בסימן תקכ"ז ס"א בהגה פסק שמותר להניח עירוב זה (היינו עירוב תבשילין) אפי' בספק חשיכה. ובשו"ת אבני נזר חיו"ד סי' שסח פסק דצריך ג"כ לברך עליו. וכן פסק בשו"ת יחו"ד ח"ו סי' ל"א, חזינן דלא אמרינן סב"ל. ונלע"ד שהטעם כמבואר בביה"ל סי' ק"ס הנ"ל דאחרי שחז"ל התירו לערב עירוב תבשילין בביה"ש, הוה ליה הספק כודאי ורשאים לברך עליו. ועיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' ל"ו ד"ה אמנם יש לדון) שביאר שכמו שכתב הביאוה"ל בסימ' רסא לגבי עירובי חצירות קיל לכן אפשר גם לברך ה"ה והוא הטעם בעירובי תבשילין. אבל כבר הערנו שדברי המשנ"ב סתראי נינהו.
ה. בסימן תקכ"ז משנ"ב סקי"ג ובשער הציון אות כד מובא מח' פוסקים האם אפשר לערב עירובי תבשילין עם מאכל שנמלח ולא התבשל, האם הוי כרותח וממילא דמי לתבשיל ומערבין בו או דלמא דוקא אי הוי כמבושל ולא סגי ברותח עיי"ש. ובשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' לא ד"ה אמנם ראיתי) אחרי שהביא דברי החכם צבי שהסיק לגבי דג מלוח שמותר לערב ע"ת איתו, אולם לא יברך משום סב"ל אף שהעירוב כשר ומקיים המצוה.
ו. במשנ"ב איתא (סי' תקפח סק"א) לגבי מצות תקיעת שופר שאם לא תקע עד ביה"ש, יתקע בלי ברכה. ע"כ. ונראה לבאר דמיירי ביום הא' של ראש השנה שהוא מה"ת אבל ביום השני דהוי דרבנן מספק אינו חייב לתקוע כמבואר בסי' תקפה סק"ה שמי שמסופק ביום השני אם שמע קול שופר אינו צריך לתקוע לפי שספק דרבנן לקולא. אמנם בסי' תרנב במשנ"ב סק"ב כתוב לענין נטילת לולב בביה"ש של שאר הימים חוץ מיום א' שהם דרבנן נכון ליטלו דאין בו טירחא. ונראה דה"ה לגבי תקיעת שופר בביה"ש של יום שני נכון לתקוע אבל לא לברך.
ולענין מקרא מגילה כשלא קרא אותה כל היום עד ביה"ש, כתב המשנ"ב סי' תרפז סק"ה דיקראנה בלי ברכה. ונראה דהטעם שהוא כתב שיקראנה, ולא אמר שפטור מלקרותה מדין ספק דרבנן לקולא הוא משום דקריאת המגילה היא מדברי קבלה וחמור מדברי סופרים[1]. ועיין בשעה"צ (סי' תרצ אות מא וסי' תרצב אות כז) דהיינו דוקא קריאה של היום שהיא מדברי קבלה אבל של הלילה אינה אלא מדרבנן. ובמשנ"ב (סי' תרצב ס"ק יד) משמע שאין חילוק בין הקריאה של היום לבין של הלילה, ושתיהן מדברי קבלה.
וליישב כל הנ"ל נלע"ד בס"ד דבכל מקום דאמרינן ספק דרבנן לקולא צריכים לדון מתחילה מהו שורש הספק ומה צד הקולא בזה הספק שאנו מספקים.
ולכן בסי' תפט שמעיקר הדין מותר לספור את העומר בביה"ש מדין ספק דרבנן לקולא, שורש הספק הוא האם הגיע זמן ספירת העומר או עליו עדיין להמתין עד צאת הכוכבים שעד אז לא הגיע זמנו. צד הקולא הוא לומר שכבר הגיע הזמן ואינו חייב להמתין עד צאת הכוכבים לכן מקילים כהצד הזה. ואין לומר שהספק הוא האם כבר התחייב בספירת העומר או עוד לא התחייב וא"כ צד הקולא הוא לומר שכיון שעוד לא התחייב ממילא לא יוכל לספור בביה"ש, זה אינו כיון שודאי עליו לספור סירת העומר ורק הספק הוא האם יוכל לקיים חובתו מעכשיו או עליו להמתין, לכן צד הקולא הוא כנ"ל לאפשר לו להקדים חובתו.
אולם לגבי תקיעת שופר ביום השני ונטילת לולב בשאר הימים חוץ מיום א' צדדי הספק הם האם עדיין מחויב לקיים המצוה או דלמא פקע חיובו, לכן צד הקולא הוא שכבר אינו חייב. (ולא מתחשבים ברצון שלו להמשיך חיובו עד צאת הכוכבים כדי שיוכל לקיים המצוה, אלא כיון שיש ספק בעיקר החיוב אמרינן ספק דרבנן לקולא וכבר אינו חייב).
ולענין הברכה על הספירה בביה"ש, מאחר שספק דרבנן לקולא ומתירים לו לקיים את המצוה באותו זמן, הוי כודאי קיום המצוה ולכן ברוכי מברכינן.
לפי החילוק הנ"ל יש להעיר על הגר"מ לוי זצ"ל בכמה מקומות בספריו הבהירים. זה יצא ראשונה במנוחת אהבה (ח"א פ"ט הע' 9) כתב דזמן סעודה שלישית בדיעבד הוא עד צאת הכוכבים ובזמן בין השמשות אפשר לצאת ידי חובת אכילה סעודה ג', בדיעבד שהרי חיוב ג' סעודות שבת אינו מה"ת רק מדברי סופרים. וא"כ אף שבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה מ"מ ספיקא דרבנן לקולא וחשבינן ליה יום לענין שיוצא ידי"ח סעודה ג' בזמן זה. ועיי"ש שהביא ראיה לדבריו מהדין של ספירת העומר בזמן ביה"ש הנ"ל. ולפי האמור שאני ספירת העומר בביה"ש כיון שודאי עומד להתחייב במצוה, והספק הוא האם כבר הגיע זמנה משא"כ בסעודה ג' הספק הוא האם עדיין חייב במצוה זו או פקע כבר חיובו ודמי לתקיעת שופר ונטילת לולב הנ"ל. לכן בזמן ביה"ש כשעדיין לא קיים סעודה ג' אמרינן ספק דרבנן לקולא ואינו חייב לקיים עוד המצוה (אמנם אם יאכל באותו זמן סעודה לא חשיב כלא עשה כלום, אלא עדיין נחשב שקיים ספק מצוה, שגם כשקבעו חז"ל שבדינים דרבנן ספקם אזלינן לקולא, לא עקרו לגמרי הצד השני, ורק כאשר הספק דרבנן לקולא מאפשר לו לקיים את המצוה כמו בספירת העומר, נחשב ספק כודאי וכנ"ל).
ועוד יש להעיר על הגר"מ לוי בספרו ברכת ה' (ח"ד פ"ה הע' 74) לענין שבע ברכות בביה"ש של יום השביעי שמדין ספק דרבנן לקולא אפשר לברך באותו זמן אמנם דין זה דומה לתקיעת שופר ונטילת לולב וכבר פקע החיוב.
וכמו כן בסי' תרפז בהערות איש מצליח הע' 4 כתב הגר"מ לוי זצ"ל לגבי קריאת המגילה של יום דאם היא נחשבת כדברי סופרים ולא כדברי קבלה, אמרינן ספק דרבנן לקולא ואפשר לקרוא אותה גם בביה"ש. אולם לענ"ד איפכא מסתברא דאי הוי כשאר דברי סופרים אזלינן לקולא ואינו חייב לקרותה ורק אי נימא דהיו מדברי קבלה אמרינן ספק לחומרא, ואולם גם בכה"ג לא יברך עיין משנ"ב סי' סז סק"א, מכל האמור יוצא דמצוה דרבנן בביה"ש האם אפשר לקיימה אם הביה"ש הוא קודם הזמן הודאי, א"כ אמרינן ספק דרבנן לקולא ויכול לקיים כבר חיובו ואם ביה"ש הוא בסוף הזמן הודאי אמרינן ספק דרבנן לקולא ופקע החיוב, וכל מקום שהתירו חז"ל לקים המצוה, מותר ג"כ לברך עליה.
אמנם לגבי עירובי חצירות ועירובי תבשילין שהבאנו לעיל שגם בביה"ש אפשר עדיין לערב וגם לברך אף שביה"ש הוא אחרי הזמן הודאי כיון שעיקר החיוב הוא לערב בער"ש או בערב יו"ט. אולם נ"ל דשאני דיני עירובין כיון שהם מתירין (העירוב חצירות מותר לטלטל והעירוב תבשילין מתיר לבשל ביו"ט) לכן שורש הספק הוא האם יש לי עדיין רשות לעשות "המתיר" כיון שכל תקנת העירוב הוא לא רק מצוה גרידא אלא גם לצורך האדם, לכן בביה"ש מקילים ואמרינן דעדיין יכול לערב, וממילא הברכה נגררת אחרי המצוה.
ועדיין עלינו לבאר מדוע החכם צבי הנ"ל פסק שלערב ע"ת עם דג מלוח, מותר אמנם בלי ברכה, ולא אמרינן שמאחר שהוא יכול לערב ממילא יכול לברך. ונראה שיש חילוק בין ספק מחמת מציאות או ספק של ביה"ש דאמרינן ספק דרבנן לקולא דהיינו דאזלינן כהצד המיקל משא"כ במחלוקת פוסקים הכלל הוא דהולכים אחר המיקל אבל עדיין הצד המחמיר קיים ולדידיה הוי ברכה לבטלה לכן אמרינן סב"ל. ושו"ר שכן חילק בשו"ת יחוה דעת הנ"ל. וכעין חילוק זה מצאנו לגבי ספק דרבנן בדבר שיש לו מתירין שאף שבספק במציאות מחמירין אבל במחלוקת פוסקים מקילין כי במחלוקת פוסקים א"א לבטל הצד השני. לכן לענין ברכות כיון שיש צד שסובר שהברכה היא לבטלה, חיישינן ליה, ולענין דבר שיש לו מתירין כיון שיש צד שמיקל לא אמרינן עד שתאכלנו באיסור, תאכלנו בהיתר כיון דלא חשיב איסור גמור כשיש מ"ד שמיקל.
ולפי חילוק זה יובנו דברי המ"ב בסי' תפו סק"א שהביא שנחלקו רבותינו הראשונים מהו שיעור כזית שלפי התוס' וכן פסק מרן שם שיעור כזית הוי חצי ביצה, ודעת הרמב"ם דהוא כשליש ביצה. והכריע המ"ב שלגבי מרור שהוא מצוה דרבנן בדיעבד יש לסמוך ארמב"ם, אבל לכתחילה כיון שצריך לברך על המרור נראה דאין להקל בזה. ע"כ.
מבואר דמצד קיום המצוה היה מקום לומר ספק דרבנן לקולא ולסמוך שבשליש ביצה קיים כבר המצוה, ורק משום הברכה, חשש המשנ"ב כיון שלא יוכל לברך ושנינו דערום לא יתרום בגלל הברכה. ויש להקשות מדוע לא אמרינן שכמו בספירת העומר בביה"ש ונטילת ידים במים שספק נעשו בהם מלאכה שמאחר שפוסקים ספק דרבנן לקולא א"כ גם מברכים, ה"ה הכא שיברך על אכילת שליש ביצה ממרור. ושו"ר שכן הקשה הגאון הרב שלמה זעפרני שליט"א בשו"ת עטרת שלמה (סי' מה-ה אות ב). ולפי האמור ניחא דהכא מיירי במחלוקת פוסקים וכיון שלפי התוס' לא קיים המצוה אא"כ אכל כשיעור חצי ביצה ואם יאכל רק כשליש, הברכה תהיה לבטלה ולכן לא מברכים.
ועדיין צריכים אנו למודעי שהרי המשנ"ב בסי' רע"א סק"ח הביא מחלוקת לגבי שיעורין שדעת הצל"ח שהביצים נתקטנו בזמנינו למחצית ממה שהיה בימי הגמ' ומסיק בביה"ל (ד"ה של רביעית) דלענין דאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח בוודאי יש להחמיר כדבריהם וכן לענין קידוש שלש לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ נכון לחוש לכתחילה לדברי הצל"ח. ע"כ. משמע שלענין דינים דרבנן אין צריך להחמיר וכן לענין אכילת רשות אין צריך להחמיר ולאכול שיעור לפי הצל"ח כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה. וצריך ביאור מדוע שלא נחמיר מספק שלא נברך אם שתה משקה כשיעור משקה כשיעור רביעית לפי הביצים של היום הרי יש לחוש לברכה לבטלה לפי דעת הצל"ח.
וראיתי בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' ס סק"א) שעמד בזה וכתב שמאחר שכבר ידוע בין הפוסקים שהטור והשו"ע סתמו בכמה מקומות שלא התקטנו השיעורים, וגם אין לחוש שלאחר סתימת השו"ע עד היום התקטנו השיעורין שזה דבר שהחוש ודע"ת מכחיש, לכן מחמירין רק לכתחילה בדאורייתא ותו לא. עכ"ד.
וכ"כ הגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות (ח"ב סימן ל) ששיעור הגר"ח נאה הוא הנהוג והמקובל. עיי"ש. לכן בכה"ג לא אמרינן סב"ל אף שהספק הוא מחמת פלוגתא דרבוותא.
המורם מכל האמור דבכל ספק דרבנן דאזלינן לקולא יש לבדוק הענין שאנו עוסקים בו דעפ"י יקבע ה"לקולא". בספק של ביה"ש, לפני החיוב אזלינן לקולא ומקיימים המצוה, כמו לענין ספירת העומר וכן לענין "מתיר" כמו בעירובין דהקולא היא להתיר לערב. אמנם במצוה שזמנה ביום, בביה"ש של סוף היום, הקולא תהיה לא לחייב עוד במצוה כמו לענין תקיעת שופר ונטילת לולב.
ולענין ברכה אם הספק הוא במציאות או ביה"ש מותר לברך ואם הספק הוא במציאות או בביה"ש מותר לברך. ואם הספק הוא מחמת מחלוקת, גם כשמקיימים המצוה עדיין לא מברכים.
[1] ועפי"ז יש ליישב הערת דרשו סי' תרנב הע' 3.
