דינים השייכים לשבת חנוכה

זמן ההדלקה בכניסת השבת וביציאתה

פסק השו"ע (תרעט א) בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחלה ואח"כ נר שבת. והוסיף הרמ"א ומברך עליהם כמו בחול, אף על פי שמדליקין בעוד היום גדול.

הזמן הראוי להדליק נרות חנוכה בכניסת השבת

הדבר ברור שבערב שבת א"א להדליק נרות חנוכה בזמנם בין אם נאמר שהזמן הוא בשקיעה או בצאת הכוכבים, וכפי שכתב הרמ"א שמדליקים בעוד היום גדול.

לכן נראה שהזמן הראוי ביותר להדליק נרות חנוכה הוא עשרים וחמש דקות קודם השקיעה ואחר חמש דקות תדליק האישה נרות שבת כעשרים דקות לפני השקיעה, וכמנהגה מדי שבת וכמבואר במשנ"ב רסא סקכ"ה שהמדליקה שליש שעה קודם השקיעה נחשבת מהדרת במצוה זו, וכן הוא מנהגנו (אור לציון ח"ב, חזו"ע שבת א) ועיקר טעמם משום שמרוויחים בזה את שיטת היראים (כמבואר בשעה"צ שם אות כא). ואלו המדליקות נרות ארבעים דקות קודם השקיעה כמנהג ירושלים יש מי שכתב שתדליק נרות חנוכה חמישים דקות קודם השקיעה (תשובות והנהגות חנוכה עמ' יח ובהערה כב שם). ויש מי שכתב שידליקו כרבע שעה לפני השקיעה (חזו"ע חנוכה עמו' ע וראה בהערה [1]). ולכל השיטות יש ליתן שמן בכמות שיספיק השמן לדלוק עד חצי שעה אחר השקיעה[2].

זמן הדלקת נר חנוכה בצאת השבת

בבית הכנסת – ידליקו ואח"כ יבדילו, ובבית – יש נוהגים להדליק קודם ההבדלה משום "אין מעבירין על המצוות" (אבני נזר או"ח תצט, חיי"א כלל קנד סל"ז, הליכות שלמה חנוכה פט"ז סט"ו), ויש נוהגים קודם להבדיל ואח"כ להדליק (בא"ח ש"ר וישב אות כא, ערוך השולחן תרפא ס"ב, חזו"ע חנוכה עמ' קפו, תורת המועדים חנוכה עמ' ריג), וכן הוא מנהגינו. ואף הנוהגים כר"ת במוצאי שבת ימשיכו מנהגם ויעשו הבדלה בזמן זה ואחר ההבדלה ידליקו נר חנוכה (תורת המועדים שם). ומ"מ יש אומרים שאף הרגילים לנהוג כר"ת במוצש"ק של חנוכה שאינו אלא חומרא בעלמא (שלמי מועד בשם הגרשז"א זצ"ל עמ' רכא).

דין החנוכיה בשבת שדולקת ואחר שכבתה

אחד מסוגי המוקצה בשבת הוא איסור "בסיס" היינו – משמש המוקצה, יש עליהם שם מוקצה כל עוד המוקצה היה עליו בבין השמשות של כניסת השבת ולתוך השבת אע"פ שאח"כ הסתלק (שו"ע רעט א). ועל כן חנוכיה אין להזיזה בשבת בין דולקת בין כבויה (ובדולקת אפשר שיעבור על איסור דאו' של מבעיר).

אולם יש דרך להתיר טלטול החנוכיה אחר שכבתה ותלוי הדבר בדעות השו"ע והרמ"א (רעט ד).

לדעת השו"ע יכול לעשות תנאי מערב שבת קודם ההדלקה שאינו רוצה שהמשמש למוקצה (החנוכיה המשמשת לשלהבת) יהא עליו דין בסיס כשכלה המוקצה היינו שנגמר השמן שיכבה הנר יוכל לטלטלו.

אולם לשיטת הרמ"א אין מועיל תנאי לבטל את שם המוקצה ממשמש המוקצה, ועל כן כתב שיתן כיכר לחם במקום נרות השבת  או החנוכיה ובכך יהיה בסיס לדבר האסור והמותר ויטלטלו אגב ההיתר.

והעיר לי ידי"נ הרב רפאל קוריאל שליט"א שבחנוכיות יקרות מכסף וכיוצ"ב אף לדעת השו"ע לא יועיל לעשות תנאי שהנר יכבה לא רוצה שיהיה מוקצה, שהחנוכיה היא עצמה מוקצה מחמת חסרון כיס ועל כן אף לשיטתינו שמועיל תנאי, באופן זה לא יועיל ולכל השיטות יתן את החלה שלצורך הסעודה במקום החנוכיות ויהיה בסיס לדבר האסור והמותר[3].

האם מותר לחמם סופגניה בשבת

הדבר תלוי האם הכניסו לריבה מים שאינם מבושלים או לא:

אם הכניסו מים שלא בושלו לריבה כדי לרככה ולעשותה דלילה וכיוצ"ב אסור לחממה והעושה כן עובר על איסור בישול מהתורה.

אם לא הכניסו מים ורק ריבה מכניסים לסופגניה מותר, שהריבה מבושלת היא, ואף שהיא לחה מ"מ אין בזה משום בישול אחר בישול בלח וההבנה בכל זה עיין הערה[4].

וכיום ברוב ככל המאפיות מכניסים מים לא מבושלים לריבה ועל כן אין לחממה בשבת כלל, אלא אם כן התברר אחרת, או שאוכלים סופגניות ביתיות וניתן לברר בקלות אם נתנו מים בריבה או לא.

ריבוי בסעודת שבת חנוכה יותר משאר שבתות

יש מי שאומר שבשבת חנוכה ירבה בסעודה יותר משאר השבתות וכל שכן אם חל בו ר"ח טבת (בא"ח ש"ר וישב אות כח).

סדר הקריאה בתורה בשבת ר"ח טבת

פסק השו"ע (תרפד ס"ג) מוציאים שלוש ספרים בראשון קורא פרשת השבוע ובשישי מסיים את כל הסדרה, והעולה שביעי קורא בספר שני פרשת החודש ומתחיל "וביום השבת", ובספר שלישי קורא המפטיר בשל חנוכה, והפטרה קוראים "רוני ושמחי". והעולה שישי המסיים את הסדרה לא יאמר קדיש, והעולה שביעי בספר שני אחר עלייתו יאמר קדיש, וכן העולה מפטיר בספר שלישי יאמר קדיש אחר עלייתו.

עלו בטעות שבע עולים לפרשה כמו כל שבת יאמרו קדיש אחר עליית השביעי בספק הראשון שסיימו הסדרה ועלו שבעה, והעולה משלים בספר השני בפרשת החודש אחר עלייתו יאמר אף הוא קדיש, וכן העולה מפטיר בספר שלישי יאמר קדיש ונמצא אומרים שלוש קדישים וכן המנהג (ילקו"י חנוכה עמו' תקלה).

[1] עיי"ש, מ"מ המעיין בהערה ה שם יראה שכל מגמתו שם להביא מהפוסקים שצריך להדליק נרות חנוכה חצי שעה מזמן צאת הכוכבים, ונראה מש"כ שידליקו נר חנוכה רבע שעה קודם השקיעה ואח"כ נר שבת משום שחשש שלא יתנו שמן בכמות המספקת, ולכן כתב רבע שעה לפני השקיעה שאז יתנו פחות שמן ולא יתעצלו ליתן הרבה שמן. דאל"כ יש להתבונן מדוע לא הסכים עם מש"כ שידליק עשרים וחמש דקות לפני השקיעה, שבכך ירויח את היראים, ובמיוחד שלא מדליק בזמן כמ"ש הרמ"א.

[2] ויש להיזהר לא להדליק נרות חנוכה ונרות שבת באותו מקום משום שאנו סוברים שאין לברך על תוספת אורה (שו"ע רסג ח), ובזמנינו שמדליקים בחלון הפונה למקום פרסום הנס, או בפתח החצר או הבית, ונר שבת מדליקה האישה בבית במקום המיועד לכך לא נתקלים בבעיה זו כ"כ, אולם בבית קטן מאוד או שהם מהנוהגים להדליק בבית גם היום (ראה לעיל מש"כ שיש להם על מה לסמוך) יש להיזהר בזה וראיתי מיש נתן עצה לזה לידליקו נר חנוכה ללא שמש וידליקו נרות שבת ואח"ח ידליקו נר חנוכה (הליכות מועד חנוכה), ועיקר הטעם שהנרות אסור השתמש לאורם ללא השמש ולכן לא חשיב ריבוי אורה כשלא מדליק את השמש, ויש להתבונן בזה שתוספת אורה דבר מציאותי הוא ולא דיני, שאם יש תוספת אורה שוב לא יבוא להיתקל בעץ ואבן וכך היא המציאות אע"פ שאסור להשתמש באור הנר ועוד יש סברא לומר ששימוש בנר החנוכה הוא שימוש בעצם כמו קריאה לאורו וכיוצ"ב, אך מה שיש אור ורואה יותר טוב לא נחשב שנהנה מאור הנר שאין אנו צריכים לעצום עינים בהדלקת הנר גם אם לא היה שמש יש להתפלפל בסברא זו).

[3] ואע"פ שהיה מקום לומר שלא חשיב "בסיס לדבר האסור והמותר" כיון שכל מגמתו שמניח את החלה על הבסיס שבה מונחת החנוכיה (או הפמוט בשבת) כדי שיוכל בשבת לטלטל את האיסור, מ"מ מדברי הרמ"א מוכרח שאין חילוק זה נכון לדינא, דכיון שהניחו מערב שבת על הבסיס ודבר היתר הוא נחשב בסיס לכל דיניו ובנידונינו ודאי נחשב "בסיס לדבר האסור והמותר" (ויש לפלפל בזה עוד בגדר בסיס לדבר האסור והמותר האם הוא מדין ביטול או מדין טלטול מן הצד ואכמ"ל).

[4] דין ידוע הוא בהלכות שבת "יש בישול אחר בישול בלח ואין בישול אחר בישול ביבש" (שו"ע או"ח שיח ד). ביאור הדבר: דבר שהתבשל לפני שבת כל צורכו מותר להחזירו על הפלאטה בשבת, ולפוסקים שיש בפלאטה או בבלאך מחזי כמבשל יש להחזירו בתנאי חזרה (חוט שני שבת ח"א, הלכות שבת בשבת עמו' רמב בהערה בשם הגריש"א, אול"צ ח"ב פ"ל יג, שש"כ בשם הגרשז"א פ"א הערה פג, אג"מ ח"ד עד דיני בישול אות לה), ולפוסקים שאין בפלאטה מחזי כמבשל מותר להחזיר את המאכל לפלאטה בשבת ללא תנאי חזרה כלל שאין בזה גזירת "מחזי כמבשל" (חזו"ע שבת א עמו' עח, וכן מקובל בשם הגרחפ"ש זצ"ל).

ואולם כל נידון זה שמותר להחזיר אם בתנאי חזרה אם לא, הוא בדבר שהתבשל כל צורכו והוא יבש, משום שאין בו בישול אחר בישול והשאלה אם יש בו גזירת "מחזי" או לא. אך בדבר לח נפסקה הלכה כהראשונים הסוברים "יש בישול אחר בישול בלח", ונמצא שאע"פ שהתבשל מערב שבת כל צורכו מ"מ כשיחזירו בשבת על הפלאטה אחר שירד מרתיחתו אם יחזירו עובר על איסור בישול מהתורה כיון שדבר לח הוא.

ולאור נידון זה דנו הפוסקים האם מותר לחמם סופגניה על הפלאטה בשבת שהרי בתוך הסופגניה יש ריבה ולחה היא, ועל כן סופגניות מלאות ריבה יהיה אסור לחממם בשבת והעושה כן עובר לכאורה על איסור תורה.

ואעפ"כ חידשו הפוסקים שאין איסור לחמם סופגניה בשבת שהגדרת דבר לח הוא "משקה" כמו מים או יין, אך דבר שאינו מוגדר משקה כמו ריבה אינה נחשבת לחה, לומר בה שאסור לחממה משום דין "בישול אחר בישול בדבר לח", שהרי כל מאכל שמתחמם יש בו לחות ואין אנו מגדירים אותו "לח". ועל כורחך שהגדרת לח היא "משקה" ונמצא שמותר לחמם סופגניות עם ריבה בשבת (הליכות שלמה פרק יז יא, דבר הלכה טו). ויש מי שנתן טעם נוסף שכל דין זה הוא כשהלח הוא הרוב ובנידון דידן הריבה היא מועטת ולכן סופגניה שבה ריבה מוגדרת בדבר יבש, (יביע אומר ח"ז או"ח מב) ונראה שאע"פ שהיא חשובה לאוכל כיון שהיא מיעוט טפלה לרוב והכל נידון כיבש (ועיי"ע בחזו"ע חנוכה עמו' יט בהערה בסוף דבריו).

וכפי שכתבתי בגוף הדברים בזמנינו – כיון שהתברר כיום שבעלי המאפיות נותנים מים מהברז על הריבה כדי שתהא מימית נמצא שהמים שבריבה שתוך הסופגניה אינם מבושלים, ועל כן אסור ליתנם על הפלאטה בשבת והעושה כן עובר על איסור בישול מהתורה.

ואין לטעות ולומר שלשיטת היביע אומר שהזכרנו בגוף הדברים שהסברא להתיר היא שהריבה מועטת והבצק היבש עיקר, ולכן אין אנו מחשיבים את הריבה כדבר לח, דא"כ ייצא שיהיה מותר לחמם את הסופגניה גם אם הריבה לא מבושלת כלל שבהרי היא המיעוט, ובכה"ג לא אומרים שיש בישול אחר בישול בלח. וזה אינו ולא ניתן להיאמר כלל, שכל ההיתר הוא כשהריבה כבר מבושלת אז ניתן לדון ולומר שהיא חלק מהבצק וכיון שכבר הבצק היבש אין בו בישול ה"ה הריבה שכבר מבושלת דינה כהבצק, ששניהם כבר מבושלים ניתן לומר שהריבה טפלה לבצק להחשיבה כחלק מהבצק היבש שמותר לחחמו. משא"כ כשאינו מבושל כלל הרי זה עובר על איסור בישול מהתורה כיון שלא בושל כלל, מה לי טפל מה לי עיקר. וזה ברור ומחייב.