פדיקור ומניקור בחול המועד

שאלה:  האם מותר לאישה לעשות פדיקור ומניקור בחול המועד. 

תשובה: מותר לאישה לעשות פדיקור ומניקור בחול המועד שהוא בכלל מה שאמרו בגמרא עושה אישה כל תכשיטיה במועד ואף מותר לה לילך לאישה אומנית ולשלם לה בעבור מלאכתה אם לא מוצאת אישה אחרת שתעשה לה בחינם.

בברכה הרב יעקב ישראל נקי – מח"ס שו"ת בית היין ועוד.

מקורות:

צרכי הגוף כצרכי אוכל נפש

א. כתב השו"ע הלכות חול המועד (סימן תקמ"ו סעיף ה) עושה אשה כל תכשיטיה במועד כוחלת ופוקסת (פי' מחלקת שערה לכאן ולכאן, רש"י) ומעברת סרק על פניה, וטופלת עצמה בסיד וכיוצא בו, והוא שתוכל לסלקו במועד, ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה, בין ביד בין בכלי, ומעברת סכין על פדחתה. ע"כ. הנה השו"ע לא חילק בין אישה צעירה לזקנה, ומשמע דבכל אישה איירי, וכן לא חילק אם יש בדבר זה טורח מועט לטורח מרובה דמשמע דבכל אופן מותר. ובאמת שכן מבואר בגמ' מו"ק (דף ח:), עושה אשה תכשיטיה במועד רבי יהודה אומר אישה לא תסוד מפני שניוול הוא לה. ובגמרא (דף ט ע"ב) ת"ר אלו הן תכשיטי נשים כוחלת ופוקסת ומעבירה שרק על פניה, ואיכא דאמרי מעברת סרק על פניה של מטה. ואיתא התם דרב הונא אמר לא שנו אלא ילדה, אבל זקנה לא. אמר ליה רב חסדא האלהים אפילו אמך, ואפילו אימא דאימך, ואפילו עומדת על קברה דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא. ומשמע עוד בגמ' שאף בדבר שיש בו מלאכה מרובה ונמשך לזמן רב מותר לעשות בחול המועד. דתניא מודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד שאף על פי שמצירה היא עכשיו שמחה היא לאחר זמן. והיינו שכדי להשיר את השיער ולעדן הבשר צריך לתת סיד על גופה ולשהות עם זה זמן רב, ובשעה שהוא עליה היא מצטערת ובכל זאת התירו מפני שיש לה אח"כ שמחה מהדבר והוא בכלל צורך המועד, עי' פ' רש"י שם. ועין למאירי (דף ח ע"ב) שכתב, שטפול הסיד צריך שיעמוד בפניה זמן ארוך.

וכתב הרמב"ן בפסקי הלכות חוה"מ, שצרכי הגוף דינם כצרכי אוכל נפש ומותר לעשותם אף במעשה אומן, וזה הטעם שהתירו קישוט לנשים אף במעשה אומן, וכן מותר להתגלח ולהסתפר אף במעשה אומן באופן שאין את הגזירה שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, כגון ביוצא מבית האסורים וכדומה עי"ש. וכ"כ הריטב"א (דף ח ע"ב ד"ה עושה) וז"ל: שזה צורך הגוף הוא וכעין אוכל נפש, ולפיכך עושה כדרכה ובלא שינוי ובטירחא רבה, ולא גזרו בה שמא תכנס לרגל מנוולת, דקישוט מילתא דצריכא כל יומא ויומא הוא, ועוד שאין דרכן להשהות קישוטיהן. והובא גם בביאור הלכה (סו"ס תקמ"ו ד"ה כל). ועין עוד בריטב"א (דף יד ע"א ד"ה ושאר) שכתב: דאע"ג דגילוח מלאכה גמורה היא, מכל מקום כיון שהיא תיקון הגוף ויפוי הגוף כצורך אוכל נפש דמי, וכדתנן עושה אשה תכשיטיה במועד, ואין לך צורך המועד גדול מזה, וכו' עי"ש. וכ״כ כיו"ב המאירי (דף יט. ד״ה כשתתבונן) שכל שהוא צורך המועד בדבר שהוא אוכל נפש או מכשירין שבו, מותר אפילו כדרכו, ואפילו בפרהסיא, ואפילו היה אפשר לו מבערב, ואפילו בטורח יתר, ואף בכיון מלאכה, ואף באומנות גמורה וכו', וקישוט הנשים אף הוא כדין אוכל ומכשיריו. עי"ש.

ולכאורה יש לומר שכיון שחזינן שאישה עושה כל תכשיטיה במועד והוא בכלל צורך אוכל נפש א"כ גם תיקון הציפורנים בכלל זה, שהרי הוא חלק מייפוי האישה, ואף שיש בדבר הזה מעשה אומן ומלאכה מרובה מותר, דלא גרע מכל הני תיקוני נשים שאמרו בגמ' שמותר לעשותן בחול המועד, ובפרט למאי דאסבר לן הראשונים שכל תיקוני הגוף וייפוי הגוף הוא כעין אוכל נפש שמותר לעשותו במועד.

ייפוי בדבר שאינו נוגע לגופה

ב. אלא שראיתי לאחרונים שדנו לענין קיצור וסידור פאה נוכרית בחוה"מ אם הוא מותר, שיש שכתבו לאסור לקצר הפאה דאינו בכלל צורך המועד והוא בכלל גזירת גילוח. ובספר זכרון שלמה הל' חוה"מ (סימן ד) הביא בשם הגר"מ פיינשטיין לאסור משום שיש בזה מעשה אומן. וכ"כ אשרי האיש בה' חוה"מ (פ"י ס"ד) בשם הגריש"א, אולם כתב שם שרק לספר את הפאה אסור, אבל סירוק ועיצוב הפאה בלבד שלא ע"י פאנית מותר, אף אם ע"י זה נתלשים שערות מהפאה, וכן לסדר את הפאה עם מים אסור כי זה בכלל כיבוס. ובספר מעדני שלמה הל' חוה"מ (עמ' מז) וכ"ה בשולחן שלמה (סימן תקמא הערה ג), כתב בשם הגרש"ז אויערבך שמעיקר הדין מותר לעשות תסרוקת אומנותית בפאה נכרית בחוה"מ, כיון שמלאכת אומן אינה אסורה אלא א"כ נעשה בה אחת מן המלאכות האסורות, אבל מלאכת אומן שיש בה טירחא ואין בה מלאכה אינה אסורה, כמו שאין איסור להזיז ארון גדול אף שנצרכים לשם כך עשרה בני אדם וטירחא גדולה היא כיון שאין בזה מלאכה, אמנם אסור לקצר את הפאה במועד, כיון שהוא מלאכה שיש בה טרחה. ועין בפסקי תשובות (סימן תקמו עמוד סט) שכתב לאסור תסרוקת מעשה אומן אצל המומחית לכך במועד שלא התירו תיקוני אישה אלא בדבר שהוא קשור לגופה, וכמו שאמרו במשנה כוחלת ופוקסת ומעבירה סרק על פניה, משא"כ בפיאה נוכרית שאינה בדבר הנוגע לגופה אין להתיר, ורק סידור וסירוק פשוט בבית מותר עי"ש. ובאמת שיש קצת סברא בדבריו דאטו נתיר לאישה לתפור בגדים במועד שהרי אין לך קישוט לאישה יותר מבגדים ואפה"כ אסור לעשותן במועד, וחזינן דבדבר שאינו נוגע לגופה לא התירו. ועין בשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק ס"ו הערה פט) שהסתפק בענין זה אם עשיית טבעת ונזם וכדומה שהם דברים שאינם נוגעים לגוף האישה אם הם כלולים בכלל צרכי הגוף ומכשיריו שהתירו. עי"ש. אמנם בשו"ת באר משה שטרן (ח"ז סימן ה) כתב להתיר אף בגזיזת הפיאה כיון שזה בכלל מה שכתב השו"ע (סימן תקמו סעיף ה) שמותר לאישה לעשות כל תיקוניה במועד, וגם סידור פאה בכלל זה והיינו קיצור הפאה שמותר שלא אסרו אלא בשער המחובר לגוף ולא בשיער המנותק מהגוף שאינו בכלל גזירת תספורת האסורה בחוה"מ.

ונחזי אנן שמדברי הרמב"ן והריטב"א והמאירי הנ"ל שדימו כל תיקוני האישה וייפוי גופה לדברים שיש בהם אוכל נפש ומשום כך התירו אף במלאכת אומן, וכלשונו הטהור של הרמב"ן שצרכי הגוף דינם כצרכי אוכל נפש ומותר לעשותם אף במעשה אומן, וזה הטעם שהתירו קישוט לנשים אף במעשה אומן. א"כ יש ללמוד מזה שאף סירוק וסידור הפאה במשמע, דאף שיש בזה מלאכת אומן כיון שהוא בכלל צרכי האישה יש להתירו כדין צרכי אוכל נפש שהתירו בו אף מעשה אומן. ועוד דחזינן בגמרא כמה טרחא מרובה וצער יש בקישוטי הגוף ואפילו הכי מותר במועד, וכפי שהסבירו הראשונים שהוא כמו אוכל נפש לאישה, ואף ר' יהודה שאסר לה לסוד בסיד הוא מפני שלא תוכל להסירו רק לאחר המועד ונמצא שבמועד עצמו ניוול הוא לה, אבל באם תסירו במועד גם הוא מודה לת"ק שמותר, וה"נ לענין סידור וסירוק הפאה שיש להתיר כיון שהוא בכלל צרכי אוכל נפש לאישה, ואף שהוא בדבר שאינו נוגע לגופה מ"מ מאחר וסירוק הפאה הוא דבר שאין בו מלאכה אף שיש בו טרחה מותר כמו כל דבר של ייפוי שמותר הגם שהוא דורש טרחה יתירה וכסברת הגרש"ז אויערבך הנ"ל. ונראה דכמו כן י"ל גם לענין עשיית פדיקור ומניקור שיש להתירו בחול המועד שאף שיש בזה מעשה אומן מ"מ הנשים הרגילות בתיקון הציפורנים בכל השנה הוא צורך גדול בשבילם, וי"ל שאף אם כיונו מלאכתן לעשותן במועד יש להתיר שהוא בכלל דברים שיש בהם צורך לאישה שמותר במועד.

לקבל שכר על מלאכה המותרת במועד

ג. אלא שאכתי פש לן לברורי האם מותר לה ללכת לאומנית שתעשה לה דבר זה בחול המועד, כיון שיש בדבר זה מלאכת אומן, ונהי שהתירו לה לעשות בעצמה, מי אמר שמותר לאחרים לעשות לה את זה, ושמא יש בזה משום לפני עיור לא תתן מכשול, כיון שמכשילתה לעשות מלאכה בחול המועד.

ומצד הסברא נראה לומר דכיון דברירא לן מילתא שכל תיקוני הגוף וייפוי האישה הוא בכלל צורכי אוכל נפש, א"כ כמו שמותר לעשות מלאכות שיש בהם צורך אוכל נפש, ואף כשיש בהן מעשה אומן, ומשום הכי מותר אף למכור ולהרויח כגון חנווני שמרויח במכירת אוכל וכן טבח שמותר לו להשתכר מהכנת אוכל במועד, וה"ה לשוחט וכל העוסקים בשאר מלאכות השייכות לשחיטה כגון מליחה והדחה וכו' וכן בכל שאר הדברים שיש בהם צורך אוכל נפש מותר להרויח מזה. וה"נ י"ל דמותר לבעלת המלאכה להרויח כסף בחול המועד מתיקון הציפורנים שעושה לחברתה.

ובאמת שכן ראיתי מבואר להדיא בריטב״א מו״ק (דף יב. סוף ד״ה איכא דאמר) שכתב וז"ל: הואיל ולא אפשר לבעל המלאכה לעשות אלא בשכר, מותר לעשות אפילו בשכר ממש, הן מפני דבר האבד הן מפני צורך המועד. ע״כ. הרי שכל דבר שמותר לעשותו מפני צורך אוכל נפש מותר לאומן לעשותו ואפילו בשכר. ואף שהשו"ע בסימן תקמ"ב (סעי' א) כתב שאפילו מלאכות המותרות אינם מותרות לעשותן אלא לעצמו או לאחרים בחנם, אבל בשכר אסור. כבר כתב בביאור הלכה (שם ד"ה אפילו) דנלענ"ד דבדבר שהוא אוכל נפש מותר לפועל לעשות אפילו בשכר, דאי לאו הכי כל מה שנזכר בסימן תקל"ג דמותר לצורך המועד כגון הטחינה וקציצת עצים מן המחובר או להטיל שכר וכה"ג כל עניני אוכל נפש יצטרך הכל לעשות בעצמו, דבודאי לא ימצא אנשים שירצו לעשות לו בחנם, וביאר הסברא בזה בטוב טעם, דכמו שהתירו בדבר האבד לתת שכר כמבואר בהג"ה, ה"ה לענין אוכל נפש. ובעלמא אוכל נפש עדיף מדבר האבד, דבדבר האבד אסור אם כיון מלאכתו, ובאוכל נפש קי"ל דאפילו כיון מלאכתו מותר, כדאיתא בסימן תקל"ג. והביא ראיה לדבריו מדברי הריטב"א הנ"ל. והובא גם בכה"ח (אות א). ועין בחזו"ע יו"ט (עמוד קפז) שלמד גם מדברי הריטב"א הנזכר שמותר לקרוא לתכנאי אומן לתקן מקרר חשמלי, וכן תיקון הכיריים של הגז שמבשל עליהם, ותיקון ברז המים שבמטבח, ותיקון מיקסר חשמלי, ותנור אפיה חשמלי, וכל כיו״ב, ומותר לפועל לקבל שכרו משלם חלף עבודתו במכשירי אוכל נפש, אם אין אנשים מצויים אצלו לעשות מלאכות אלו בחינם.

ועין גם בשו"ע סימן תקמ"ד (סעי' א וב) גבי צרכי רבים שיש בהם צורך המועד שמותר לעשות בחול המועד ואפילו על ידי מעשה אומן ובפרהסיא, ואפילו יש בהם טירחא יתירה, וכגון לתקן הדרכים והכבישים ולציין הקברות ולתקן המקוואות, וכן תיקון בורות ומעיינות של רבים, ואפילו לחפור בורות מחדש שהוא מעשה אומן, אם הרבים צריכים להם עתה מותר אפילו אם כוונו מלאכתן במועד, ואפילו בפרהסיא ובטירחא יתירתה. ובבית יוסף כתב, שכל צורך מצוה המותרת במועד מותר ליטול עליה שכר, אפילו פועל שיש לו מה יאכל. וכתב הביאור הלכה (ד"ה צרכי רבים) שהסכימו האחרונים שכל שהוא לצורך מצוה מותר ליטול עבורם שכר. שכ"כ במג"א (ס"ק ה) ובמאמר מרדכי (אות ב) ובנהר שלום בסימן זה. ובפרמ"ג משמע דבצרכי רבים לחוד ג"כ מותר ליטול שכר, וטעמו דהוא ג"כ כצורך מצוה דמיא. ושכן נראה מפשטות המשנה עי"ש. וכ"כ בכה"ח (אות כח), והוסיף שבפמ"ג (א"א אות ה) כתב דבין של רבים ובין של יחיד כל שהמלאכה מותרת באופנים שהתבארו בסימן תק"מ ותקמ"א ויש נמי צורך מצוה מותר ליטול שכר.

וכתב ע"ז החזו"ע יו"ט (עמוד קעה) ומכללם של דברים למדנו שמותר למכונאי מקצועי לתקן על ידי מעשה אומן כל תיקון שידרש באוטובוסים ציבוריים, או במוניות העומדים לשירות הצבור, או מכוניות משא העומדות להעברת מצרכים של אוכל נפש וכדומה. ורשאי המכונאי לקבל שכר תמורת עבודתו. הרי לנו שכל דבר שמותר לעשותו בחול המועד מותר לקבל בעבורו שכר אם אין מי שיסכים לעשותו בחינם.

וה"נ נראה שמותר לאותה אישה הרגילה לתקן ציפורניה אצל אישה אחרת האומנית לתקן הציפורנים כיון שהוא בכלל צורך המועד, ומותר נמי לאותה אישה לתקן וליפות הציפורנים במועד ואף לקבל שכר על עבודתה כיון שהיא מלאכה המותרת במועד.