מה המקור לכך שבני אשכנז שורשם מצד הדין ובני ספרד מצד החסד

שאלה:

מה המקורות למימרא הידועה ומובאת כבר בספרים הקדושים שבני אשכנז שורשם מצד הדין ואילו בני ספרד מצד החסד, ולכן אלו דנים להחמיר ואלו להקל, ועל מה אדניה הוטבעו.

תשובה:

כבר נתבאר מדברי הזוה"ק וספה"ק דמי ששורש נשמתו מצד הדין נוטה להחמיר, ומי ששורש נשמתו מצד החסד נוטה להקל. ועתה נבאר בס"ד מי גילה רז זה לבני בענין שורש נשמות בני אשכנז ובני ספרד.

כן נמצא בכת"י ממרן החיד"א ז"ל שהעתיק מכתביו של ר' יוסף שמואל ב"ר ישראל גדליה קאזיס ממנטובה – הובא בספר 'רבי חיים יוסף דוד אזולאי' (ח"א עמוד קסה) – וז"ל, הספרדים בחסד ומשו"ה הם משוררים מעט ולא עלו לבית שני שהיה מסוד הגבורה ומשו"ה בוכים בט"ב יותר מכל הק"ק, אבל אשכנזים גבורה, ומשו"ה משוררים הרבה ומפסיקים במדת הגבורות דיש הפסק ביניהם, ומחמירים בדינים כמדת גבורה, והספרדים מקילים כי הם חסד, ויש קטרוג בין ספרדים לאשכנזים שהם הפכיים, והאיטלי' הם ת"ת (תפארת) ולכן הם ממוזגים בדינים ובשירות ונוטים אל הספרדים, כי הת"ת נוטה לחסד, ומשו"ה אומרים ב"פ לעילא בקדיש, שהת"ת עולה למעלה, זהו תורף דבריו וברוך היודע, עכ"ל. – ורבינו הגדול בעל היביע אומר זי"ע בספרו מאור ישראל דרושים (עמוד רלב) הביא בשם החיד"א שהאשכנזים מטים לגבורה, והספרדים מטים כלפי חסד. ולא ציין מקורו, וכפי הנראה נתכוין לכת"י הנ"ל.

ומוה"ר משה דוד וואלי ז"ל מתלמידי הרמח"ל כתב בספר הליקוטים (ח"ב עמוד תקס) וז"ל, ענין הפירוד שיש בקהלות הקדושות של ספרדים אשכנזים ואיטאליאנ"י, אולי סודו כנגד הג' קוים ימין ושמאל ומכריע, והספרדים שהם סוד הימין, כל הפיוטים והפזמונים שלהם ניגונם הוא פשוט, ואינם מרבים ומתארכים כל כך בשיר וזמרה כמו האשכנזים כי הם סוד קו השמאל שהשיר תלוי בו כנודע בסוד הלויים המשוררים, לפי שהם מן השמאל. והלועזים שהם סוד קו המכריע לפיכך כל עניניהם הם מעורבים מזה ומזה, הלא תראה שגם בתפלותיהם וגם בניגוניהם לוקחים קצת מן הספרדים וקצת מן האשכנזים. ודוק מזה שהשי"ת אפי' בעת הסתרת פנים לא זז מסדר את עמו ונחלתו בסדר נכון וישר כפי הוראת החכמה העליונה. ועוד תלמד מזה שלא להלעיג על שום מנהג בכלל ובפרט של הקהלות הקדושות, כי הכל מסודר בטוב טעם ודעת מן המסדר העליון, 'כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות', עכ"ל.

וכזה כתב ר' שמואל משער אריה ז"ל מחכמי איטליה (קצת אחרי תקופת מרן הב"י) נדפס בספר 'יוסף בחירי' (שער י"א סוף פ"א עמוד תל), וז"ל, שלעולם הם (האשכנזים) מחמירים על עצמם, ואין מדקדקין בדין אלא להחמיר כבית שמאי דגזרי מילי טובא, עכ"ל.

והנה ידוע מ"ש הט"ז בהל' חנוכה (סי' תרעא סוף סק"א) דחידוש הוא שהספרדים נוהגים כהתוס' בפירוש המנהג ד'מהדרין מן המהדרין' (שרק בעל הבית מדליק ומוסיף והולך) והאשכנזים כהרמב"ם (דכל אחד מבני הבית מדליק), וזה לא מצינו בשאר מקומות. – וראה מה שהשיב על כך בשלחן גבוה שם (סק"ד), וז"ל, ועם כל זה אומר אני דאין כל חדש אלא דרכם של אשכנזים להחמיר והספרדים להקל, והכא שהרבנים הללו החליפו שיטתם דהרמב"ם מחמיר והתוס' הקלו, גם הם בני ספרד ואשכנז החליפו שיטתם, עכ"ל.

וע"ע בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ג סי' שכ) שכתב וז"ל, שמעתי ממורי ורבי הגאון רבן של ישראל [הנודע ביהודה] נשמתו בג"ע עליון, הנה ברוב השו"ע דעת המחבר להקל והרמ"א מן המחמירים, ולענין מיעוך ומשמוש בסירכא מוחלפת השיטה, ולואי שחכמי ישראל הסכימו להיפוך, כי רבו המכשולים בעוה"ר מקולא זו במיעוך ומשמוש מה שאינן בכל הקולות שזכר המחבר וכו', עכ"ל.

אמנם חובה להעיר דאין כוונת הדברים לומר דדרך הספרדים לחפש קולות, ומקלו יגיד לו, כי אדרבה גנאי הוא הדבר ואינו סימן טוב וכמ"ש בכה"ח (סי' קנח סוף ס"ק כה) וז"ל, כל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר, וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כל כך, תאוה נפשו לילך אחר הקולות, ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו, עכ"ל. – אבל כוונת הדברים שבדרך כלל אצל הספרדים הכרעת ההלכה אחר העיון האמיתי תהיה לקולא, והדברים עמוקים ארוכים ורחבים ולא יכילם הגליון.