שאלה:
בעל מסעדת שווארמה קיבל מפועל ערבי תבלין חריף לשווארמה, והערבי אמר לו שהוא לקח את זה מחנות אחרת של יהודי שהוא עובד שם, ובעל המסעדה תיבל כל החתיכות והניחם כך למעלה מחמש שעות, ועתה שואל האם יפה עשה להשתמש בתבלין זה ללא הכשר, ואולי היה אסור לו לסמוך על הערבי דשמא לקחו מחנות שלהם, וגם זה יש לדון גם אם נאמר דלקחו מחנות של נכרי למה יש לחשוש.
תשובה:
בדיעבד אין לאסור את הבשר, ואפי' אם צלו את הבשר עם התבלין אין לחוש. [אלא שראוי לגעור בו שיותר לא יעשה כך].
מקורות:
ראשית נחזי אנן למאי ניחוש לה, דלכאורה לו יהא שבתבלין מעורב איסורים דאורייתא כבשר נבילה וכדומה, מ"מ אין הבשר הכשר נאסר מחמתן כיון שלא נגע האיסור אלא בצונן וסגי בהדחה וכמבואר בשו"ע יו"ד סי' צא ס"א, ואע"ג דמעורב בו חריף מ"מ אין האיסור נבלע על ידו דיבש ביבש הוא ואפי' ע"י מליחה אינו אוסר וכמבואר בשו"ע שם ס"ה דמלוחים יבשים סגי בהדחה. אלא דמצד החריף יש לדון דמן הסתם הוא פלפל חריף ושום ובצל וכדומה ויש לחוש שמא לא הפרישו מהם תרו"מ ואסורים בעצם ונבלע כדי קליפה לכל הפחות כדין מליחה, ובנדו"ד קשה לקלוף כל חתיכה וחתיכה.
ושאלתי את הרבנים הגאון ר' דוד ביטון שליט"א והגאון ר' אליהו סעדון שליט"א ושניהם השיבו פה אחד להתיר בשופי ע"פ השו"ע (יו"ד סי' קי ס"ג) דאם נמצא בשר ביד גוי ולא ידוע מאיזה חנות לקח ורוב חנויות מוכרות כשר, הבשר מותר, דכל דפריש מרובא פריש. וא"כ הכא נמי רוב החנויות המוכרות תבלינים הן מוכרות תבלין שאין בו חשש איסור, עכ"ד. ובזה אשכחנא פתרי להמשך השאלה, כי עד שהשבנו תשובה מבוארת להשואל, נתפתה מיצרו ולא הדיח הבשר ושמו אצל האש וכעת החמיר השאלה שבעתיים, כי אם נחוש לדבר איסור בתבלין כבר לא יועיל לא הדחה ולא קליפה אלא כדי נטילה, אבל לפי מה שבארנו הכל מותר מדין כל דפריש.
ואמנם ידי"ן המופ' הר' אליהו טובול נר"ו העיר על כך דנדו"ד לא חשיב כפירש כיון שהערבי הביא התבלין הזה בשביל הישראל חבירו, ובכה"ג מבואר בשו"ת דברי חיים ח"ב יו"ד סי' נג דהוי כלקח הישראל מן הקבוע ולא כפירש. והוא מותיב לה והוא מפרק לה, דאעפ"כ אין לחוש בדיעבד עכ"פ, כי מסברא נראה דאין לחוש בתבלין זה לכל היותר אלא לאיסור דרבנן, והיינו שלא הפרישו מהם תרו"מ וכנ"ל, ובכה"ג דליכא איסור תורה אפי' לקח מן הקבוע ואינו ידוע מותר דספד"ר לקולא, וכמ"ש הפמ"ג סי' קי שפ"ד ס"ק לח ודקדק כן מהמנחת כהן דכל דינא דכל קבוע כמחע"מ ואסור היינו בדאורייתא ולא בדרבנן, ע"ש. וכן הביא הרב ז"ל בשו"ת יבי"א ח"י יו"ד סי' מב אות ח, וסי' נח ח"א אות כד בשם הקהל יהודה סי' קי דף לא ע"ב ומהחקרי לב ח"א יו"ד סו"ס קה, ע"ש. [וגם אם נתעקש דאכתי יתכן דהיה שם איסור תורה, אולי זה דומה למ"ש הרב ז"ל מהחק"ל דאפי' בספיקא דאורייתא לא שייך דינא דכל קבוע, ע"ש], עכתו"ד ידידי הנ"ל.
ובמחמכ"ת שגה בזה כי ודאי הכא חשיב כפירש ולא כלקח, דהא הנכרי הביא לישראל, ומה שהחמיר הדברי חיים שם הוא דוקא היכא דהישראל מבקש מן הנכרי שיביא לו, ובכה"ג הוא שכתב הדב"ח שם דחשיב כלקח מן הקבוע דמה לי שלקח הישראל ביד ומה לי שמבקש מן הנכרי לקחת, ע"ש. אבל כשהנכרי בא מעצמו והביא לישראל ודאי חשיב פירש ואין חולק בזה, ועי' ברמ"א יו"ד סי' קיד ס"י בסוף ההגה. ולכן שפיר יש להתיר אפי' אם נחשוש לאיסור תורה בתבלין מטעם דכל דפריש מרובא פריש ויאכלו ענוים וישבעו.
