כתוב במגילה: י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה (פ״ט יז יח); וזהוא מקור המימרא של הגמ׳ במגילה ז: אמר רבא מיחייב איניש (1)
שיטות הראשונים:
ר׳ אפרים – לא שותים יין, כיון שהגמ׳ הביאה המימרא של שחטיה מוכח שנדחתה מימרא זו (2).
ארחות חיים – שותים מעט יותר מלימודו, משום שמחה (3) לבסומי ריח היין (4) עד דלא ידע מה בין טובה זו לזו (ט״ז א).
יד אפרים (5) יטיב לבו הרבה ביין עד ולא עד בכלל משום שמחה.
רמב״ם המצוה היא לשתות וללכת לפוריא מתוך כובד והשפעת היין (6), המצוה היא משום משתה, לכאורה כך פסק הרמ״א (תרצה ס״ב, 7).
רש״י (8) רי״ף (ג: מדפי הרי״ף) הרא״ש (סי׳ ח) השו״ע (תרצה ס״ב, 9) – המימרא היא כפשוטה והמצוה היא משום משתה.
הסוגיא נכתבה ע״פ הראשונים והאחרונים במגילה ז:, ובסי׳ תרצה ס״ב, ובחזו״ע פורים מדיני מצות שמחת יום פורים אות ב, ספר ירח למועדים שיעורים סי׳ מח
מקורות והארות:
1 – קיימת חקירה אם חיוב משתה היין הוא כדי להגיעה לשמחה שהמשתה הוא חיוב בפ״ע בלי שום תכלית של שמחה (והמצוה של שמחה היא לשמח לב אביונים)
הסוברים משום שמחה – בה״ל ד״ה עד דלא ידע בשם המאירי, פלא יועץ ערך פורים, וכ״ה ביד אפרים (סי׳ תרצה הובא לקמן) דכונת חז״ל היתה שיתן הלל והודאה לה׳, ועי׳ משנ״ב תרצה סק״ד
הסוברים משום משתה – ירח למועדים שיעורים סימן מח אות יד, עי׳ בה״ל בשם הא״ר, ובח"א הובא בבה״ל ד״ה עד דלא ידע, ובגרי״ז (עמק ברכה בעינין סעודת פורים): המשתה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה.
2 – הובא בר״ן מגילה ג: מדפי הרי״ף, ב״ח, והפרי חדש סי׳ תרצה ד״ה בפ״ק דמגילה אמר רבא, בישוב קושיית ר׳ אפרים עיד יד אפרים ובפרי חדש
3 – שו״ת שבט הלוי ח״י סי׳ קז אות ב, עי׳ פלא יועץ ערך יין בסופו.
אולם עי׳ בח״א (הובא בבה״ל ד״ה עד דלא ידע) דס״ל שטעם השתיה היא משום משתה ולא משום שמחה וכתב: ״ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול״, דהיינו שלמד שגם הארחות חיים הוי משום משתה נגד מה שביארנו כאן בשם השבט הלוי דהארחות חיים למד דהוי משום שמחה
4 – כ״ה במאירי על הגמ׳ במגילה וכ״ה בשל״ה תורה שבכתב שובבי״ם דרוש לפרשת תצוה
5 – תרצה, קרבן נתנאל פ״א סי׳ ח אות י
ועי׳ שפת אמת (מגילה ז: ד״ה מחייב) ובעמק ברכה (עניני סעודת פורים) בשם ר׳ ישראל סלנטר הסוברים דלא צריכים להגיעה באמת עכ״כ שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אלא חייב לעסוק כל היום במשתה וכשיגיעה לשיעור עד דלא ידע פטור מלשתות, ולפ״ז מי שפג יינו צריך להמשיך לשתות עד שיחזור למצב עד דלא ידע.
ועי׳ בירח למועדים (שיעורים סימן מח אות ז) דר״ל דר׳ ישארל והשפת אמת למדו דהענין הוא משום משתה ולפי דרכינו כאן יכולים לבאר שהוא משום שמחה
6 – היק״י תש״פ הביא את ספר סדר היום פורים, ודרשות הר״י אבן שועיב פרשת תצוה
7 – האחרונים למדו שדעת ההרמ״א כרמב״ם ערוך השלחן אות ב וכן משמע בחזו״ע שהרמ״א פסק כהרמב״ם , אולם צ״ע דהרמב״ם לא הזכיר שישתה יותר מהרגלו רק הזכיר שירדם מתוך שכרותו ומי שהזכיר ענין לשתות יותר מלמודו הוא נארחות חיים.
8 – בדעת רש״י ד״ה לאבסומי – להשתכר, וכך הבין הקרבן נתנאל בדעת רש״י במגילה פ״א סי׳ ח אות י, אולם ביק״י (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) כתב שיתכן לפרש ברש״י שכוונתו שיטיב לבו
9 – בדעת הרי״ף רא״ש שו״ע דהמימרא כשפוטה עי׳ בחזו״ע בהל׳ סעודת פורים בהתחלת הערה ב, באור לציון ח״ד פרק ס ס״ג וכתב שכן משמע מהשער הכונות דף קט ע״ד, ועי׳ בערוך השולחן אות ה דהקשה דמהשו״ע משמע דהוי שכרות גמורה נגד מה שכתב הב״י כדעת הארחות חיים דהוי מעט יותר מלימודו
ועי׳ בקובץ הלכות וכן היק״י (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) דס״ל שהשו״ע נקט כלשון הגמ׳ כדרכו להזכיר לשון הגמ׳ אבל בודאי דדברי ההב״י הם עיקר.
אלא שלפ״ז קשה הרי מיד אחרי דברי השו״ע הביא הרמ״א את דברי הארחות חיים משמע דפליג הרמ״א על השו״ע ישב היק״י (תרצה האם להלכה צריך להשתכר) שהרמ״א בא לבאר את דברי המחבר, ולכאורה הוא קצת דוחק.
ואנו נקטנו כדרך הערוך השולחן והאור לציון דדברי הב״י והשו״ע הם שונים זה מזה.
ובשיטת הרא״ש נ״ל דשיעור עד שלא ידע הוא כפשטיה עד שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ומה שהביא הירושלמי דאחר המגילה אומרים ארור זרש לאו לפרושי את המימרא של רבא כהירושלמי אתא אלא איידי דאמר המימרא של רבא דאיירי בברוך וארור אמר בדדמי ליה דלאחר המגילה אומרים ארורה זרש ברוכה אסתר…, (ע״פ הר׳ צבי אינשטטר תשפ״ב).
