מעוברות ומניקות לענין וסתות

בענין מעוברות ומניקות גבי חשש וסתות

להלכה:

• מעוברת משהוכר עוברה ומינקת כד חודש (אפי' אינה מניקה בפועל) אינה חוששת לוסתה הקבוע.
• מעוברות ומינקות אינם קובעות וסת תוך ימי העיבור והנקה.
• ראתה תוך ימי העיבור וההנקה חוששת חדא זימנא לראייתה בין כשראתה ביום וסתה הקודם ובין ביום אחר.
• מ"ש בסעיף ג' היינו אפילו בראתה פעם אחת.
• בד"א שאין קובעים וסת בימי עיבור והנקה היינו לחומרא אבל לקולא קובעת וסת ואינה צריכה לחוש להפלגה או ליום החודש וכיו"ב.
• מה שאמרנו חוששת היינו מתשמיש אבל אינה צריכה בדיקה.
• הרואה וסת תוך לג' יום לזכר ותוך סו' לנקבה אינה חוששת חודש הבא לוסתה לא יום החודש ולא הפלגה (ועיין בספר חוט שני סו"ס קפט) וכ"ש עונה בינונית.
• מעיקר הדין אפי' בימי טומאתה כשרואה עד ג' פעמים אינה צריכה לפרוש עונה בינונית אלא רק חודש והפלגה והמחמיר תע"ב. ומ"מ אם עבר הוסת ולא בדקה מותרת לשמש ואינה צריכה בדיקה.

מקורות:

במשנה מס' נדה (דף יא.) שנינו אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה והיושבת על דם טוהר. וכו'. ובגמ' והיושבת על דם טוהר ס"ד מבקשת לישב על דם טוהר. הניחא לרב דאמר מעיין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו שפיר אלא ללוי דאמר שני מעיינות הם תבדוק דלמא אכתי לא פסק ההוא מעיין טמא. אמר לך לוי וכו' ואי בעית אימא מי קתני מבקשת לישב. יושבת קתני אי יושבת מאי למימרא מהו דתימא תבדוק דדלמלא קבעה לה וסת קמ"ל דממעיין טהור למעיין טמא לא קבעה הניחא ללוי דאמר שני מעיינות הן. אלא לרב דאמר מעיין אחד הוא תבדוק דלמא קבעה לה וסת אפילו הכי מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה. ע"כ. והנה נחלקו רבותינו הראשונים במעוברת ומניקה שראו תוך זמן עיבור והנקה אי חוששת חדא זימנא או שקובעת לעצמה וסת. הרמב"ן בחידושיו למס' נדה (דף יא: ד"ה מדאמרינן הכא מימי וכו'). כתב וז"ל נ"ל דאשה קובעת וסת בימי מניקתה לאו מוקמת שמעתא דלא ממעטינן הכא אלא ימי טוהר דידה. וכו' ע"כ. וכוונת הרמב"ן לומר דממה שאמרה הגמ' אליבא דרב דקמ"ל דמימי טהרה לימי טומאה לא קובעים וסת ולא קאמרה קמ"ל דאין אשה קובעת לעצמה וסת בימי מניתה. דוק מינה דדוקא מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת משא"כ בימי טומאתה היינו ימי מניקתה דתקבע לה וסת וכ"פ בהלכות פ"ה (הכה) וז"ל: יראה לי שהימים הללו שהזכרנו קובעים וסת כשאר ימיה של אשה חוץ מימי טוהר של יולדת שאין ראויים לקביעת וסת מדין התלמוד ובזמן הזה אף הן קובעין וסת להחמיר. עכ"ל. וכן דעת הרא"ה בבדק הבית (ב"ז ש"ג דף יא:).

אמנם דעת הראב"ד ז"ל לא כן היא דהנה בשער תקון הוסתות (סימן ב הי"ב) ועוד יש עתים אחרים שאינם ראויים לקביעת וסת כגון ימי עיבורה משהוכר העובר וכן בימי מניקתה וכן מקום החרדה. בכולם אם ראתה אשה לקבוע בהן וסת חדש בתחילתה אינו נקבע מפני שדמיה מסולקים ודומים לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהן וסת אבל היא חוששת לראיותיה מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנו בפעם אחת ואפילו בלא בדיקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה מיום הוסת ואילך כאשר פירשנו למעלה בחושי הוסתות ע"כ. ומבואר יוצא מדברי הראב"ד שאין אשה קובעת לה וסת בימי עיבור והנקה מ"מ אם ראתה צריכה לחוש חדא זימנא. והביא דבריו ג"כ הרשב"א בחידושיו (דף יא:) וכתב ליישב דיוקו של הרמב"ן מדברי הגמ' אליבא דרב דקמ"ל מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה הא בימי טומאה אפילו הם ימי מניקתה קבעה  וסת. ודחה זאת דכ"ז הוא ללישנא דתני "יושבת" על דם טוהר. אמנם ללישנא דתני "מבקשת" לישב על דם טוהר. אשמועינן רבותא דאפילו במבקשת לישב טהור אליבא דרב דהא מעיין אחד הוא ופשוט הוא דביושבת על דם טוהר בין בימי טומאה בין בימי טהרה. שאינה צריכה בדיקה ושאינה קובעת לה וסת דאל"ה מאי קמקשי ללישנא דיושבת מאי למימרא נימא דקמ"ל דיש חילוק בין ימי טהרה לימי מינקתה אלא משמע דעד דאוקימנא לה ביושבת על דם לא ידעינן האי חילוק ובין ימי טוהר בין שאר ימי מניקתה לא קבעה לה וסת. עוד כתב הרשב"א לבאר דכיון דנחלקו בגמ' (דף ז.) בדין מניקה אם היינו דווקא מניקה בפועל ואפי' ד' או ה' שנים או דווקא כד חודש דזהו הזמן בו איבריה מתפרקים. וראשה כבד עליה. ונפק"מ באשה שאינה מניקה לדעת ר"מ מטמאה. ולא אמרינן דיה שעתה ולר"י אמרינן דדיה שעתה ולפ"ז אומר כאן הרשב"א כיון דמתניתין היא אליבא דכ"ע אתי. וא"כ אי הכי תני בגמ' דאינה קובעת וסת בימי מניקתה הו"א דדוקא מניקה ממש אבל כשאינה מניקה כגון נתנתו למניקת או שמת בנה דבכה"ג קובעת וסת קמ"ל הגמ' דיושבת על דם טוהר דאינה קובעת וסת מימי טהרה לימי טומאה. וסיים וזה נראה לי עיקר. ע"כ ובתורת הבית (הארוך ב"ז ש"ג) כתב עוד ישוב לדיוק הרמב"ן ע"ש והוב"ד בב"י סימן קפט (סל"ג). ובחידושי הריטב"א כאן כתב וז"ל הרמב"ן ז"ל דקדק מכאן דאשה קובעת וסת בימי מניקתה בימי טמאתה והראב"ד ז"ל כתב שאינה קובעת לא בימי הנקה ולא בימי עיבורה. וכן דעת רבותינו ז"ל וכן המנהג. ע"כ. והובא ג"כ ביתה יוסף. והיא מוצאת. דגם הריטב"א ס"ל כדעת הראב"ד. וכן מועתק הלשון בב"י. וכן הוא ג"כ בדרכי משה הארוך (ס"ק יט) וז"ל כתב ב"י והאידנא דלית לן ימי טוהר אין חילוק בין ימי טוהר שלה לשאר ימי הנקתה דבכולהו קובעת וסת לדעתה הרמב"ן וכו' והרשב"א כתב שאיה קובעת וכ"פ הראב"ד והריטב"א בשם רבותינו וכתב שכן המנהג. ע"כ. וכ"כ הש"ך (ס"ק עג) אמנם עיין להלחם ושמלה (סימן קפט אות נג) שהביא שיש גירסא אחרת בריטב"א דמהפך השיטות והראב"ד ראשון ולאחר מכן הביא דברי הרמב"ן ועלה קאמר וכן דעת רבותי וכן המנהג. ובספר פתח הבית (עמוד ריד ד"ה והריטב"א) כתב שיש קצת סייעתא להאי גירסא דהרי הרא"ה רבו של הריטב"א הסכים לרמב"ן בבדק הבית וכאן כתב וכן דעת רבותינו והרא"ה רבו של הריטב"א אכן בחידושי הריטב"א מכת"י איתא כהגירסא בבית יוסף וכן נראה דבדרך כלל מזכיר דברי הרא"ה בשם מורינו או מורי. ע"ש. וא"כ צא ולמד דכל הני למדו בדעת הריטב"א דהכי ס"ל כדעת הראב"ד. שאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקתה. [למעט דעת הלחם ושמלה] וכ"ד הר"ן בחידושיו ג"כ כדעת הראב"ד והרשב"א דאינה קובעת וסת.

ותחזנה עינינו לנשר הגדול הרמב"ם בפ"ט מהלכות איסור ביאה (ה"ד) שכתב וז"ל: הרואה דם בשעת וסתה אינה מטמאה למפרע אלא בשעת וסתה וכן מעוברת ומניקה בתולה וזקנה דיין שעתן ואינן מטמאות למפרע וכו' ע"ש. והנה מרן בב"י סימן קפט (סו"ס לג) כתב וז"ל ודע דבנוסחת יורה דעה שבידי כתוב והרמב"ם כתב דקובעת וסת. וטעות סופר הוא שהרמב"ם לא הזכיר דין זה כלל וצריך להיה ולכתוב הרמב"ן במקום הרמב"ם וכן מצאתי בספר מדוייק וכו' ואחר שכתבתי זאת מצאתי להרב המגיד שכתב בפרק ט' מהלכות איסורי ביאה (ה"ד) בלשון הזה והרמב"ן (הלכות נדה פ"ה הכ"ו) כתב יראה לי שהן קובעין וסת להחמיר עכ"ל (הרמב"ן) וזה מבואר כמו שכתבתי לזכות את רבינו וכתב עוד הרב המגיד שם שמדברי הרמב"ם נראה שהוא סבור שהיא קובעת בהן וסת כדעת הרמב"ן ז"ל. ע"כ. ובביאור מנין קא יליף לה הרב המגיד שכן  נוטה דעתו דעת עליון של הרמב"ם. הנה כתב הגאון סדרי טהרה (סו"ס קפט אות לו). ונראה שדברי הרמב"ם מוכרחים שדעתו כדעת הרמב"ן שהרי כל עיקר טעמו של הרשב"א ז"ל שפסק שאין קובעים וסת. הוא משום דס"ל להלכה כרב יוחנן וכרב מאיר (נדה דף י ע"ב – יא ע"א) דדיין שעתן כל ימי עיבורן וכל ימי מניקתן וכל ראייתן אינן אלא כראיות המקרים ואין ראוי להצטרף וכמו שכתב בספר תורת הבית הארוך (ב"ז ש"ג דף יב.) אבל הרמב"ם דפסק בהלכות משכב ומושב (פ"ד ה"ה) כרב יוסי דלא אמרו דיה שעתה אלא בראיה אחת וא"כ ודאי שקובעים וסת כמו בשאר נשים וכמו שכתב הרשב"א עצמו שם כמה פעמים דלמאן דפסק דמתניתין קאי אכולהו דבשניה מטמא מעת לעת קובעים וסת כמו בשאר נשים. ע"כ. אמנם עיין להגאון חתם סופר בתשובה (סימן קסד) שכתב לפקפק על דברי הסדרי טהרה בזה והוא ע"פ מ"ש הכסף משנה שם (ה"ו) דהרמב"ם אינו מפרש כפירוש רש"י בסוגיא. ולפ"ד שם נפלה הראיה של הגאון סדרי טהרה. ועו"ע בפרדס רימונים (שפתי חכם אות עג) שכתב ג"כ דאין להביא ראיה מהרמב"ם לדידן כיעו"ש ולענ"ד נראה לדחות ההוכחה מהאי דינא דפסיק הרמב"ם דמעוברות ומינקות דים שעתם רק בראיה ראשונה ומכאן הרי הם ככל הנשים ומטמאות מעת לעת והוא ע"פ מה שכתב המאירי בחידושיו למס' נדה והוא דהנה (בדף יוד ע"ב) כתב המאירי למחלוקת הראשונים בענין אם מעוברות ומינקות דים שעתם גם בשאר ראיות למשך עיבורם והנקתם או דוקא בראי'ה ראשונה והכריע המאירי כדעת האומרים שרק ראיה ראשונה אמרינן דיה שעתה ומאידך לקמן (בדך יא ע"ב) כתב המאירי ג"כ מחלוקת הרמב"ן והרשב"א אם אשה קובעת לה וסת תוך ימי עיבורה וימי מניקתה ופסק כדעת הראב"ד והרשב"א דאין אשה קובעת לה וסת תוך ימי עיבורה וימי מניקתה. ע"ש. ומכאן מוכח לן דאין הדין גבי דיה שעתה מכריח גבי הדין אם תוך ימי עיבורה ותוך ימי מניקתה תקבע לעצמה וסת ומעתה אין ראיה כלל מדברי הרמב"ם גבי דיה שעתה בראיה ראשונה. והשתא א"ש אמאי לא כ' מרן י"א וכמו שכתב הש"ך ונחה ליה קושית ותמיהת הב"ח דצדקו דברי הש"ך דהרמב"ן דעת יחיד [ומדי דברי במ"ש החת"ס ע"ש שהוכיח דדעת התוס' ג"כ כדעת הרשב"א. והראב"ד. וא"כ מצאנו דדעת הראב"ד הרשב"א תוס' הר"ן והריטב"א כולהו ס"ל דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקתה. ולעומתם קמה וגם נצבה דעת הרמב"ן והרא"ה. וי"א ג"כ דעת הרמב"ם. כמ"ש בב"י סימן קפט (סו"ס לג) וכיעו"ש בסדרי טהרה ואינו מוכרח וכנ"ל] ועי' בספר פתח הבית עמ' ריא, ורט"ז.

ומרן בשלחנו הטהור (סעיף לג) כתב וז"ל: מעוברת לאחר שלשה חדשים לעיבורה ומניקה כל עשרים וארבעה חודש אחר לידת הולד אינה קובעת וסת אפילו מת הולד או שגמלתו שדמים מסולקים מהן כל זמן עיבורה וכל עשרים וארבע חודש ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע ע"כ. והנה פורש בדבריו דס"ל לענין הלכה לפסוק כדעת הראב"ד והרשב"א וסייעתם. דאין אשה קובעת בהם וסת ובב"ח חולק וס"ל דנקטינן לחומרא וגם בימי טוהר שלה קובעת וסת ותימה על מה שכתב בשלחן ערון בסתם להקל ולא חשש לדעת הרמב"ן שהביא הטור דעתו כדי להורות חומרא כדבריו. אלא דהאחרונים יצאו לישע פסקו של מרן הש"ע אשר מפיו לפידים יהלכו וכל אשר יאמר אליכם יוסף תעשו. וכתב הש"ך (ס"ק עג) דאין תימה אמאי פסק הש"ע דלא כהטור והרמב"ן דהא קיי"ל בחושן משפט סימן כה (ס"ב) דכל מקום שהאחרונים חולקים על הראשונים קיימא לן כהאחרונים אבל אם דברי הראשונים אינם מפורסמים אין צריך לפסוק כהאחרונים שהרי אפשר שלא ידעו דברי הראשונים ואי הוי שמיע להו הוי הדרי. (ועי' בתשובת מהר"מ אלשקר סימן נד) וכל שכן הכא שהרשב"א חולק בהדיא על הרמב"ן ומביאו ב"י. והטור לא ראה ספר תורת הבית הארוך כדמוכח בכמה מקומות וכו' ותו דכיון דהראב"ד והריטב"א מסכימים לדעת הרשב"א כדאיתא בב"י הוי ליה הרמב"ן יחיד לגבייהו. ותו דהריטב"א כתב שכן המנהג ומביאו ב"י ואמרינן בירושלמי (פאה פ"ז ה"ה מעשר שני פ"ה ה"ב) כל מקום שהלכה רופפת בידך הילך אחר המנהג ותו דהא קיי"ל וסתות דרבנן (נדה דף טז. תוד"ה ורב נחמן וכו') ואזלינן בהו לקולא בכמה דוכתי. ע"כ. ועי' בסדרי טהרה שכתב להעיר על מ"ש הש"ך דהרמב"ן יחיד בדבר דהא עומד בשיטתו גם הרמב"ם וכ"כ במי נדה קונטרס אחרון. אמנם ע"פ מ"ש לעיל משם שו"ת חתם סופר (סימן קסד) וכיו"ב כתב ג"כ הפרדס רימונים (כאן) דברי הש"ך א"ש. ובפרט ע"פ מ"ש המאירי הנ"ל. וכן בלחם ושמלה (שמלה נג) ג"כ כתב להשיג בזה על הש"ך גם מדברי הרמב"ם וגם מדברי הרא"ה. בבדק הבית. ועוד כתב להשיג עליו בכמה דברים ועי' עליו משו"ת חתם סופר הנ"ל. וכדברי הש"ך כן פסק ג"כ במחצית השקל וכ"כ הפרי דעה (שפתי לוי אות עג). ועוד אחרונים. ונוסף גם הוא חידושו של הסדרי טהרה שם בדעת מרן השלחן ערוך דכל מה שאמרנו שאשה בימי עיבורה וימי מניקתה ראתה ג' פעמים ראיות שוות בין ביום החודש והין בהפלגות שוות. כשיגיע ההפלגה הבאה רק בה חוששת ואינה חוששת ג"כ לוסת החודש לתאריך בו ראתה וכן בקבעה ליום החודש אינה חוששת אלא לתאריך ולא לתאריך ולא להפלגה שלה דלקולא כן אמרינן שקבעה לה וסת ואינה חוששת אלא לוסתה ותו לא.

וכעת יש ליתן הדעת גבי מ"ש הש"ע בסוף הסעיף וז"ל ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע ע"כ. ומקורו טהור מדברי הרשב"א בתורת הבית הארוך (ב"ז ש"ג דף יא:) שכתב ומיהו נמי משמע דאפילו מיחש נמי לא חיישא מה שאין כן בשאר ימים (ע"פ הגהת שו"ת חתם סופר סימן קמג ד"ה והנה וכו') אבל הראב"ד (שער תיקון הוסתות פ"ב הי"ב) כתב דמיקבע הוא דלא קבעה הא מיחש חיישא דומיא דאחד עשר ימים שבין נדה לנדה לפי מה שפסק הוא כמו שכתבנו למעלה ואע"פ שהראשון נראה עיקר יש לחוש לדברי הרב ז"ל עכ"ל. ומבואר דדעתו של הרשב"א אכן לקולא אך למעשה העלה להחמיר ולחוש לדעת הראב"ד ז"ל ובאשר לדעתו של הרמב"ם לעיל הבאנו מ"ש הסדרי טהרה בביאור דעת הרמב"ם דמוכח מינה דס"ל כדעת הרמב"ן דאשה כן קובעת וסת בימי עיבור והנקה. ומאידך ראינו דעת הרמב"ם כמ"ש הפרדס רימונים דס"ל דבימי עיבור והנקה חוששת ג"כ לוסתה הראשון שלא כדעת רוב הראשונים (והכרעת הש"ע בזה כאן) ולפ"ז יש לשאול אם לדעת הרמב"ם ז"ל יש חילוק בדין בין מעוברות ומינקות לשאר נשים דבהלכות וסתות לא הזכירם הרמב"ם או שנאמר שזהו החילוק וכדעתו של הרשב"א שבפעם אחת אינה חוששת לוסתה עד שתראה ג"פ ואפי' שלא בימים וזמנים מכוונים וצ"ע ובש"ע נמשך אחרי דברי הרשב"א ז"ל. ובש"ע לעיל סימן קפד (ס"ז) כ' מדיני מעוברות ומניקות ושם בש"ך (ס"ק יט) כתב וז"ל מצאתי כתוב בהגהת רש"ל לטור וז"ל נראה לי דמיירי שלא קבעה וסת שלש פעמים (ועי' הגהות והערות אות יד) בימי עיבורה ובימי מניקתה אלא שחוששת לוסתה הראשון וכ"כ בהגהת דרישה (אות טז) ועי' לקמן סימן קפט סעיף לג. עכ"ד. הרי לפניך דעת הגהות רש"ל והבאים אחריו דס"ל דרק אם תראה ג' פעמים בימי עיבור או בימי הנקה חוששת לוסת כמו לוסת שאינו קבוע אבל בחדא זימנא אינה חוששת כלל וזהו כדעת הרשב"א עצמו בשינוי דלבתר ג' פעמים חוששת ובתורת השלמים (שם אות טז) כתב ואם ראתה תוך ימי עיבור והנקה שלש פעמים יתבאר לקמן סימן קפט דחוששת עכ"פ לוסת שאינו קבוע וכ"כ הגהת דרישה וכ"כ הש"ך (ס"ק יט) ע"כ ומבואר דהבין התוה"ש שדעת הש"ך ג"כ כהרש"ל והפרישה שעד שלא תראה ג' פעמים אינה חוששת לוסת אפי' כוסת שאינו קבוע וכ"כ ג"כ הגאון כרתי ופלתי (סימן קפט ס"ק לב) אלא דהנה הסדרי טהרה בסימן קפט (אות לז) נראה דהבין ג"כ כמו התורת השלמים הנ"ל שכן הוא דעת הש"ך כמו המהרש"ל והדרישה. שכתב שם וזה דלא כמו שכתב הש"ך בשם הרש"ל וכו'. אך בסדרי טהרה לעיל סימן קפד ס"ז (אות יו"ד) העתיק לשון הש"ך ומ"ש בסופו ועי' לקמן סימן קפט סעיף לג. וביאור כוונתו ר"ל דשם מבואר דאפילו אם ראתה רק פעם אחת בימי עיבורה או בימי מניקתה דצריכה לחוש לו כדין וסת שאינו קבוע דחוששת פעם ראשונה אחר ראייתה ודלא כמהרש"ל שם. ע"כ ומבואר יוצא מדבריו שהבין דלא כמ"ש התורת השלמים שכ"ד הש"ך. דממה שכתב הש"ך עצמו עי' לקמן סי' קפט כוונתו בזה דשם מבואר בש"ע ובראשונים דאפילו בראתה פעם אחת חוששת לוסתה חדא זימנא כדין וסת שאינו קבוע. והיה טעמו של הסדרי טהרה והוא הכריחו דאפי' בפעם אחת חוששת משום מה שכתב הראב"ד עצמו בבעלי הנפש (שער תקון הוסתות סימן ב אות יג) וז"ל ועוד יש עתים אחרים שאינם ראוים לקביעת וסת כגון ימי עיבורה משהוכר העובר וכן ימי מניקתה וכן מקום חרדה בכולם אם ראתה האשה לקבוע בהם וסת חדש בתחילה אינו נקבע מפני שדמיה מסולקים "ודומים לאחד עשר יום שבין נדה לנדה שאינה קובעת בהם וסת" אבל היא חוששת לראיותיה מיד מידי דהוי אוסת שאינו קבוע עד שתעקר ממנה בפעם אחת ואפילו בלא בדקה שאם לא בדקה ולא ראתה טהורה וכו'. ע"כ ומינה למד הסדרי טהרה דמאחר דשווה דין מעוברות ומינקות לימי זיבה כי הכי דבימי זיבה אפילו בפעם אחת חוששת לו ה"ה לימי עיבור והנקה דחוששת. וכדבריו כתב החוות דעת (חידושים אות נ) וכ"כ השלחן ערוך הגר"ז (אות קיג) וכ"כ בחכמת אדם (כלל קיב אות לח) וכ"כ בדרכי תשובה (אות קל) ובלחם ושמלה (לחם ס"ק צט) פרדס רימונים (סימן קפד שפתי חכם ס"ק יט) וכ"כ ערוך השלחן (סימן קפד סעיף לג) ובסוגה בשושנים (סימן יוד ס"א) ובמשים חפשי ראיתי להגאון בעל נודע ביהודה שלחלק יצא בין הט"ז לש"ך וזה תורף דבריו בתשובה (מהדו"ת סימן צא ד"ה ומה שתמה מעלתו וכו') דהנה ז"ל הט"ז בסימן קפט (ס"ק מח) ומכל מקום חוששת וכו' בזה חמור דין מעוברת מדין זקנה שבסעיף כח וכו' ע"ש. ודייק מכאן הנודע ביהודה דמה חמור דין מעוברות ומניקות מדין זקנה דבזקנה פסק הש"ע שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע אלא רק שתחזור לוסתה הראשון ואילו במעוברות ומניקות חוששות לראיה שיראו תוך ימי עיבורן ומניקתן כדין כל וסת שאינו קבוע. ואילו הש"ך בסימן קפד (ס"ק יט) שהן צדיק עתק דברי הרש"ל והדרישה ס"ל כמותם שאינה חוששת אלא עד שתראה ג' פעמים. ע"ש נמצא דנחלקו גדולי האחרונים באשר לדעת הש"ך אם ס"ל כרש"ל והדרישה או שמא כשאר האחרונים. דחוששת אפילו בראיה חדא זימנא. ועוד בה הוסיף נופך מדיליה שדעת הרמב"ם ג"כ שאין חוששים בימי זיבה עד ג' פעמים כיעו"ש שם בנוב"י (מהדו"ת סימן צג ד"ה וגם דברי הרמב"ם מורים כן וכו') ולפ"ז יצא שגם לדעת הרמב"ם בימי עיבור ובימי הנקה אין האשה חוששת אפילו חדא זימנא כדין וסת שאינו קבוע. דהא תלינן הא בהא וכמ"ש הראב"ד הוב"ד לעיל (בשער תיקון הוסתות סו"ס ב'). אמנם חלקו עליו בזה כמה מן האחרונים ומתוכם כעין החשמל הגאון פרדס רימונים (סימן קפד בשפתי חכם סוס"ק יט) וכיו"ב כתב ג"כ בפרי דעה (שפת לוי סימן קפד ס"ק יט) דמוכח ממרן הב"י שלא כדבריו שהרי כתב הב"י (סימן קפט סעיף לב') וז"ל ומיהו הרמב"ם בפ"ח (מהלכות איסור ביאה ה"ט) פסק כרב פפא שכתב אם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זו חוששת לוסת וכל וסת שקבעה בימי זיבתה אם נעקרה אפילו בפעם אחת נעקרה ואינה צריכה להעקר ג' פעמים שחזקת דמים מסולקים לימים אלו. ע"כ (לשון הרמב"ם) ומסוף דבריו שם נלמד שמה שכתב בתחילה אם נקבע לה וסת בימי זיבתה הרי זו חוששת לוסת האי נקבע לאו דוקא שאפילו לא ראתה אלא פעם אחת חוששת לו וכו' ע"ש. ומוכח להדיא שהבין מרן הב"י בכוונת הרמב"ם שאפי' בחדא זימנא חוששת בימי זיבה ולפ"ז ה"ה לימי עיבור והנקה שגם בחדא זימנא חוששת כשתראה ולפי הנ"ל יצא שבאמת לדעת הרמב"ם לא שאני לן בין אשה סתם למעוברות ומניקות שחוששות לוסת בחדא זימנא וכן חוששת לוסתה הראשון לדעת הרמב"ם עד שתעקרנו וכן קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקתה. ולפי הנודע ביהודה אכן יש שינוי ביניהם לדעת הרמב"ם בנקודה אחת והוא שאשה שראתה בימי עיבורה ובימי מניקתה אינה חוששת לראייתה כדין וסת שאיו קבוע אלא רק בג' פעמים.

אלא דשוב בינותי והתבוננתי ואף מצאתי למ"ש המחצית השקל סימן קפד (אות יט) ע"ד הש"ך הנ"ל וז"ל שלא קבעה וסת ארבע ר"ל בוסת הפלגה שאינה קובעת בפחות מד' פעמים שוסת ההפלגה היינו כגון שראתה היום ולסוף כ' יום פעם אחרת עוד לסוף כ' יום ועוד לסוף כ' יום ולכך צריכה ארבע ראיות שראיה ראשונה אינה מן המנין לפי שאינה בהפלגה אבל בקובעת וסת ליום ידוע בחדש בג' ראיות סגי כגון שראתה ג' פעמים בהק לחודש קובעת וסת בה' לחודש וכוונת מהרש"ל דלא קאמר אין צריך לפרוש סמוך לוסתה אלא באותו וסת שהיה לה קודם שהגיע ימי עיבורה וימי מניקתה והטעם דכי אתא ימי עיבורה וימי מניקתה נעקר אותו וסת לפי שאז היא מסולקת דמים אבל אם קבעה וסת בימי עיבורה או בימי מניקתה בעצמן הן וסת ההפלגה בד' פעמים או יום ידוע לחדש בג' פעמים צריך לפרוש סמוך לוסתה ועל זה כתב הש"ך ועיין לקמן סימן קפט סעיף לג. ר"ל דיש שם מחלוקת  הפוסקים דעת קצת הפוסקים דיש לו דין וסת קבוע שאינו נעקר אלא בג' פעמים אבל אנן קיי"ל שם דחוששת כדרך שחוששת שאר אשה שאינה מעוברת או מניקת לוסת שאינו קבוע אבל אין לו דין וסת קבוע אף שתקבענו בג' פעמים הואיל והיא מעוברת או מינקת נעקר בפעם אחת עכ"ד. ומדבריו מבואר שני דברים דלא כדמשמע משאר פוסקים דהוא הבין דכל מח' הרש"ל והדרישה ושאר הפוסקים אינו בוסת שאינו קבוע אלא מחלקתם היא מחלוקת הראשונים הידועה לקמן בסימן קפט סעיף לג. בין הרמב"ן להרשב"א ודעימה. היינו עד עכשיו למדנו מדברי אחרונים שכביכול יש ד' שיטות בענין מעוברות או מניקות דעת הרשב"א עצמו שאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקתה כלל ואפילו למיחש חדא דעת המהרש"ל והפרישה שאינה קובעת וסת אמנם חוששת כוסת שאינו קבוע חדא זימנא באופן שראה פעם ג' פעמים בימי עיבורה ובימי מניקתה בין עונות שוות ובין עונות שאינם שוות. דעת הראב"ד שחוששת חדא זימנא כוסת שאינו קבוע ואפילו ראתה ראיה אחת גרידא. ומ"מ אינה יכולה לקבוע וסת לעולם בימי עיבור והנקה. ודעת הרמב"ן שג"כ קובעת וסת בימי עיבורה ובימי מניקתה. ולזאת בא המחצית השקל ותולה דעת רש"ל בדעת הרמב"ן. ונמצא דאיכא רק ג' שיטות והחידוש הנוסף שיוצא מדברי המחצית השקל שכל מה שנחלקו הרמב"ן והראב"ד היינו בראתה ג' פעמים שבאשה רגילה דינה היה צריך להיות שקובעת וסת כדין וס"ק וצריכה לעוקרו בג' פעמים אך בזאת האשה הנצבת עמך בזה לדעת הרמב"ן ג"כ קבעה לעצמה וסת ואילו לדעת הראב"ד בכה"ג חוששת כדין וסת שאינו קבוע. זאת אומרת לא כל ראיה שתראה בימי מניקתה ובימי עיבורה חוששת חדא זימנא. אא"כ ראתה ראיות שבימים רגילים היו ראויים לקביעת וסת. וא"כ נמצינו למדים דבחזיא חדא זימנא ללא ברור כלל שצריכה לחוש חדא זימנא גם לדעת הראב"ד שפסקו מרן השלחן ערוך ועיין היטב בשו"ת נוב"י מהדו"ת (סימן צא) שנראה ג"כ שהבין כעין זה ומ"מ דוחק קצת דמלשון הראב"ד עצמו וכן ממה שהעתיק בב"י מספר תורת הבית הארוך שם לא משמע הכי אלא דאפילו בראתה חדא זימנא ג"כ חוששת לראייתה חדא זימנא.

ובצאתי  חפשי באמתחות הפוסקים ראיתי אחרי רואי בילקוט מפרשים בסוף הש"ע הוצאת פרידמן) בסוף סימן קפט בשם ספר תפארת למשה שכתב לבאר באר היטב דברי מרן הש"ע שכתב בסעיף לג בסופו וז"ל ומכל מקום חוששת לראיה שתראה כדרך שחוששת לוסת שאינו קבוע עכ"ל (ש"ע) נ"ל דהיינו לאחר שעברו ימי העיבור וההנקה חוששת כמו לוסת שאינו קבוע אף שראתה ג' פעמים שוים בימי עיבור והנקה אבל בימי העיבור וההנקה עצמם לכולי עלמא אף להרמב"ן שבטור אינה חוששת כלל דלא עדיף מוסת שנקבע קודם עיבורה דאינה צריכה לחוש להן בימי עיבורה. אף דיש לחלק מכל מקום נראה לי כמו שכתבתי. עכ"ד. וזה חידוש עצום דמצד אחד בימי עיבורה ובימי מניקתה אף אם תראה אינה חוששת ורק אח"כ שתגמור ימי הנקתה מתחלת לחוש להם. וזאת אמרת דיש לעיין לפי שיטתם של הגאון תפארת למשה במינקת שראתה חודשיים או שלש בתאריכים שאינם שווים איך מתייחסים לתאריכים ולהפלגות האם נאמר לכשתגמור ימי מניקתה תצטרך לחשב חודש ראשון ראתה בתאריך מסויים חודש הבא בתאריך אחר וכן הפלגה וכן ע"ז הדרך או שכל התאריכים תחשוש להם בחודש הראשון שאמורה לראות מאז שנגמרו כד' חודש של הנקה. או דלמא כל חודש תוך ימי העיבור וההנקה שראתה עקר את מה שראתה בחודש הקודם דאין בכוחו לעקור וסתה הקבוע של קודם ימי עיבורה וימי מניקתה אבל סו"ס בכוחו לעקור ראיה שראתה תוך ימי עיבור והנקה. וצ"ע. ואיך שלא יהיה למדנו דעת התפארת למשה שלכוה"פ אינה חוששת כלל בימי עיבור והנקה לכ"ע לראיות שראתה תוך ימי עיבור והנקה. ואביט והן עוזר לפרושו של הגאון תפארת למשה הלא הוא הכרתי ופלתי (סימן קפט אות לב) בענין מ"ש הש"ע שם (סעיף לד) מעוברת ומניקה אינה צריכה בדיקה ביום הוסת ומותרת לבעלה ביום הוסת שלה. "ואפילו שופעות ורואות דם באותם עונות שהן למודות לראות בהן אינו אלא כמקרה" וכו' וכתב הט"ז (ס"ק מט) דאינה חוששת לווסתה כלל. ופירש בכו"פ דמיירי שלא ראתה ג' פעמים דא"כ הא קאמרינן בסעיף לג דחוששת לו כוסת שאינו קבוע כדעת הראב"ד והרשב"א. ומשו"ה אינה חוששת כלל ואפילו לא חדא זימנא כוסת שאינו קבוע והבין שם הכו"פ עוד בט"ז והוא ממ"ש הט"ז בס"ק הקודם גבי מ"ש מרן הש"ע כשראתה תוך ימי עיבור והנקה שחוששת וכהט"ז ובזה חמור דין מעוברות ומינקות מדין זקנה ע"ש והבין הכו"פ כוונתו בזה שחוששת רק אחרי ימי עיבורה ומינקתה ולעולם תוך ימי עיבורה ומינקתה אינה חוששת לראייתה (וע"ש שחלק עליו לפי הבנתו). וזהו כמו דעת התפארת למשה. ועי' להגאון סדרי טהרה (סימן קפד ס"ק יו"ד) שכתב להשיג על דברי התפארת למשה בהבנה זו. ומ"מ לכאו' יש לעיין מה הכריחו לכו"פ לבאר כך בדעת הט"ז ולא ביאר בפשטות כוונתו שחומר במעוברות ומינקות מזקנה דהיא אינה חוששת בחדא זימנא משא"כ מעוברות ומינקות שבחדא זימנא ג"כ חוששת כדין וסת שאינו קבוע והנראה לומר דכיון שהכו"פ ס"ל במעוברות ומינקות כדעת המהרש"ל והפרישה הנ"ל (ש"ך סימן קפד ס"ק יט) דבמעוברות ומינקות כדי שיצטרכו לחשוש לראייתם צריכים לראות ג' פעמים דאי לאו אין הם חוששים לראייתם כלל אפילו לא כוסת שאינו קבוע והשתא אתי שפיר מאחר דגם  במעוברות ומינקות אם לא ראו ג' פעמים אינם חוששות לראייתם ונמצא דגם מעוברות ומינקות שווה דינם לזקינה וא"כ לא יכל הכו"פ לבאר כך פשט דברי הט"ז וע"כ הו"ל לפרשו לבתר ימי מניקתה ועיבורה ושו"ר שכ"כ לבאר בספר קנה בושם ח"א סימן קפט (חלק ביאורי היוטות סימן יא) ועי' בספר מי נדה להגר"ש קלוגר בח"ד בקונטרס אחרון (סימן קפט סל"ג ד"ה ומ"מ חוששת לראיה שתראה וכו') ואף גם הוא עלה ונסתפק בנידון דידן מה פירוש הש"ע אם הכוונה שחוששת לאחרי ימי מניקתה וימי עיבורה או אפילו תוך ימי עיבורה והנקתה ומעיקר דבריו שם נראה דס"ל לעיקר שחוששת לאחרי ימי עיבורה ומינקתה אלא שהעיר שהמעיין בלשון הב"י יראה דמוכח שם לכאורה מלשון הפוסקים דבימי עיבור והנקה עצמם חוששת לו כוסת שאינו קבוע אלא שנתקשה לפ"ז בדברי מרן הש"ע דבסעיף לג כתב מרן שחוששת חדא זימנא ואילו בסעיף לד כתב מרן הש"ע אפילו שופעות וכו' אינו לא כמקרה ז"א שאפילו חדא זימנא אינה חוששת (וכמ"ש הט"ז שם ס"ק מט) ואינה חוששת לוסת זו. נמצא דדברי מרן מרפסין אגרי. ועוד קשה מ"ש הט"ז דבזה חמירא מעוברת ומיניקה מזקנה דז"א דמעוברת אינה קובעת וסת ואילו זקינה קובעת וסת ונמצא דזקינה חמירא ממעוברת ומניקה ומאידך גבי ראיה של חדא זימנא כתב הרמ"א גבי זקינה לעיל (סכ"ח) דאינה חוששת כוסת שאינו קבוע ואילו במעוברות ומינקות פסק דחוששת לוסת שאינו קבוע בחדא זימנא ואשר ע"כ רצה לומר דגבי אופן שראתה ג' פעמים אין הכי נמי דזקינה חמורה ממעוברת ומניקה. ואילו גבי אופן שראתה חדא זימנא מעוברת ומניקה חמירא טפי מזקנה ודוחק וע"ש שלמעשה הניח פסק הש"ע בצ"ע. אמנם עין הרואה להגאון פרי דעה (טורי כסף ס"ק מט) שכתב לפרש בדברי הט"ז ואינה חוששת לוסת זו היינו כוסת קבוע אבל חוששת לו כדין כוסת שאינו קבוע וכ"כ החוו"ד (ביאורים אות לז) וכ"כ הפרדס רימונים. אלא שלעצם הקושיא כתב לחלק בין מעוברת ומינקה שראתה ביום הוסת הקודם שלה ובין שראתה בימים שאינם מכוונים בימי הוסת הקודם שלה. דכשחזרה וראתה בימים של הוסת שלה הקבוע בין ראתה ג"פ ובין לא אינה חוששת לוסתה אלא כדין שאינו קבוע ובזה חמירא תינוקת וזקינה ממעוברת ומינקה. ואילו כשראתה בימים שאינם מכוונים חמירא מעוברת ומניקה מתינוקת וזקנה דמעוברת ומניקה חוששת חדא זימנא ובתינוקת וזקינה אינה חוששת כלל כמבואר ברמ"א לעיל (סעיף כח) אמנם הפשט לא יופשט בכוונת דברי הט"ז דאינה חוששת לוסת זו ולא חילק ידענא בין וסת קבוע ובין אינו קבוע. ובאמת שבשלחן ערוך הגר"ז (אות קטו) כתב וז"ל אינו אלא במקרה פירוש ואינה צריכה בדיקה כווסת קבוע ונעקר בפעם אחת אבל מכל מקום חוששת לראייתה כווסת שאינו קבוע כדלעיל סעיף לג (פרישה ודלא כהט"ז). ע"כ. והנה פורש לנו שגם הגאון רבינו זלמן הבין בפשט דברי הט"ז שמ"ש שאינה חוששת לו כוסת היינו כלל לא כוסת קבוע ולא כוסת שאינו קבוע ומעתה יש להבין מה בין שני הסעיפים. דבאחד מבואר דחוששת חדא זימנא ובאחד מבואר דאינה חוששת כלל. והאלקים אנה לידי בס"ד ספר קנה בשם. ח"א סימן קפט (חלק ביאור השיטות סימן יא) שאף גם הוא נרגש בשאלה זו וכתב לחדש דיש לחלק בין הסעיפים דבסעיף לג מיירי שראתה שלא ביום וסתה הראשון ואילו בסעיף לד מיירי כשראתה ביום וסתה הראשון. דבאופן שלא ראתה ביום וסתה הראשון אלא בתאריך אחר בכה"ג חוששת חדא זימנא משא"כ כשראתה ביום וסתה הראשון אינה חוששת לו כלל אפילו לא חדא זימנא וטעמו ונימוקו עמו דהנה כשראתה בזמן שהיא מסולקת דמים בעונות שהיתה למודה והרי היא רואה כמו שרגילה נראה מזה שסיבת סילוק הדמים לא פעל עדיין בגופה כראוי ומשום הכי ראתה כמו שטבע גופה לראות בעונות אלו שלא בימי סילוק דמים כלומר שטבע גופה עשוי לראות בעונות אלו פעל בה גם עכשיו כיון שעדיין לא הטבע בה כ"כ כח סילוק הדמים ולכן אינה חוששת לו כלל דכל פעם תלינן ששוב לא תראה דמסתמא יתחזק בגופה סילוק דמה אבל אם ראתה ראיות בעונות שלא היתה רגילה לראות הרי אין סיבת ראייתה משום שכן רגילות גופה אלא נראה מזה שהיא תראה גן בימי עיבור ולכן חוששת בפעם אחת והוסיף שם עוד שכן חייבים לבאר לכאו' ממ"ש הב"ח דדעתו של הב"ח שאשה קובעת וסת בימי עיבור והנקה. כדעת הרמב"ן והטור ואילו בנידון דידן אמ"ש הטור שאפילו שופעת דם באותם עונות שהן למודות לראות בהן אינה אלא כמקרה כתב הב"ח והא לך לשונו: כלומר ולאחר שתטהר מטומאתה וחזר והגיע יום הקבוע לוסתה אינה חוששת ומותרת לבעלה ואינה צריכה בדיקה ע"כ. ולכאורה יש לשאול בטעמו של דבר דהא הב"ח ס"ל כהרמב"ן שמעוברות ומינקות יכולות לקבוע וסת וא"כ אמאי כאשר ראתה חדא זימנא אינה חוששת דסו"ס נימא דילמא קבעה וסת ותחשוש ולפ"ד הנאמרים לעיל א"ש דמ"ש הב"ח כדעת הרמב"ן שקובעת וסת ולדעת מרן בחדא זימנא חוששת מיירי כשראתה שלא בעונות שהיא למודה בהם משא"כ כשרואה בעונות שלמודה לראות בהם אינה חוששת ואפילו לא חדא זימנא אמנם כבר דברינו אמורים לעיל דהפרישה (ס"ק קא) וכן החוות דעת (ביאורים ס"ק לז ובחידושים אות נא) וכן ש"ע הגר"ז (סימן קפט ס"ק קטו) ס"ל דאין לחלק בכה"ג וכוונת הש"ע שאמר אינה אלא כמקרה היינו ואין לו דין וסת קבוע אבל חוששת לו כדין וסת שאינו קבוע. ועי' חזו"א סי' פז.

ומדי דברי בו בדברי מרן מופת הדור הגאון חזו"א אמרתי אכתוב עוד כמה מן השיטין. דהנה כתב הוא ז"ל (יו"ד סימן פז אות ג') וז"ל הזהב: כתב ב"י דלדעת הרמב"ן דאשה קובעת וסת בימי מניקתה בזה"ז קובעת וסת אפילו מימי טהרה לימי טומאה כיון שאין אנו נוהגים טהרה בימי טוהר, ונראה לדידן דאין אשה קובעת וסת בימי מניקתה אלא אנו מחמירין לחוש לראייתה כוסת שאינו קבוע אין להחמיר בוסת של ימי טוהר דלא מצינו חומרא זו אלא לדעת הרמב"ן דבימי מניקתה הויא כוסת גמורה ועוד דהרי דעת הרשב"א דאף לחוש אין חוששים אלא שאין אנו מקילין למעשה כיון שהראב"ד החמיר די לנו להחמיר בימי מניקותה אבל לא מימי טוהר לימי טומאה והכי דעת הראב"ד דגם לדידן אין אשה קובעת וסת בימי זיבתה ונהי דאנו מחמירין בזה כדעת הרמב"ן מ"מ בימי טוהר שאין כאן וסת אפילו בימי מניקתה רק חוששין כוסת שאינו קבוע אין להחמיר בזה לדידן יותר מזמן הגמ' ונראה דאם ראתה בימי מניקתה ואינה זוכרת יום ראייתה אין לאוסרה כל הימים כיון דאין כאן רק דין וסת שאינו קבוע ולדעת הרשב"א מעיקר הדין אין לחוש כלל אין להחמיר מספק עכ"ל. אלא שהאחרונים כתבו לחלוק ע"ד החזו"א בזה ומהם הגאון בעל קנה בושם בשו"ת ח"א (סימנים עד – עה) דהרי כל החילוק הנאמר בגמ' בין ימי טוהר לימי טומאה לא נאמר אלא לדעת הרמב"ן דמיניה יליף הרמב"ן דדוקא בימי טוהר הוא דאינה קובעת וסת אבל בימי טומאה אפילו מניקה קובעת וסת ולכן לשיטתו דוקא הקשה הב"י אמאי לא חילק הטור בדעת הרמב"ן האי פלוגתא בין ימי טוהר לימי טומאה כמבואר. ואילו לדעת הראב"ד לא שאל זאת והנראה לפי שלדעת הרמב"ן אין חילוק בין ימי טוהר לימי טומאה. ועוד שהרי הרשב"א עצמו קאמר ג' תירוצים בכוונת הגמ' יושבת על המשבר קמ"ל אליבא דרב דמימי טהרה לימי טומאה אין קובעים וסת ולפ"ז יוצא שהראב"ד והרשב"א נפיק מהם חומרא יותר מדעת הרמב"ן והוא דלדעת הרמב"ן כל מאי דמחמירים בזה"ז בדם טוהר ג"כ כמו ימי טומאה הוא רק חומרא. משא"כ לדעת הראב"ד והרשב"א אין חילוק בין ימי טוהר לימי טומאה מדינא דגמ' ואשר ע"כ חלק בזה על הגאון מרן החזו"א. אמנם לענ"ד אחר המחילה ממעלת כ"ת נראה דדברי מרן החזו"א נאמנו מאוד. דהחזו"א ס"ל דכיון שלדעת הרשב"א עצמו מעיקר הדין אין אשה חוששת בימי עיבורה ובימי מניקתה אפילו חדא זימנא אמת נכון הדבר שאין חילוק בין ימי טוהר לימי טומאה מצד הדין דמה לי ימי טוהר מה לי ימי טומאה. אבל לבסוף דס"ל להרשב"א כדעת הראב"ד דלכוה"פ למיחש חדא זימנא מיהא בעי שייך שפיר לחלק בין ימי טוהר לימי טומאה. ומה שטען הקנה בושם דכל מה שיישב הרשב"א בתורת הבית ובחידושים בדברי הגמ' מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה וסת וכל התירוצים שם אינם אליבא דהלכתא ומזה קא יליף הקנה בושם דלדידן אין חילוק ז"א דסו"ס החילוק הוא חילוק ברור בין ימי טוהר לימי טומאה ואין לזה חולקים והדין דין אמת אלא שנתקשה בקושיה דכיון דלדידן אין חילוק בין ימי טוהר לימי טומאה ע"כ למצוא יישוב לדברי הגמ' הנ"ל דיש חילוק ואשר ע"כ מצא חילוקים ויותר מזה בפירושו השני בביאור הסוגיא דהוא אליבא דר"מ באופן שגמלתו או מת דהיתה הו"א דבכה"ג קובעת וסת ואפילו בימי טהרתה קמ"ל דאין קובעת וסת בימי טהרה וסיים ע"ז הרשב"א וז"ל וכן נראה לי עיקר ע"כ. ז"א שהחילוק חילוק אמת והדין דין אמת ולדידן יצא דכיון שאנו חוששים מיהא חדא זימנא ושייך נפק"מ בין ימי טהרה לימי טומאה ש"ד לחלק והדין יהיה שאכן אינה קובעת וסת מימי טהרה לימי טומאה. וראיה מהימנא יש לי ליתן ממ"ש הש"ך לעיל סימן קפז (ס"ק לב) גבי דין רואה מחמת תשמיש בתקופת הלידה וכתב שם דדוקא ראתה לאחר לג' לזכר וסו' לנקבה אבל בתוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא וכדלקמן סימן קצד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמו אבל לא להוציא אשה מבעלה וכו' ע"ש. ועוד עיין להגאון הדגול מרבבה מהדו"ת (הוב"ד באוצר מפרשים אות כו) שבתחילה כתב שדברי הש"ך צע"ג דסו"ס מה בכך דדם טוהר הוא א"כ חזינן שרואה דם בשעת תשמיש. אמנם אחר העיון נראה דינו דהש"ך אמת שאם ראתה ג' פעמים מחמת תשמיש בימי טוהר מותרת לבעלה אף דקיימא לן כרב דמכל מקום הא דרואה ג' פעמים מחמת תשמיש דנאסרת על בעלה מטעם וסת הוא שקבעה לה וסת בכל תשמיש ובהדיא אמרינן בגמ' (דף יא:) דאפילו לרב דסבירא ליה מעיין אחד הוא מכל מקום מימי טהרה לימי טומאה לא קבעינן וסת וא"כ דינו דהש"ך אמת. ע"ש. וידעתי ביני ידעתי דהגאון כו"פ חולק עליו בזה מ"מ החכמת בצלאל דחה דבריו בטוטו"ד דהסברא שלא קובעים וסת מימי טוהרה לימי טומאה לפי שתוך ימי טהרה המקום חלש ורפוי ומשום הכי בזמן הזה אינו מודד לקביעת וסת וכיוצא בדברים אלו כתב ג"כ בלחו"ש (סימן קפז שמלה כה) שהטעם הוא משום שכ"ז של ימי טוהר אכתי מעיינה פתוח ולכן איה קובעת וסת (ועי' בתשובה כת"י סימן קפז). ולפ"ז א"ש חידושו של הגאון חזו"א שכשראתה בימי טוהר שלה אינה חוששת לראייתה בהם.

ועוד בה צד להקל ע"פ מ"ש הגאון סדרי טהרה (סימן קפט אות לו) וז"ל ועוד נראה דאע"ג דמעוברות ומניקות דצריכין לחוש לראיה שראו מכל מקום אין צריכים לחוש לעונה בינונית של אותה ראיה דהא אשה שיש לה וסת אם שינתה ראייתה פעם אחת אינה צריכה לחוש לעונה בינונית מאותה ראיה דלא אמרו דצריכה לחוש לעונה בינונית אלא באשה שאין לה וסת כלל אבל לא באשה שיש לה וסת אלא דצריכה לחוש פעם אחת מאותה ראיה אם להפלגה או לימי החודש וא"כ כ"ש במעוברת ומניקה דעדיפא מאשה שיש לה וסת. ע"כ. אמנם יש רבים מן האחרונים שחולקים ע"ד הסדרי טהרה ובראשם מהר"מ פדוואה (סכ"ה) והוב"ד בש"ע הגר"ז (ס"ק קיד) ובחוו"ד (חידושים נא) ובשעורי שבט הלוי (סימן קפט עמ' קנב ד"ה חוששת וכו') וכ"פ בקנה בושם ובבדי השלחן (ביאורים ס"ק שלח) ועי"ע בקובץ תשובות ח"ב (סימן מד) ועי' לגאון עוזנו מופה"ד מרן מלכא בספרו טהרת הבית ח"א (ס"ב ה"ח) וז"ל וכן אשה מניקה בכל משך עשרים וארבעה חודשים "שמניקה בפועל" היא בחזקת מסולקת דמים ואפילו אם היה לה וסת קבוע קודם לכן אין צריכה לחוש לוסתה כדי לפרוש מבעלה העונה הסמוכה לוסתה ואפילו אם הפסיקה להניק את בנה מאיזה סיבה שהיא עדיין היא מסולקת דמים כל משך עשרים וארבעה חודשי הנקה "אולם בזמננו נשתנו הטבעים ועינינו הרואות כי לאחר כמה חדשים מהלידה כשמפסיקה להניק מיד מתחילה לראות כמקדם ולכן יש לחוש לוסתה ולפרוש ממנה באותה עונה" ע"כ. וע"ש במשמרת הטהרה שהביא שכ"כ ג"כ בקונטרס הלכות נדה להגר"מ פינשטיין ועי' מחזה אליהו (סימן קו) [ושם הביא משם הגאון שו"ת רעק"א ומשם הגאון האבני נזר שלא אומרים נשתנו הטבעים בין לחומרא ובין לקולא וכ"כ בשו"ת קנה בשם ח"ב (סימן מח) אמנם דעתו דעת עליון של מרן רה"י שליט"א בספרו הבהיר סנסן ליאיר (סימן ה) כנ"ל דאמרינן נשתנו הטבעים ואשר ע"כ אם אינה מניקת בפועל חוששת לוסתה וע"ע מ"ש בהסכמתו לספר "נגה אור"] ועוד הביא משם הפרי דעה (טורי כסף ס"ק ו) שהביא מח' הנ"ל בין הסדרי טהרה ובין המהר"מ פדאווה וכתב שאף שנראים דברי הסדרי טהרה נכונים מ"מ יש ליישב דעת המהר"מ פדאווה וכו' וסיים שם הרב טה"ב וז"ל ולענין הלכה נראה שכן ראוי להחמיר לעונה בינונית של יום שלושים בלבד וכמו שכתבנו לעיל ומכל מקום המיקל לגמרי בזה יש לו על מה שיסמוך ע"כ. ובפרט בצירוף דעות הראשונים שאין דין עונה בינונית.

וסמוך לחתימה אמרתי להעלות על הנייר עוד מה שנתחדש בענין וסת השעות דהנה כתב הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש (שער הוסתות סימן א' הלכה יו"ד) אם קבעה לה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד דע"כ לא פליג רבי יהודה אלא בלמודה דימים כדתניא וכו' הכא הוא דפליג ר' יהודה כיון דלמודה ליום עשרים אע"ג דבשש שעות קביעותא דיומא אסר לה ועקר לקביעותא דשעה דחיישינן כיון דקביעא לה וסת בהאי יומא כוליה יומיה זמנה הוא. אבל היכא דקביעה לה וסת לשעה ולא קביע לה וסת ליומא ודאי קביעות לשעה מהניא לה ולא אתי וסת שאינו קבוע דיומא ועקר לקביעות דשעה. ותו איכא למיגמר להא מילתא מההיא איתתא (דף סו.) דכל אימת דהוה סלקא מטבילת מצוה חזיא דמא ואתאי לקמיה דרבי יוחנן וכו' ע"ש. ועי' סדרי טהרה (סימן קפט סק"א) ועו"ע למרן החזו"א (סימן פו או"ב). וז"ל מרן בשלחנו הטהור (ס"ג) אם קבעה וסת לשעות ולא לימים אינה חוששת אלא שעתה בלבד ווסת זה נעקר בשעה אחת ואפילו בלא בדיקה. ע"כ ועיין ט"ז (ס"ק ד). ובחוות דעת (סק"א) כתב לבאר בזה כגון שראתה כמה פעמים בימים שאינם שווים כגון א' ניסן ד' אייר וח' סיון דהדין שחוששת לאחרון שבהן דהיינו לח' תמוז עונה שלימה כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע וע"ז כתב המחבר אם ראתה תמיד בשעה אחת כגון בשעה ששית מהיום דאז אינה חוששת לח' תמוז רק בשעה ששית ולא עונה שלימה. ע"ש. ועל פי הדברים האלו יש להבין מ"ש מרן לעיל סימן קפד (ס"ו) גבי מח' הראשונים באשה שנמשך וסתה לעונה שאח"כ כיצד חוששת ופסק וז"ל אם רגילה לראות ראיה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה אסורה בלילה וביום כשיעור הנמשך בו. ע"כ. ולכאו' מאחר דוסתה לעולם סמוך לנץ החמה. אמאי אסורה כל עונת הלילה והא הוי וסת השעות. והיה מקום בראש לומר דמיירי שרואה קודם הנץ החמה בשעה שאינה קבועה ואשר ע"כ אין וסתה לשעות. אלא דזה אינו דהא כ' הש"ך (שם ס"ק טו) דלפי מאי דמחמירינן עונת אור זרוע נמצא דאסורה כל הלילה וכל היום שלפניו וביום שלאחריו כשיעור הנמשך בו. והגאון ר' עקיבא איגר בהגהות (אות ה) דדבריו סותרים למ"ש בס"ק ז' דדינא דראב"ן רק באין לה שעה קבועה ביום לראות. וכ"כ להקשות בפת"ש (ס"ק יא). ועי' מ"ש עצי הלבונה (הובא באוצר מפרשים אות ו'). מבואר דהאחרונים הבינו במרן דמיירי בלמודה לראות בשעה קבועה דאל"ה מאי קמקשו על הש"ך. וצ"ל דמרן מיירי בוסת קבוע דווקא דבכה"ג עוקר לוסת השעות. ואין הכי נמי באין לה וסת קבוע אינה חוששת אלא לשעתה גרידא. ודוחק קצת דמרן לא חילק והו"ל לפרושי למילתא וצ"ב.