מה מקור הענין במה שנוהגים חסידים ואנשי מעשה לומר 'תיקון חצות' אחר חצות היום בימי בין המצרים.
הרב ישראל סיתהון שליט"א
שאלה:
מה מקור הענין במה שנוהגים חסידים ואנשי מעשה לומר 'תיקון חצות' אחר חצות היום בימי בין המצרים.
תשובה:
כן כתב בשער הכוונות (דף פט ע"ג) וז"ל, מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש, לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים, ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית, וטעם היות זה אחר חצות היום הוא כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד 'כי ינטו צללי ערב' וכו', ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם, עכ"ל. וכ"כ מרן החיד"א בעבודת הקודש (מורה באצבע אות רל), טוב לומר סדר תקון רחל בכל יום חול מבין המצרים אחר חצות, וכן נהגו בארץ ישראל תוב"ב והוא מנהג ותיקין. וכ"ה בבן איש חי (ש"ר דברים סעי' כה). וכ"כ בחזון עובדיה תענית (עמוד קכח) שכן נוהגים חסידים ואנשי מעשה ומנהג יפה הוא.
ונהירנא כד הוינא טליא בעת שיצקתי מים ע"י מו"ר עט"ר בעל השבט הלוי זצ"ל בישיבתו הרמתה היינו נוהגים כל בני הישיבה יחד עמו בימים אלו לישב על הקרקע ולומר תיקון חצות בחצות היום לפני תפילת מנחה, והוא ז"ל היה מרים קולו על חורבן ביהמ"ק באמירת הקינות במשך כחצי שעה ובוכה בדמעות שליש.
ואיתא בילקוט שמעוני (פ' תשא רמז שצא) וז"ל, וכל חכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו, ומחמד ומתאוה ומצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש ולישועה שתצמח בקרוב ולכינוס גליות וכו', אותו תלמיד חכם אינו צריך לא חרב ולא רמח ולא חנית ולא כל דבר שיהיה לו שומר אלא הקב"ה משמרו בעצמו ומלאכי השרת עומדים לו סביב וחרבות ביד כולם ומשמרין אותו, שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, עכ"ל.
