1. דיני ימי בין המצרים (הבדלים בין ספרדים לאשכנזים)
ספרדים: עד ראש חודש אב נהגו להיזהר משני דברים עיקריים: אי-אמירת ברכת "שהחיינו" ושמיעת שירים (למרות ששירים זהו מנהג ללא מקור מובהק). בנוסף, השולחן ערוך מזהיר שלא ללכת למקומות סכנה, במיוחד בין השעה הרביעית לתשיעית ביום.
אשכנזים: מוסיפים חומרות ונוהגים שלא להסתפר ושלא להתחתן כבר מתחילת ימי בין המצרים.
2. טעם איסור ברכת "שהחיינו" בימים אלו (וקושיות הפוסקים)
השולחן ערוך פוסק ש"טוב להיזהר" מלברך שהחיינו על פרי או מלבוש. הפוסקים דנו בסיבה לכך:
דעת הט"ז (וקושייתו): מקשה על האיסור וטוען שיש לברך עכשיו, שמא האדם ימות עד תום בין המצרים ויפסיד את הברכה (כפי שחוששים בחול המועד שימותו עדים ולכן דנים דיני ממונות).
דעת ה"כתב סופר": דוחה את הט"ז (אם חוששים למוות, היינו צריכים גם לזרז גירושין), ופוסק שאפשר לפתור את הבעיה פשוט על ידי ברכת שהחיינו בשבת, ולכן אין צורך לחשוש שמא ימות עד שבת.
קושיית הגר"א: אם האיסור נובע מדיני אבלות, הרי אדם אבל (למשל, בן יחיד שירש את אביו) כן מברך שהחיינו! הפתרון לכך הוא שאת הברכה על הירושה הוא מברך כשהוא "אונן" (לפני הקבורה) שאז פטור ממצוות, או לפי החיד"א שבאמת אבל יכול לברך שהחיינו.
דעת המגן אברהם (הטעם המרכזי): הבעיה אינה אבלות, אלא המילים בברכה "והגיענו לזמן הזה". לא ראוי להודות על הגעה לזמן של פורענות וחורבן.
כלל מעשי: במקרה של "מצווה עוברת" (כגון פדיון הבן, ברית מילה, או פרי שלא יימצא לאחר תשעה באב), חובה לברך שהחיינו מיד בימי בין המצרים כדי לא להפסיד את הברכה.
3. ברכת שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים
המשנה ברורה והרב עובדיה יוסף: מתירים לברך שהחיינו בשבת. האר"י הקדוש, מרן החיד"א וה"אור לציון": אוסרים לברך שהחיינו גם בשבת. (בשו"ת "ברכת יהודה" ניסה לדייק כך גם מסתימות דברי השולחן ערוך).
4. דין מעוברת וחולה המתאווים לפרי חדש
מעוברת חייבת לאכול את הפרי כדי לא להיכנס לסכנה (או להזיק לוולד). השאלה היא האם תברך שהחיינו?
פסק המשנה ברורה: תאכל את הפרי בלי ברכת שהחיינו.
ההסברים לאי-הברכה למרות היתר האכילה:
הרשב"א: ברכת שהחיינו היא רשות מלכתחילה, ולכן לא נורא אם תפסיד אותה.
סברת ר' יהודה: אדם רגיל אוכל פרי נדיר פעם אחת. מעוברת עשויה להתאוות לפירות חדשים כל יום, ולא נתיר לה לברך שהחיינו בתדירות גבוהה בימים אלו.
"התעוררות תשובה": ברכת שהחיינו דורשת שמחה. כיוון שהיא אוכלת מחמת סכנה ולחץ, אין לה שמחה אמיתית באכילה. בנוסף, חוששים שאם נחייב אותה לברך, היא עלולה להימנע מאכילה כדי לא לברך (כדין שאר העולם), ותבוא לידי סכנה.
הגאון רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: אכילה מחשש למוות לא מצדיקה ברכת שהחיינו. ה"אור לציון": התרנו לה את האכילה משום סכנה, אך הברכה עצמה אינה הכרחית ולכן לא הותרה.
5. בר מצווה בימי בין המצרים ולבישת חליפה חדשה
העצה הטובה ביותר: ללבוש את החליפה לזמן קצר לפני תחילת ימי בין המצרים (או בשבת) ולברך עליה אז, כדי להימנע מספק.
אם לא עשה זאת:
ה"אור לציון": ילבש את החליפה בבר המצווה, אך לא יברך עליה שהחיינו (ההכרח ללבוש אינו מתיר את הברכה).
שו"ת ברכת יהודה: יברך שהחיינו (מכיוון שהותר לו ללבוש, הותר לו גם לברך).
6. ראיית חבר שלא נראה 30 יום וברכת "הטוב והמטיב"
ראיית חבר (30 יום): נחשב כמצווה עוברת. הרב עובדיה יוסף פוסק שמברכים שהחיינו (למרות שיש אחרון שהחמיר בכך).
ברכת "הטוב והמטיב" (על יין): לפי פוסקים רבים מותר לברך, מכיוון שהיא אינה כוללת את המילים הבעייתיות "לזמן הזה" (כפי שהסביר המגן אברהם לגבי שהחיינו).
7. הלכות ליל י"ז בתמוז (תחילת הצום)
האם מנהגי האבלות (איסור שירים, שהחיינו, תספורת לאשכנזים) מתחילים כבר מהלילה שלפני הצום?
מרן החיד"א והשבט הלוי: מחמירים שכל מנהגי האבלות מתחילים כבר מהלילה, מכיוון שמעיקר הדין הצום היה אמור להתחיל מהלילה (כמו תשעה באב).
האגרות משה: מקל בכך.
הרב עובדיה יוסף: לגבי שירים ושהחיינו יש להחמיר כבר מהלילה (כדעת החיד"א). אך לגבי אשכנזים שרוצים להתחתן בליל י"ז בתמוז – מקל, משום חשיבות מצוות פריה ורביה.
