תענית בכורות
פסק השו"ע (תע ס"ב) "אם חל ער"פ בשבת יש אומרים שמתענים הבכורות ביום חמישי ויש אומרים שאין מתענים כלל. וכתב הרמ"א "אבל יש לנהוג כסברא ראשונה". וכפי הכלל שמביא השו"ע ב' דעות בלשון י"א הלכה כי"א בתרא. ומבואר שפסק שאין מתענין תענית בכורות בער"פ שחל בשבת. והרמ"א פסק להחמיר שאף בער"פ שחל בשבת יש להתענות תענית זו. ולשיטתו מתענין ביום חמישי כמ"ש השו"ע בדעה ראשונה, ומה שלא מתענין ביום שישי הסמוך יותר לחג שסו"ס אינו זמנו ועל כן כדאי יותר לדחות ליום חמישי ולא סמוך לשבת (משנ"ב סק"ו).
והנה אע"פ שלדעת השו"ע בפשטות באופן שא"א להתענות בער"פ ששבת הוא, ואמרינן הואיל ונדחה נדחה, ועל כן מעיקר הדין לדידן פטורים הבכורות מתענית, כתבו הפוסקים "טוב הדבר" לבכורות לילך למקום שעושים שם סיום מסכת או סעודת מצוה ובכך יפטרו מהתענית מצד השתתפות בסעודת מצוה (חזו"ע פסח עמו' רנד, אול"צ ח"ג פי"ב ג) ועיקר טעמם שיש מהפוסקים שכתבו שנהגו גם לדידן להתענות ביום חמישי (שיורי כנה"ג סימן תיז, שולחן גבוה תע אות ד). וכיון שפשטות דעת השו"ע שיש להקל אין נוהגים כן לדינא, ואולם משום שנהגו להקל בתענית זו בשמיעת סיום מסכת או השתתפות בסעודת מצוה, יעשו כן לצאת ידי חובת הכל (אול"צ שם), ועוד כתבו טעם ללכת לסעודת מצוה אם יכול, שדעת רוב הפוסקים כדעה ראשונה בשו"ע ועל כן בכור היכול בקלות לצאת ידי חובת שיטתם ע"י שילך לסעודת מצוה טוב עושה (חזו"ע שם). ואולם אב המתענה עבור בנו הבכור בשנה זו פטור מהתענית ואין צריך להחמיר בזה (חזו"ע עמו' רנה).
ואולם לפוסקים כהרמ"א ודאי שיש להתענות, וכן ברור הדבר שיכולים להשתתף בסעודת סיום מסכת וכיוצ"ב שלדידהו הרי זה ככל תענית בכורות בערב פסח. וכפי שיתבאר לעיל בדיני תענית בכורות. וכפי שהזכרנו שם יש לו לאכול כזית או לשתות רביעית יין ולהבין את הסיום וז"ב.
ועל כן – מי שלא הצליח השתתף בסיום מסכת או סעודת מצוה לשו"ע יכול לאכול כהרגלו שהרי פטור מעיקר הדין מהצום, ואולם להרמ"א שלשיטתו נוהגים להתענות יש להתענות ביום חמישי, ויש אומרים שיכול לפדות את תעניתו במעות (פס"ת בשם כנה"ג בספרו פסח מעובין).
נשים ובנות בכורות האם חייבות להתענות תענית זו
כפי הנזכר לעיל לדעת השו"ע מן הדין לא צריך להתענות, ונהגו לשמוע סיום מסכת לצאת ידי חובת כל השיטות במקום שמתאפשר. ועל כן אע"פ שבשנים רגילות מתענות כפסק השו"ע (סימן תע ס"א), מ"מ בשנה זו אינם צריכות להתענות כלל (חזו"ע שם), ונראה שטוב הדבר אם ישמעו סיום מסכת, או שיתתפו בסעודת מצוה וכפי שהבאנו לעיל בדיני תענית בכורות סגי גם אם יביאו להם ממאכלי סעודת המצוה מ"מ הנוהגות כן בשנה זו מידת חסידות היא. ולהרמ"א לא מתענות תענית זו גו בשנה רגילה וכ"ש בער"פ שחל בשבת שלא מתענות.
מכירת חמץ
מנהג רווח הוא שמי שיש לו תערובת חמץ (ויש מקילים אף בחמץ גמור) למכור את חמצו לגוי ומסמן את הארונות שבהם מאוחסן החמץ שיידע שתכולתם של הגוי, ובמוצאי חג הפסח נקנה לישראל חמצו בחזרה, ומכירת חמץ עושים בתאריך יד ניסן.
ובשנה שערב פסח חל בשבת אימתי תעשה המכירה, נאמרו ג' דעות בראשונים:
יש אומרים – שתעשה המכירה ביום שישי יג ניסן בשעה חמישית ככל שנה בשנה, וטעמם שלא יבואו לטעות ולעשותה בזמן אחר וכמ"ש השו"ע בדיני ביעור חמץ שיש לעשותו ביום שישי שלא יבואו לטעות לשאר שנים (מהר"ם שיק או"ח רה). ויש שדחו אופן זה משום בעלי החניות שממשיכים למכור חמץ ביום שישי גם אחר זמן המכירה ונעשית המכירה חוכא (שו"ת אמרי יושר ח"א קמו).
ויש אומרים – שיש לעשות כן, היינו למכור ביום שישי, אך יש להוסיף בשטר המכירה שהמכירה תחול בסמיכות לכניסת השבת, ויש לפרש שהחמץ הנמכר לגוי הוא חוץ מהחמץ שנשאר בבית לצורך סעודות שבת, וכן הכלים הנצרכים לו לאותה השבת, ושיסיים לאכול יניחנו במקום כלי החמץ (הליכו"ש פסח פ"ח אות ט, נטעי גבריאל דיני ער"פ שחל בשבת פ"ה סי' ז). וסברו שאין לעשות את המכירה ביום שישי שתחול בשבת משום איסור מקח וממכר בשבת (עיין שו"ת הר צבי או"ח סי' קכו בשם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל).
ויש אומרים שיש למכור את החמץ ביום שישי לגוי בשעה חמישית ככל שנה עם כל פרטי הקניינים, ובשבת יחול חלות הקנין בשעה חמישית ואין בזה משום מקח וממכר בשבת שלא עושה פעולה בפועל אלא הקנין יעשה מאליו בהגיע שעה חמישית של יום שבת (שו"ת שו"מ ח"ו סוף סי' נ, דע"ת תמד סעי' א).
ונראה שהעיקר כסברא שניה, שהבאנו שבכל עושה את המכירה ביום שישי סמוך לכניסת השבת, ועושה תנאי במכירה שתועיל חוץ ממה שיאכל בשבת.
והרגיל למכור מכירה מוקדמת כל שנה בתאריך יג ניסן – בשנה זו שכולם בודקים בתאריך יג ניסן יש לו להקדים את המכירה לתאריך יב ניסן, שכל מהותה של מכירה מוקדמת היא שלא יתחייב בבדיקה בכל ביתו שהרי עוד לא החלה חובת הבדיקה, ואולם בשנה זו שחלה חובת בדיקה לכלל בתאריך יג ניסן הרי כבר התחייב בבדיקה, ולכן ימכור קודם והיינו בתאריך יב ניסן (ילקו"י פסח א עמו' תשסה).
בדיקת חמץ
פסק השו"ע (תמד ס"א) "יד שחל להיות בשבת בודקין ליל יג". והטעם שלא בודקים ביום שישי הסמוך יותר לחג, כתבו הפוסקים שאין בודקין לאור החמה אלא לאור הנר (משנ"ב שם סק"ב).
ומברכים על הבדיקה, ולומר נוסח הביטול ככל השנים שעושים בדיקת בליל יד (משנ"ב שם), ואחר הבדיקה יצניע החמץ שנשאר הנועד לאכילה ביום שישי ובשבת כדי שלא יתפזר שוב בביתו ויצטרף בדיקה נוספת (חזו"ע עמו' רנג-ד).
ומי ששכח לבדוק חמץ בליל יג ניסן (יום חמישי בלילה) כתבו הפוסקים שתלוי הדבר מתי נזכר:
אם נזכר ביום שישי – יבדוק ביום כדרך שבודק בלילה עם נר וברכה, (כמבואר בשו"ע סי' תלג ס"א, וסי' תלה ס"א), וכנגד חלון פתוח לא צריך לבדוק לאור הנר (פס"ת סי' תמד אות א)
אם נזכר בשבת – יש אומרים שיבדוק המקומות הדלוקים מאור החשמל, ואת המרפסת או החצר (שאין שם תאורה מספקת) יבדוק למחרת ביום ושאר מקומות הצריכים נר יבדוק אותם במוצאי חג ראשון. ויש אומרים כיון שבזמנינו שמנקים את כל הבית בצורה יסודית קודם הפסח לא יבדוק אלא במוצאי חג ראשון לאור הנר. (פס"ת שם).
ביעור חמץ קודם השבת
פסק השו"ע (תמד ס"ב) "טוב לבער בערב פסח קודם חצות כדי שלא יבואו לטעות בשאר השנים לבער אחר חצות". והוסיף הרמ"א "וביום השבת יבטלנו". וכתבו הפוסקים מש"כ בשו"ע עד חצות לאו דווקא הוא דה"ה עד שעה שישית ככל שנה (משנ"ב שם סק"ט).
ומ"מ ישאיר לו מזון ב' סעודות שבת שאפשר לאכול בהם פת היינו סעודת הערב וסעודת הבוקר שעושה קודם זמן הביעור (חזו"ע עמו' רנה), וראה לקמן מש"כ בזה.
וכיון שמשאיר מזון ב' סעודות פת לשבת, לא יבטל את החמץ בזמן הביעור היינו ביום שישי, אלא בשבת וכמ"ש הרמ"א. וכן יש לחוש לשאריות הפת ולכן יבטל אחר שייסיים לאכול סעודת שחרית של שבת (משנ"ב שם סק"ט).
סעודות ליל שבת ושחרית של שבת
פסק השו"ע (תמד ס"ד) "אחר שאכל בשבת זה סעודת שחרית ינער המפה שאכלו בה ויקנח הקערות באצבעו ויטמינם מן העין עם כלי החמץ".
ומה שלא צריך להוציא מרשותו את הפירורים וקינוח הקערות שנדרסים ברגלים ומתבערים מאליהם (משנ"ב שם סקט"ו).
כמה פרטי דינים השייכים לסעודות שבת בפת
הצנעת הפת בשבת: פת שהשאיר למזון שתי הסעודות שבת יתן במקום מוצנע כדי שיישאר הבית נקי מחמץ (משנ"ב סק"ג). וכן אחר כל סעודה יש לנקות את מקום האכילה במטאטא ואף לבני אשכנז מותר לטאטא בשבת ולא נחשב מוקצה כיון שהבתים שלנו כולם מרוצפים (ראה ביה"ל סי' שלז ס"ב[1]).
סעודת ליל שבת: יכול לאכול פת כהרגלו בכל שבת שאין איסור כלל לאכול חמץ בליל יד ניסן.
האם ישתמש בכלי חמץ או כלים הכשרים לפסח: כפי שהוזכר לעיל פסק השו"ע ויקנח הקערות באצבעו ויטמינם מן העין בכלי חמץ" ומוכרח שמותר להכין אוכל בשבת זו בכלי חמץ ואת השאריות ינקה, וכן הוזכר שאין צורך להוציאם מביתו "שמתבערים מאליהם" (כלשון המשנ"ב שם). וכשעושה כן ואוכל ומבשל מאכלי חמץ בכלי חמץ כהרגלו כל שבת ונשאר שאריות חמץ דבוקות על הכלי יכול להדיח את הכלי מעט כדי להעביר את החמץ שלא יכנס לחג עם חמץ בעין (רמ"א סימן תמד ס"ג).
ואעפ"כ כתבו הפוסקים שיש להחמיר ולבשל מאכלים שאין בהם חמץ כלל, בכלים הכשרים לפסח, וזאת משום חשש שישאר שאריות ממש ולא רק מאכלים דבוקים בכלים או פירורים, ועל כן כתבו שלא להגיש כלים שבישלו בהם לשולחן שהרי כשרים לפסח הם, ובשולחן יש פת. וכן יאכלו בכלים ח"פ שמיד אחר האכילה יזרקו לפח, ובכך יצאו מידי כל ספק (אול"צ ח"ג פי"ד א)[2].
ולקמן יתבאר דין מי שרוצה לעשות כל סעודות שבת בלי פת איך ינהג.
סעודת שחרית של שבת: דין רווח הוא שאסור לאכול חמץ משעה חמישית ומאיזה זמן נמדד: יש אומרים מנץ החמה ויש אומרים מעלות השחר (ראה משנ"ב סי' רסג ס"ד).
ועל כן כתבו הפוסקים: מי שרוצה לאכול פת בסעודת שחרית של שבת צריך להקדים את זמן תפילת שחרית ולהתפלל שלא באריכות יתרה כדי שיספיק לאכול סעודת שחרית של שבת בעונג ובנחת שלא יבואו לידי מכשול היינו שיסיימו לפני שיגיע זמן הביעור (משנ"ב תמד סק"ד, חזו"ע עמו' רנז).
שיורי החמץ אחר סעודת שחרית של שבת
כתבו הפוסקים – אחר שסיים סעודת שחרית של שבת עם הפת (קודם שעה חמישית כמבואר לעיל) ונשארו שאריות של חמץ לא יזרוק את שאריות הלחם לפח, משום שיש שתי תנאים לביעור חמץ:
- שיהיה נפסל מאכילת כלב ולחם שנמצא באשפה נאכל ע"י כלבים.
- שלא יהיה ברשות הישראל כלל. והפח ברשותו (בא"ח פרשת צו ש"ר אות ג), ואף אם יזרוק פירורים לתוך הפח יש מי שכתב שמצטרפים לכזית (אול"צ ח"ג עמו' קנד).
על כן נתנו הפוסקים חמש עצות מה יעשו עם שאריות הפת שהחג יוצא במוצאי שבת:
- כופה על החמץ כלי ומבטלו. ואחר החג מבערו (שו"ע סימן תמד ס"ה).
- יוציא את החמץ מביתו ואם יראה את החמץ אחרי יום טוב יבערו (ע"פ המבואר בשו"ע סימן תמה ס"ג).
- יחתוך את שאריות החמץ וישליכם לאסלה ויוריד את המים ובכך יחשב הדבר כביעור חמץ (פמ"ג סימן תמד משב"ז סק"ו, וכתב האור לציון שעצה זו היא אף לדעת החזו"א שבזמנינו שמוריד את המים באסלה הפת אינו ראוי לאכילת כלב שנופל ישירות לביוב), וכן המנהג רווח בתפוצות ישראל.
- ישפוך על החמץ חומר פוגם (כגון אקונומיקה וכיוצ"ב) שעל ידי כך לא ראוי לאכילת כלב ויוציאו מביתו.
- ישליך את החמץ לפח אשפה הציבורי, ולא נחשב רכוש בעלי החצר, שהעיריה היא הבעלים של הפחים הציבוריים שברחובות, ויצא מרשותו הישראל (בא"ח שם, וכן מבואר משו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' נו, הליכו"ש פסח פ"ח סקכ"ד[3]).
ניקוי הפה וצחצוח שינים בשבת
כתבו הפוסקים – יש לשטוף את הפה אחר שמסיים לאכול כדי שיצאו מפיו שיורי מאכלי החמץ שאכל, וכן ירחוץ ידיו, וכן ינקר שיניו בקיסם להוציא השאריות הנדבקות בין השינים (חזו"ע עמו' רנח).
גבי צחצוח שניים נחלקו הפוסקים :
גבי המשחה אם יש איסור ממרח: נח' הפוסקים – יש אומרים מי שרגיל לצחצח שניים בשבת מותר לו לצחצחם בשבת אף עם משחת שניים ואין בזה משום ממרח, ולא משום שחיקת סממנים, (שו"ת יבי"א ח"ד או"ח כז – ל[4]). ויש אומרים שיש איסור ממרח בשימוש במשחת שינים בשבת שהרי כוונתו ורצונו שהמשחה תמרח על שיניו ואפילו שעושה כן לזמן מועט אסור משום ממרח (שו"ת מנח"י ח"ג סי' מט וסי' נ, שו"ת אגר"מ ח"א סי' קיב, , שו"ת צי"א ח"ז סי' ל, שו"ת אול"צ ח"ב פל"ה אות ו).
גבי המברשת אם יש איסור סוחט וכיוצ"ב: כבר הוזכר לעיל לדעת המתירים אף במברשת מותר להשתמש ולשיטה זו אין בזה משום סחיטה על ידי שפשוף המברשת בשיניו, (ואולם אם איכא פס"ר שייצא דם לכו"ע אסור ועל כן מי שלא רגיל לצחצוח שינים לא יצחצחם בשבת, יבי"א שם). ואולם החולקים לענין ממרח חלקו גם בזה דאסור לצחצח במברשת שרגיל בה בחול מחשש לעקירת הנימין של המברשת ע"י הצחצוח, וכן שאם ינקה את המברשת אחר הצחצוח אפשר שסוחט הוא, וכן מי שפס"ר שייצא ממנו דם בצחצוח, ועל כן כתבו שיש למי שרוצה לצחצח שיניו בשבת, יזהר לצחצח במברשת עם שערות רכות, לא יטבול אותה במים אלא ילחלח פיו במים ויצחצח, ויניחנה במקומה אחר הצחצוח ולא ינקה אותה במים כלל. ורק בכה"ג יכול לצחצח בשבת (מנח"י שם, ואגר"מ שם).
ועל כן – מי שיש לו צער אם לא יצחצח שיניו וודאי שלא יצא דם מפיו בעת הצחצוח יכול לצחצח שיניו בשבת, אולם מי שאין לו צער ישתמש במי פה ובזה ייצא חובת כל הפוסקים. ויש להדגיש והוא שלא יוצא ודאי דם מפיו.
ביטול החמץ
פסק השו"ע (תמד ס"ו) "אע"פ שלא ישאר החמץ בבית אחר סעודת שחרית צריך לבטל החמץ כדרך שהוא מבטל בשאר השנים". וכתבו הפוסקים היינו בסוף שעה חמישית (משנ"ב שם סקכ"ב), ואפילו אם כבר ביטל בער"ש יאמר שוב נוסח הביטול בשבת, ומשום שאוכל בשבת פת שהשאיר אלר הביעור מזון ב' סעודות (משנ"ב שם ובשעה"צ אות טז כתב שכן מוכרח מספר עולת שבת, כה"ח סקמ"ד).
אמירת נוסח הביטול אחר הביעור
אחר ביעור החמץ באחת הדרכים המובאות לעיל יאמר נוסח הביטול "כל חמירא דאיכא ברשותי" וכו', ואף שבכל השנים נוהגים להוסיף בפעם השלישית "ליבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא", בערב פסח שחל בשבת לא יאמר כהפקר, משום שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם מותר לאדם להפקיר נכסיו בשבת, ולכן לא יאמר אלא יהרהר בליבו (אול"צ ח"ג פי"ד ב).
מי שכל השבת לא נוגע בחמץ כלל ועושה כל הסעודות על מצה (כפי שיתבאר לקמן) כיון שאין לו חמץ בביתו יאמר כל נוסח ברכת הביטול ביום חמישי ויכול לומר בפעם השלישית "הפקר" (כן נראה לענ"ד).
סעודה שלישית
סעודה שלישית אי אפשר לאוכלה בפת כיון שזמן אכילתה הוא מזמן המנחה משש שעות וחצי מתחילת היום (כמבואר בשו"ע סימן רצא ס"א) והוא אחר זמן איסור אכילת חמץ.
לכן לבני ספרד יש לעשותה במצה עשירה (שו"ע סימן תמד ס"א) ובשיעור קביעות סעודה שהוא כמות של ארבע חמש מצות מכונה כמבואר לעיל, אולם בני אשכנז לא נהגו לאכול מצה עשירה בסעודה שלישית עושים סעודה שלישית בבשר או דגים או פירות (רמ"א תמד ס"א, רצא ס"ו).
ולבני ספרד מי שאין לו מצה עשירה (או שלא נוהג לאכול מצה עשירה) יעשה סעודה שלישית על אורז או תפו"א שדברים מזינים הם, וכן על ידי בשר או דגים או פירות ואם עושה על פירות עדיף על תמר כיון שהוא מזין וחלק משבעת המינים (אול"צ ח"ג פי"ד ב).
ומכל מקום כתבו הפסוקים שאין לעשותה אחר שעה עשירית מתחילת היום משום שצריך לאכול מצה של מצוה לתאבון (משנ"ב תמד סק"ז, שו"ע סימן תעא ס"ב).
סעודות שניה ושלישית מחוברות
הבית יוסף (סי' רצא סעיף א) הביא מחלוקת ראשונים מתי הוא זמן סעודה שלישית דעת הר"ן זמנה הוא אחר סעודת שחרית של שבת, ואם רוצה, יכול לסיים סעודת שחרית ואחר ברכת המזון להתחיל סעודה שלישית. אולם דעת התוס' זמנה משעה שישית ומחצה מתחילת היום ופסק השו"ע שם כשיטת התוס'.
יש מהפוסקים שכתבו בשנה שליל הסדר יוצא במוצ"ש יעשו סעודה שלישית סמוך לסעודה שניה ויסמכו על שיטת הר"ן, וכך נוהגים חלק מבני אשכנז (ביאור הגר"א והביאו המשנ"ב תמד סק"ח).
אולם בני ספרד לא יעשו כן משום שהכריע השו"ע (סימן רצא ס"א) כשיטת התוס' וכן יש לנקוט הלכה למעשה (אול"צ ח"ג פי"ד ב).
מצה מבושלת או מטוגנת בסעודה שלישית או למאחר לאכול סעודת שחרית
פסק השו"ע (תמד ס"א) "ומשיירין מזון ב' סעודות לצורך שבת וסעודה שלישית זמנה אחר המנחה אז אינו יכול לעשותה לא במצה ולא בחמץ, אלא במצה עשירה וצריך לעשותה קודם שעה עשירית". וברמ"א כתב "ומדינותינו אלו שאין נוהגין לאכול מצה עשירה יקיים סעודה שלישית במיני פירות בשר או דגים כמבואר בסי' רצא ס"ה" עכ"ל.
מבואר דלכו"ע מותר לאכול חמץ או מצה בליל שבת, וביום השבת קודם שעה שישית היינו קודם זמן ביעור חמץ מותר לאכול חמץ,אך לא יאכל מצה כלל ביום השבת לא בסעודת שחרית ולא בסעודת שלישית ומשום פסק השו"ע (תסא ס"ד) ופסק הרמ"א (תעא ס"ב) שאין לאכול ביום יד מצה (ולקמן נבאר ב' טעמים בזה)
ואולם בסעודה שלישית אסור לאכול חמץ שהרי זמנה אחר זמן אכילת חמץ, וכן אסור לאכול מצה וכפי שהזכרנו לעיל והלכה פסוקה היא.
ומ"מ לדעת השו"ע אפשר לאכול בסעודה שלישית מצה עשירה הינו שנילושה במי פירות כיון שלא יוצאים בה י"ח מצת מצוה, ולשיטת השו"ע אין לעשותה בבשר דגים או פירות שהרי סבר (סי' רצא ס"ה) שסעודה שלשית עושים בפת, והכא שא"א לכל הפחות יעשנה במצה עשירה שיש לה דין "פת הבאה בכיסנין" (המבואר בסי' קסח ס"ז) ולרמ"א אין לעשות במצה עשירה שהרי חשש שגם מי פירות מחמיצים (כמבואר בדבריו בסי' תסב ס"ד), ופסק שיעשנה בבשר דגים או פירות שכן פסק בדיני סעודה שלישית (בסי' רצא ס"ה, באופן שא"א ואף שם הזכיר כגון בער"פ שחל בשבת).
ואם יכול לאכול בסעודה שלישית מצה מבושלת או מטוגנת דנו הפוסקים: יש אומרים שיכול לעשותה במצה מבושלת כגון תבשיל "קניידלך", אך אוסר לאכול מצה מטוגנת (דרך החיים סי' תמד, משנ"ב שם סק"ח, פמ"ג…. אול"צ פי"ד ב). ויש מי שמתיר בשניהם (חיי"א שם, חזו"ע עמו' רס). ויסוד מחלוקתם האם יש טעם מצה במצה מבושלת או מטוגנת, לדעה ראשונה יש טעם מצה במצה מטוגנת ולכן אסר, אך לא במבושלת. ולדעה שניה אין טעם מצה בשניהם, (ראה שעה"צ תמד אות א). ואף שלכו"ע מותר לאכול מצה מבושלת מ"מ יש להקפיד לבשל את המצה חתיכות של כזית שאל"כ הרי ברכתה מזונות (כמבואר בשו"ע קסח ס"י, אול"צ שם בהערה).
ודין זה שווה לאכול סעודה שלישית, או למאחר סעודת שחרית ואוכלה אחר זמן אכילת חמץ היינו אחר שעה חמישית.
מבואר מכל הנ"ל: סעודת ליל שבת, וסעודת שחרית – יכול לאוכלה בפת ולסיים קודם זמן איסור אכילת חמץ היינו עד שעה חמישית. סעודה שלישית – היות וא"א לאוכלה לא חמץ (שזמנה אחר זמן אכילת חמץ) ולא מצה (שאין לאכול מצה ביום יד כלל) יש בזה כמה דעות – י"א שיאכלה במצה עשירה (שו"ע שם, חזו"ע שם, אול"צ שם). י"א שיאכלה בבשר דגים או פירות (רמ"א שם משנ"ב שם) י"א שיכול לאוכלה במצה מבושלת או מטוגנת (חיי"א שם חזו"ע שם) וי"א שיכול לאוכלה במצה מבושלת אך לא מטוגנת (דה"ח שם, משנ"ב שם, אול"צ שם). ואולם העושה מצה מבושלת או מטוגנת יעשנה בגודל של כזית ולא פחות שאל"כ לא יוכל לברך עליה המוציא וברכהמ"ז (אול"צ שם). וכפי שהזכרתי דין סעודה שלישית שווה לדין מי שאיחר סעודת שחרית.
ויש להדגיש שלעשות מצה מבושלת היינו בגודל של כזית והבישול ירכך את המצה שלא יהיה לה שם מצה כלל. וטיגון היינו בשמן עמוק, ושמעתי שמרן הגר"ע יוסף זצ"ל הורה בביתו שעושים מצה מטוגנת למרוח עליה ביצה ולטגנה בשמן עמוק. כך שתתרכך ודאי והטיגון יהיה עמוק.
העושה כל סעודות שבת בלי פת
יש נוהגים כל סעודות שבת לאכול מצה שאינם רוצים להתעסק עם חמץ כלל יום קודם הפסח, ואלו האנשים יכולים לעשות כל הסעודת ליל שבת על מצה רגילה (שלא רטובה) אולם נחלקו הפסוקים האם מברכים עליה המוציא וסגי בכזית, או שיש לאכול ממנו כמות של קביעות סעודה (ארבע חמש מצות מכונה) כנ"ל. ויש אומרים – משום שברכתה מזונות שלרוב העולם יש בשבת זו פת, ולכן כדי לקבוע סעודה בעינן כדי קביעות סעודה והיינו שיעור ג' ביצים. (אול"צ ח"ג פי"ד א). יש אומרים – שיכול לאכול בסעודת ליל שבת מצה משום שזה הוא הלחם שלו, ובצירוף שיטות הפוסקים שמצה רגילה כל השנה ברכתה המוציא ובצירוף השיטה ששבת קובעת לאכילת עראי כמעשר, ולכן יברכו המוציא בליל שבת גם על מצה שאינה רטובה (ילקו"י פסח א סי' תמד עמו' תשיב-יג).
אולם יכולים לאכול מצה רטובה שברכתה המוציא כל השנה (שלא נכסס) יאכלו כזית ודווקא בסעודת ליל שבת, שבסעודת שחרית אסור לאכול מצה כלל ואפילו שהיא רטובה[5].
וסעודת שחרית של שבת למי שלא רוצה לאכול חמץ כלל דינה כמי שלא הספיק לאכול פת קודם שעה חמישית, וכן סעודה שלישית דינה כדלעיל.
אכילת מצה לתאבון
אף על פי שבכל שבת יש מצוות עונג שבת ויש לכבדה במאכלים ערבים, ומטבע הדברים מתמלאת כרסו של אדם יותר משאר הימים, בערב פסח שחל להיות במוצאי שבת יש להמעיט את האכילה בשבת משאר ימי השבוע משום שיש לאכול מצה לתאבון (משנ"ב).
איך עושים הבדלה במוצ"ש שחל בו החג
בתפילת ערבית של מוצאי שבת שהיא תפילת ערבית של החג צריך לומר בתפילה "ותודיענו" ואם לא זכר לומר לא חוזר משום שמבדיל בקידוש של החג כפי שיתבאר. (ביאור הלכה סימן רצד ד"ה ואם).
השנה במוצאי שבת מתקדש החג ולכן לא יכול לעשות הבדלה כהרגלו כל השנה.
לכן השנה עושה את ההבדלה תוך הקידוש של ליל החג, וכך יעשה: יתחיל את הקידוש של החג, מברך על היין, ואחר כך אומר את נוסח הקידוש "אשר בחר בנו" וכו', ואחר כך יברך ברכת "בורא מאורי האש" על נר שהוכן מיום שישי כגון נר נשמה וכיוצ"ב, (ואין איסור טלטול נר ביום טוב), ויש מי שאומר שיקרב נר אחר לנר המודלק ובכך יעשה לכתחילה דבעינן לכתחילה אבוקה [כפסק השו"ע סי' רחצ ס"ב] ולא אכפת לן מה שנוטפת השעוה מחמת הכן דהו"ל פס"ר שלא ניח"ל, ואין דרך היתוך בכך (שו"ת אג"מ או"ח ח"ה סי' כ אות ל). ויש אומרים שאע"פ לא יקרב יותר מדי שלא יגרום לשעוה שתימס (שולחן שלמה שם סק"ב אות ב בשם הגרשז"א), ויש מי שאומר שמחמת זאת בזמנינו שהפתילה של נר השעוה עשויה מכמה פתילות שמלפפים יחד נחשב כאבוקה ושפיר ניתן לעשותה בנר אחד ושיש אבוקה, ובזה יוצא י"ח הכל שאין חשש של המסת השעוה וכן איכא אבוקה (הלכה ברורה חי"ח עמו' שצג) וי"א שבשבת זו יבדיל על נר אחד ודיו שכן הוא מעיקר הדין (אול"צ ח"ג פי"ח ו בהערה).
ומ"מ אחר ההדלקה מברך ברכת ההבדלה וחותם "ברוך וכו' המבדיל בין קודש לקודש", וחותם בברכת שהחיינו (ובה מכוון על כל הדברים החדשים שבחג).
וסדר הבדלה זו נקרא בלשון הפוסקים יקנה"ז שהוא ראשי תיבות של יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן (שהחיינו).
הטעם שתיקנו חז"ל שבתוך הקידוש יבדיל, ולא יעשה הבדלה ואח"כ קידוש שלא תראה השבת בעיני האדם כמשוי. (משנ"ב סימן תעג סק"א ג).
[1] ואע"פ שכתב בסי' תמד סקט"ו כתב שגוי יטאטא את הבית מ"מ נראה ברור שכ"ז במקום שאין רגילות לבתים מרוצפים שכן הוא להדיא בביה"ל בסי' שלז הנזכר בגוף הדברים.
[3] שדנו גבי פח של העיריה הנמצא בחצר פרטית של ישראל, שאף בזה התירו לזרוק החמץ ובכך מקיים ביעור, אלא שבמנח"י החמיר בזה לכתחילה ליתן
[4] אולם אם לא ודאי שייצא דם מפיו מותר שאינו פסיק רישא וכן הוא להדיא בדבריו.
[5] והרוצה לאכול מצה רגילה בסעודת ליל שבת הדבר תלוי במח' הפוסקים עיין שו"ת ר"פ ועוד ועל כן עדיף להימנע מזה לצאת ידי חובת כולם.
