אמירת "כל חמירא"
פסק השו"ע (תלד ס"ב) "אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר כל חמירא דאיתה ברשותי דלא חזיתה ודלא בערתה לבטל ולהוי כעפרא דארעא". והטעם שמבטל רק את החמץ שלא ראה הוא משום שהחמץ שמצא בבדיקה רוצה אותו לשורפו מחר בשריפת החמץ, וכן את החמץ שנמצא בביתו רוצה עוד לאכול ממנו בערב או למחרת בבוקר קודם זמן איסורו (משנ"ב שם סק"ז).
ומה שאומרים בשפה ארמית הוא – משום שתוקן ע"י הגאונים שהיו בבבל ושפה זו הכירו כולם מפשוטי העם ועד הת"ח (דרכי משה סימן תלד אות ב) וכן צריכים שיבינו כל בני הבית גם הנשים והילדים לכן תקנו בארמית שהיתה השפה המקובלת (פסח בציון עמו' פב) , ויש מי שאומר שהטעם הוא כדי לא לזלזל בפת שהוא עיקר חיותו של האדם וע"כ אומרים בלשון ארמית ולא בלשון הקודש (ספר סדר היום חלק סדר ביעור חמץ וכוונתו).
ומי שלא מבין ארמית – יאמר בשפה שמבין (רמ"א תלד ב) ולאו דווקא בלשון הקודש, ואדרבה אם יקרא הנוסח בשפה ארמית ולא מבין מה שקרא כלל לא יצא י"ח ביטול (משנ"ב סק"ט), ומ"מ אם מבין שקרא נוסח ביטול חמץ אע"פ שלא הבין את תוכן הדברים יצא י"ח בדיעבד (משנ"ב שם). וכשאומר לא בארמית צריך לומר "כל חמץ ושאור", שרק בארמית לשון "חמירא" כולל חמץ ושאור (רמ"א שם, ועיין ביה"ל מש"כ בשם הגר"א, וראה לקמן מה שכתבתי בשינויים בנוסח).
והטעם שאומרים "עפרא דארעא" ולא אומרים רק "עפרא" כתבו הפוסקים כיון שיש עפר ששווה ממון כגון עופרת זהב (חק יעקב תלד סק"י).
שינויים בנוסח "כל חמירא"
כל חמירא: הנוסח המקובל אצלינו לומר כמ"ש השו"ע "כל חמירא" וכו', כמ"ש השו"ע, וכ"כ הרמ"א שבלשון "חמירא" כולל שאור וחמץ (כנזכר לעיל). ויש הנוהגים גם לדידן לומר "חמירא וחמיעא", שפירושו חמץ ושאור (אול"צ ח"ג פ"ז טז, ובהערה בשם החיד"א בברכ"י תלד ס"י). ומנהג בני אשכנז לומר "כל חמירא וחמיעא" (שו"ע הרב תלד ס"ט).
להוי לבטל ולהוי כעפרא דארעא: כן הוא הנוסח המקובל אצלינו שכ"כ השו"ע, ומ"מ יש מהפוסקים שכתבו שיש לומר "ולהוי הפקר כעפרא דארעא" (משנ"ב סק"ח), ואף לדידן כיון שהמנהג לומר את הנוסח ג"פ (כמבואר בחיד"א מורה באצבע סימן ז אות רג, בא"ח ש"ר פרשת צו אות ז) טוב שיאמר באחת הפעמים נוסח זה ויוסיף את המילה "הפקר" (חזו"ע פסח עמו' נה), ויש מי שאומר שלדידן יאמר כן בפעם השלישית (אול"צ ח"ג פ"ז טז).
כשמפקיר לא צריך שיפקיר בפני שלושה (משנ"ב תלד סק"ח), והטעם שמהתורה הפקר לא צריך לפני שלושה (ע"פ תוס' בפסחים ד ע"ב ד"ה דאו').
לא בדק בליל י"ד אימתי יבדוק
פסק השו"ע (תלה ס"א) "לא בדק ביום י"ד באיזה שעה שיזכור מהיום, לא בדק כל יום י"ד יבדוק בתוך הפסח, לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח כדי שלא יכשל כחמץ שעבר עליו הפסח".
וכשנזכר יבדוק מיד שלא ישכח שוב (משנ"ב סק"ב), ואולם אם נזכר קודם תפילת שחרית יתפלל ואח"כ יבדוק (בא"ח ש"ר פרשת צו אות ג), ואפילו אם כבר ביטל יבדוק אע"פ שלא יכול לשרוף כיון שביטל מ"מ יכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט (משנ"ב סק"ג), ואולם אין להוציא החמץ מביתו כיון שהוא בגדר מוקצה (רמ"א תמד ס"א, ובמשנ"ב שם סק"ה), וה"ה אם מצא פתאום חמץ בביתו ביו"ט (שו"ע תמו ס"א), אולם אם מצא בחוה"מ ישרוף מיד (שו"ע שם). אך אם גוי לפניו יכול להוציא את החמץ ולהטילו לים או לבית הכיסא דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה (משנ"ב שם), אך לומר לו לשרוף אסור דשבות באיסור דאו' הכרעת ההלכה לאסור (שו"ע שז ס"ה[1]).
ומ"מ אם נזכר אחר זמן איסורו היינו אחר שעה שישית מתחיל לבדוק יבדוק אך לא יבטל, אלא יבדוק ויבער אח"כ מיד (משנ"ב סק"א).
[1] ועיי"ע רעו ס"ב ברמ"א, שלא ס"ו ובביה"ל שם.
