כל דיני מכירת חמץ

פסק השו"ע (סימן תמח ס"ג) "חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו, מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה  בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט, אבל  מתנה על מנת להחזיר לא מהני".

ומדברי השו"ע למדנו שלושה דברים:

• חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה.
• כיון שכך – ניתן למכור את החמץ לגוי או לתת לו את החמץ במתנה.
• הנותן לגוי במתנה לא מועיל אם עושה עימו תנאי שיחזיר לו את החמץ לאחר הפסח.

מכל מקום לא התבאר בשו"ע שיש מצוה או חובה למכור את החמץ לגוי, וכן הדעת נוטה שכל זה איירי שיש לו חמץ בביתו או בכל מקום שהוא רשותו, אך אם אין לו, אין צורך במכירה כלל.

ואעפ"כ כתבו הפוסקים בזמנינו יש למכור חמץ גם למי שאין לו חמץ כלל, שלא ימלט הדבר שיש לו תערובת חמץ בלי ידיעתו כלל, כגון מוצרי קוסמטיקה, תבניות כלים ח"פ, וכיוצ"ב (פס"ת שם).

מה היא מכירת חמץ – איך מבצעים את המכירה

ביצוע המכירה על ידי כתיבת "שטר הרשאה" היינו שטר מכירה שבו ממנה כותב ההרשאה את שלוחיו הרב, או בית דין, או לשכת הרבנות וכיוצ"ב, כשלוחיו למכור את החמץ לגוי, והמכירה לגוי מתבצעת על ידי שהגוי נותן סכום כסף כמקדמה לבית הדין או לרב הממונה על המכירה, ובכך קונה את כל החמץ שבבית הישראל במקומות המסומנים בארונות במטבח וכיוצ"ב, ושאר הכסף זוקף עליו במלוה.

אופן עשיית הקנין וקניית המוצרים עם הגוי

היות ומכירה זו עושים עם הגוי ויש מחלוקות בפוסקים איזה קנין מועיל לו נהגו כיום בשטרות ההרשאה (היינו שנותן החתום על השטר "רשות" לרב וממנה אותו שליח למכירה). שעושים עם הגוי לכתוב כמה סוגי קנינים לצאת ידי חובת כולם (משנ"ב תמח סקי"ז). ומהם – קנין אגב, חצר, סודר (ויזהר שיהיה של הישראל), סיטומתא (מנהג הסוחרים כגון לחיצת יד), אודיתא (שמודה האדם על חפץ ידוע ששייך לו שהוא של האחר שעצם ההודאה וסמיכות הדעת יוצרת קנין). ובכך קונה הגוי את המוצרים[1].

אם צריך להביא לגוי את המפתח

יש מהפוסקים הסוברים שחייב ליתן לגוי את המפתח או לכל הפחות לומר לו כשתרצה תבוא אלי ותיקח את המפתח ליקח את החמץ ברצונך (משנ"ב תמח סק"יב) ואם לא עשה כן אף בדיעבד המכירה לא חלה (שם). ואולם יש פוסקים הסוברים שאין צריך להביא לגוי את המפתח (שו"ת נוב"י או"ח מהדו"ק סימן יח, פר"ח או"ח תמח ס"ג). וכדי לצאת מידי כל ספק כתבו הפוסקים שיש להוסיף בשטר ההרשאה את המקום שבו יכול הגוי לקבל את המפתח אם ירצה לבוא לקחת חמץ שנמכר לו (שו"ת מהר"ש ענגיל ח"א סימן לד), ויש שהוסיפו עוד לכתוב בשטר ההרשאה שכל תנאי המכירה חל אע"פ שהגוי לא מקבל את המפתח לידו (תשובות והנהגות ח"ב סימן ריט).

וכל קניינים אלו כתובים בשטר ההרשאה שבו ניתנת רשות לרב שאצלו מתקבצים השטרות לעסוק במכירת החמץ, כדי שיקנה את החמץ בכל אפשרויות הקנין, אולם עם הרב עצמו לא צריך לעשות קנין כלל ואפילו באמירה בע"פ שממנה אותו שליח למכירת החמץ סגי וכן מותר להתקשר לרב ולומר לו שממנה אותו שליח למכירת החמץ (אול"צ ח"ג פ"ט ב).

שיטת המחמירים שלא סומכים לכתחילה על המכירה

אע"פ שעושים כל סוגי הקנינים יש שלא סומכים על המכירה וגומרים את כל החמץ שיש בביתם קודם הפסח, וכן תערובת חמץ גומרים קודם הפסח.

וכמה טעמים יש לשיטת המחמירים: א. עיקר המכירה היא בשביל בעלי חניות ועסקים שיש להם חמץ לרוב ומשום הפסד ממון הקלו לעשות מכירה, ולא לכל בית אב, ואע"פ שכל בית שלא מוציא כסף לקניות חסכון הוא לו, אין הדבר מוגדר "הפסד ממון" שבעבורו תוקנה התקנה (שד"ח מערכת חמץ ומצה סימן ט אות ו, הו"ד באול"צ ח"ג פ"ט א) . ב. מעיקר הדין יש לייתן לגוי את המפתח של החדר שבו החמץ או לומר לו שבכל עת יכול לבוא לבית ליקח את המפתח ולהוציא מה שרוצה (משנ"ב תמח סקי"ז) ואם לא עושה כן אין המכירה חלה (משנ"ב שם) ובמכירה המקובלת היום לא עושים כן. ג. כשמשאיר חמץ בביתו שאמור לחזור לרשותו אחר הפסח יש פוסקים הסוברים שלא מועיל שישאר בבית הישראל שיש לחוש שיסיר את המחיצה ויקח מהם (משנ"ב שם סקי"ב). ד. יש מהפוסקים הסוברים שיש לפרט את כל מוצרי החמץ לגוי לומר לו בדיוק מה יש לארון שבו המוצרים הנמכרים והניקנים לו (שד"ח מערכת חמץ ומצה סימן ה כה, והו"ד בביה"ל תמח ד"ה דבר), ובמכירת חמץ המקובלת היום לא מפרטים לפרוטרוט את סוגי החמץ, רק את המקומות שבו נמצא החמץ.

ועל כן ירא שמים יעשה מכירה כפי שהזכרנו אולם לא ישאיר בביתו חמץ בעין, וימכור תערובת חמץ או חמץ נוקשה ולא חמץ בעין (אול"צ ח"ג פ"ט א). וכן נראה ברור שאבקות לתבלינים למיניהם שלא ברור שמורכבים גם מחמץ ניתן לסמוך על המכירה. וכן דברים שיש בהם ספק אם חמץ הם או לא כגון קמח חיטה לתותה שספק חמץ הוא ודאי שיכול למוכרו לגוי[2].

ובכלל הדברים שיש בהם תערובת חמץ או חמץ נוקשה הם – מוצרי איפור וקוסמטיקה, תרופות למינהם. כיון שיש בהם תערובת חמץ או חמץ נוקשה ימכור ולא ישתמש.

מי שלא סומך על המכירה האם מותר לו להשחית את החמץ

מי שלא רוצה לסמוך על מכירת חמץ בעין או תערובת חמץ משום החששות הנזכרות ונשאר לו חמץ בעין קודם הפסח יכול להשחיתו ואין בזה משום איסור "בל תשחית" שכל מה שאנו אוסרים משום בל תשחית שלא נאמר איסור זה במקום צורך או מצוה (שו"ת שבט הלוי ח"ט סימן קכ).

כלי חמץ שמוכרים לגוי האם צריכים טבילה שוב

פסק השו"ע (יו"ד קכ יא) "ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו, צריך טבילה". ולפי"ז כלים הבלועים מחמץ שמוכר לגוי הן מחמת זה שלא הגעילם או הכשירם הכשר הראוי להם והן כלים שלא מועיל להם הכשר כגון כלים שלשין הבהם בצק (עיין שו"ע תמב יא), בסוף חג הפסח כשפוקעת המכירה וחוזרים להיות של ישראל יצטרכו בטבילה כמבואר בשו"ע, אולם יטבילם בלי ברכה (חזו"ע פסח עמו' פא).

ומחמת כן תקנו לכתוב בשטרות המכירה שמוכרים לגוי "את החמץ הבלוע בכלים", ולא את הכלים עצמם, ובכה"ג שוב לא צריך טבילה. ואת גוף הכלי משאיל לגוי ובכך פותרים את הבעיה שלא יהיה כליו של מוכר ברשות לוקח (אול"צ ח"ג פ"ט הערה בעמו' קיא).

זמן תוקף המכירה

זמן תוקף המכירה הוא משעה חמישית של יום יד ניסן, מכיון שמזמן זה נאסר החמץ עלינו באיסור הנאה כמבואר בשו"ע (תמג ס"ב) ומסתיים במוצאי שביעי של פסח שעד אז יש לגוי הקונה את החמץ זמן לארגן את כסף הקנין לכל החמץ, ובשלא הצליח להשיג כל הסכום הנדרש נמצאת המכירה בטלה ומחזירים לו דמי המקדמה, ובכך נקנה כל החמץ שבבית הישראל חזרה ללא כתיבת שטר מכר חדש בין הגוי לישראל.

וכשמתבצעת המכירה נעשה כל החמץ שבבית הישראל של הגוי, עד מוצאי שביעי של פסח שאז פוקעת המכירה, וחוזר להיות של הישראל.

האם מחויבים לבדוק את הארונות המסומנים כנמכרים לגוי

מכירת חמץ המקובלת ביום י"ד – זמן בדיקת החמץ עדיין החמץ שייך לישראל, ויש לבדוק את כל הבית, וממילא גם הארונות המסומנים כמכורים לגוי חייבים בבדיקה שהרי עדיין לא חלה המכירה, ושייך לישראל. ומאידך י"ל אע"פ שלא נמכר, מה יש לבדוק בארונות אלו, הרי יש בהם חמץ או תערובת חמץ. ולמעשה מח' האחרונים היא האם בכה"ג יבדוק ארונות אלו או לא, יש אומרים שאעפ"כ צריך לבדוק (מקור חיים, והחיי"א), ויש אומרים שלא צריך לבדוק בהם (שו"ת בנין עולם, ובשו"ת חת"ס), (ויסוד מחלוקתם כדאמרן). ומ"מ הכרעת הפסוקים להקל ולא לבדוק בארונות אלו אע"פ שיש עליו חובת בדיקה, [שהרי עוד לא נמכר] (משנ"ב תלו סקל"ב, אחר שהביא מח' זו, חזו"ע פסח עמו' מט, אול"צ ח"ג פ"ז עמו' עח בסוף ההערה).

יש העושים מכירה ביום י"ג ניסן – והעושה כן נפתר מבדיקה כיון שאין לו חמץ בזמן הבדיקה. וכפי שיתבאר לקמן.

מכירת י"ג מהי ולמי מיועדת

"מכירת י"ג" עיקרה בשביל מי שיוצא לחו"ל וכיוצ"ב שמוכר את חמצו קודם זמן חיוב בדיקת החמץ, ובכך נפתר מבדיקת חמץ בזמנה שאין לו חמץ ברשותו. ויש הנוהגים לעשות מכירת י"ג כדי להיפטר ממח' הפוסקים האם יש לבדוק חמץ המסומן בארונות כמכור לגוי כנזכר לעיל.

ומ"מ יש להתבונן בכל זה שהרי אם ימכור כל החמץ לגוי במכירת י"ג נמצא שאסור לו להשתמש בחמץ עד למחרת, וכן לא יוכל לשרוף את החמץ שבשרשותו ולא יקיים ביעור חמץ ולא יוכל להשתמש בחמץ יום י"ג ויום י"ד עד זמן הביעור. ובפוסקים מבואר שהדרך להינצל מכל זה הוא לסכם עם הגוי שיקנה הכל בי"ג ויתן רשות להשתמש בחמץ בימים י"ג י"ד עד זמן איסורו. ושיתן רשות לשרוף חלק מסויים מהחמץ וע"י תנאי זה יקיימו המכירה ביום י"ג ובכך ירויחו את שיטת הפוסקים שהובאה לעיל שסוברים שיש לבדוק גם את המקומות העתידים לימכר לגוי ובאופן שמוכר בי"ג הרי זה מכור ולא צריך בדיקה, וכן יוכלו להשתמש בחמץ עד זמן איסורו, וכן יוכלו לעשות ביעור חמץ כדין (תשובות והנהגות ח"ב או"ח רכ).

ואולם עדיין יש להתבונן לעושים מכירת י"ג, האיך יכולים לברך ברכת "על ביעור חמץ" בזמן הבדיקה והרי אין חובת בדיקה מאחר שכל החמץ מכור לגוי, ויש מי שכתב שאעפ"כ יש חובת בדיקה משום שמא ימצא גלוסקא (עוגה) בפסח וירצה לאכול אותה, וא"כ גם שהכל מכור כיון שתוקנה בדיקה זה שמא ימצא חמץ בביתו יבדוק גם כשמכר את החמץ, ומ"מ כיון שהדבר תלוי במח' הראשונים, העצה הטובה ביותר היא שימכור בי"ג עם ההגבלות לגוי כדלעיל, וישייר חלק בביתו שלא מוכר אותו, ונמצא שיש לו בו חיוב בדיקה מן הדין ויכול לברך כדין (תשובות והנהגות שם).

סיום תוקף המכירה – דין שבת הצמודה לשביעי של פסח

כבר הוזכר לעיל פקיעת תוקף המכירה הוא במוצאי שביעי של פסח שעד אז היה יכול הגוי לארגן את שאר הכסף שנזקף עליו במלוה.

ובפוסקים דנו באופן ששביעי של פסח מסתיים בליל שב"ק האם מותר להוציא את החמץ מארונות המסומנים ולאכול מהם בשבת כיון שפקע זמן המכירה או שיש להמתין עד מוצ"ש שא"א לקנות חזרה את המוצרים מהגוי בשבת אלא רק במוצ"ש ואם בשבת ישתמשו בחמץ שנמכר לגוי הרי זה מערער את מהות המכירה ויש לחוש לחוסר גמירות דעת במכירה, ומחמת בעיה זו יש משטרות ההרשאה של מכירת חמץ שבהם יש סעיף מפורש על זה שניתן להשתמש בחמץ שבארונות ואח"כ כשהגוי יקנה בפועל את החמץ כשישיג את כל הכסף עד מוצאי שביעי של פסח יבואו עימו חשבון (אול"צ ח"ג פ"ט ד בהערה). ומי שאין לו סעיף זה בשטר אסור לאכול מארון החמץ כלום (שם), ויש מי שכתב שאף אם לא כתבו תנאי זה בצורה מפורשת מותר (שו"ת מנח"י ח"ו סימן מה).

ולפי שיטה זו יש לאכול בשבת זו מצה ולברך עליה המוציא וברכהמ"ז שהרי פת לרוב ישראל הוא (ועיין מש"כ בענין ערב פסח שחל בשבת)[3].

האם מותר לישראל לפתוח את הארון שבו החמץ להוציא ממנו דבר המותר בפסח

מכירת חמץ הינה דבר רציני ואמיתי לא טקס או פטנט להתיר את החמץ שבארונות עד אחר הפסח וכיון שכך אסור לפתוח את הארונות וכ"ש שאין להוציא ממנו שום דבר שכל תכולתו שייכת לגוי, אולם אם צריך לכך ביותר מותר להוציא את הדבר הנצרך מהארון ויתחשב עם הגוי לאחר הפסח ומ"מ יעשו כן כתנאי בשטר המכירה, וע"י כן ייצא מידי כל ספק. ואף אם לא עשו תנאי מפורש וצריך מותר לפתוח את הארון ולהתקזז עם הגוי אחר הפסח (ע"פ המנח"י ח"ו סימן מה). וכ"ש אם יש בארון דברים הנצרכים משום חולי כגון אנטביוטיקה (שאין בה חשש חמץ) וכיוצ"ב.

חמץ הנמכר לגוי האם יש להחמיר ולא לאכולו לאחר הפסח

כבר הזכרנו לעיל שמנהג ישראל לסמוך על המכירה אע"פ שיש מה לפקפק בזה כפי שהוזכר ועל כן הסומכים על המכירה יכולים לאוכלו ללא חשש כלל. ויש מי שאומר שאף המחמירים לא למכור אלא תערובת חמץ אין צריך להחמיר ולא לאכול מהחמץ הנמכר (אול"צ ח"ג פ"ט ה).

[1] כיון שכל סוגי הקנינים הללו יש בהם מחלוקות בראשונים ובפוסקים האם מועילים עם הגוי לכן עושים את כל סוגי הקנינים האפשריים שיועיל לכל הפחות בדרך אחת. וקנין הגבהה ומשיכה אין להם שייכות לנידון דידן שאין הדבר שייך במציאות שהגוי יעבור בית בית ויגביה או שימשוך.

[2] ויש מי שכתב שאף אם לא מכרו לגוי אם עשה ביטול כדין יכול להשתמש בו אחר הפסח (שו"ת יבי"א ח"ט או"ח לט) ויתבאר במה שכתבתי בדיני ביטול החמץ.

[3] ולשני השיטות אין להקשות האיך מותר והא כלל הוא בידנו "מיגו דאיתקצאי בבין השמשות איתקצי לכולי יומא". משום שיטת התוס' בביצה ד ע"א דלא אמרי מיגו דאיתקצאי מחמת היום שעבר, ועוד שבבין השמשות היה ברשות הגוי ולא חשיב מוקצה ועיי"ע בשו"ע סימן תצח ס"ג.