מי שעבר ניתוח בעין האם צריך לברך ברכת הגומל

נשאלתי באדם שאיבד את מאור עיניו בעין אחת באופן פתאומי והרופאים אומרים שחייב לעבור ניתוח בעין השניה פן יאבד את מאור עיניו גם בעין השניה, ושואל האם יש לו לברך הגומל לאחר שעשה את הניתוח מאחר והניתוח נעשה בהרדמה מקומית ולא נפל למשכב מחמת זה.

תשובה: ניתוח בעין חשיב כדבר שיש בו סכנה שהרי מחללים ע"ז את השבת, ומשום כך אף אם אינו נפל למשכב מחמת זה חייב לברך הגומל בשם ומלכות.

בברכה הרב יעקב ישראל נקי

מקורות:

א. במחשבה ראשונה היה מקום לומר שהעובר ניתוח בעין אינו צריך לברך הגומל שהרי השו"ע בהלכות ברכות סימן ריט (סעי' ח) כתב שיש לברך הגומל על כל חולי ואף אם הוא חולי שאין בו סכנה כל שעלה למיטה וירד מברך מפני שדומה כמי שהעלהו לגרדום דלא בכל שעתא מתרחיש ניסא. ודעת הרמ"א שאין לברך אלא על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל. וכתב שכן נוהגים.

ועד כאן לא פליגי אם בעינן חולי שיש בו סכנה או לא, אבל כו"ע מודו דבעינן שיפול למשכב, ובלאו הכי לא מברך הגומל. ואף לדעת הט"ז (ס"ק ח) שנקט שלא כדברי הרמ"א אלא שגם בחולי שאין בו סכנה כל שנפל למשכב ג' ימים מברך הגומל, הרי דס"ל דבעינן שיפול למשכב וכיון שהעובר ניתוח בעין אינו בכלל נפל למשכב א"כ כו"ע יודו שאינו מברך הגומל.

ב. ובאמת שבדין זה יש פלוגתא בראשונים, דהנה הטור (סימן ריט) הביא כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למטה, אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב, דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות, דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם, וכל החולים בחזקת סכנה הם, וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך, וכן נוהגין בספרד. ע"כ. ודעת הרב יוסף הובאה בתוס' ברכות (שם ד"ה ואימא). ובדעת הרמב"ם כתב הב"י והב"ח ועוד מהאחרונים דצ"ל דקאי על הרמב"ן בספר תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה) וס"ל דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה ולא במכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. וכ"כ הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב) שכל חולה שנפל למיטה מחמת אותו חולי צריך לברך הגומל, שהוא כמי שעולה לגרדום לידון בו. ואף בחולי שבא מזמן לזמן מברך דאף על פי שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו מן השמים רחמוהו ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. עכ"ל.

והנה מדברי הטור משמע שיש כאן ב' דיעות, האחד דעת הר"ר יוסף והראב"ד, והשני דעת הרמב"ם והערוך. ודבריו הם תימא שהרי מדברי הר"ר יוסף משמע שהעיקר בזה בנפל למיטה דוקא, דכל שנפל למיטה אף שאין בו סכנה של ממש צריך לברך ואילו מדברי הראב"ד משמע דלא סגי בנפל למיטה בלבד אלא בעינן שיהיה חולי שיש בו סכנה כמכה של חלל.

ואולי אפשר לומר שהטור ס"ל בדעת הר"ר יוסף דס"ל כדעת הראב"ד שבעינן בזה שיהיה חולי שיש בו סכנה ממשית כמו מכה של חלל וזה כוונת הר"ר יוסף דבעינן שיפול למיטה והיינו בכה"ג דהוי מכה של חלל ובלאו הכי אף שנפל למיטה לא חשיב חולה בכה"ג. וכ"כ המאמר מרדכי (סימן ריט אות ח). או דאפשר לומר דגם הטור מודה שיש בזה ג' דעות, ודעת הר"ר יוסף חולקת אדברי הראב"ד דהראב"ד ס"ל דבעינן חולי שיש בו סכנה ולהר"ר יוסף לא בעינן חולי של סכנה אלא בעינן שיפול למיטה, אלא דמכיון דחזינן ששניהם מסכימים בדעה אחת דבעינן שיפול למיטה ולאפוקי מסברת הערוך דסגי במיחוש בעלמא כגון שחש בעיניו או בראשו, הגם דפליגי בסוג החולי אי מיירי בחולי שיש בו סכנה או לא מ"מ חשבם הטור לדעה אחת מאחר דמשניהם מוכח דלא כסברת הערוך.

ג. והנה מדברי הבית יוסף[1] נראה דס"ל שיש כאן ג' דיעות ברבותינו הראשונים והראב"ד אינו הולך בדרך אחת עם דברי הר"ר יוסף וכמ"ש הטור, אלא דפליגי אהדדי, דהר"ר יוסף ס"ל דכל היכא שנפל למשכב מברך אף אם אינו סכנה גמורה ואינו מכה של חלל, ומאידך בעינן שיפול למיטה בדוקא ולא מהני אם יש לו מיחוש בעלמא כגון שיש לו מיחוש בראשו או במעיו. והראב"ד פליג על הר"ר יוסף בזה וס"ל דלא מהני בנפילה למיטה אלא בתנאי שיהיה בזה חולי שיש בו סכנה או מכה של חלל וכ"ש שאם יש לו מיחוש בעלמא ולא נפל למיטה שאינו מברך. ומעתה יוצא איפה ששיטת הערוך שיש לברך על מיחושים בעלמא היא שיטה שלישית, וס"ל שיש לברך על כל מיחוש בעלמא ואף אם אינו נפל למשכב, שכתב: שאפילו חש בעיניו או בראשו מברך. וכך גם למד הטור בדעת הרמב"ם שבכל דרך וכל חולי צריך להודות ומשמע אף בחולי שאינו בו סכנה כ"כ וגם שאינו נפל למשכב. וכן כתב בארחות חיים (הל׳ שני וחמישי סי׳ כד) שאע״פ שהתוס׳ ס״ל דדוקא עלה למטה, מ״מ בירושלמי משמע שאפילו חש בעיניו חייב להודות בברכת הגומל. וכ״ב בספר הערוך. ע"כ.

ולפ"ז השו"ע נקט בזה כשיטת הר"ר יוסף שהיא דרך האמצע דבעינן שיפול למיטה וזהו כשיטת הרמב"ן והרשב"א שהביא הב"י וכן פסק הרא"ש בפסקיו. ואילו הרמ"א ס"ל כדעת הראב"ד להחמיר דוקא בחולי שיש בו סכנה או מכה של חלל. וסיים שכן נוהגים. והב"ח פסק בזה כדעת השו"ע. והמג"א (ס"ק ח) כתב שכן נוהגים קצת. וכ"כ באליה רבה לדינא. וכ"פ במ"ב (ס"ק כח). וא"כ לפ"ז י"ל דאינו מברך הגומל על ניתוח בעין כל שלא נפל למשכב מחמת זה.

ד. והנה המ"ב (שם) הביא דברי המגן גיבורים בשם תשובת הרדב"ז שגם פסק בזה כדעת הראשונים דדוקא בנפל למשכב דחולה שמחללין עליו השבת ע"י עכו"ם מקרי חולה לענין זה ג"כ ולא במיחוש בעלמא, ומברך הגומל. ע"כ. ותשובת הרדב"ז נמצאת בח"ג (סימן תקעב) ושם הביא את ג' השיטות בראשונים, וכתב לפסוק כדעת האמצעית שדוקא בנפל למשכב מברך ודלא כדעת הערוך שאף במיחוש בעלמא, ודלא כדעת הראב"ד שבעינן מכה של חלל.

ולכאורה לפי סברת הרדב"ז שדין ברכת הגומל תלויה בדין חולי שמחללים עליו את השבת, נמצא שמי שעבר ניתוח בעיניים אע"פ שלא נפל למשכב צריך לברך הגומל, שהרי בשו"ע הלכות שבת סימן שכח (סעיף ט) כתב: החושש בעיניו או בעינו ויש בו ציר, או שהיו שותתות ממנו דמעות מחמת הכאב, או שהיה שותת דם, או שהיה בו רירא ותחלת אוכלא מחללין עליו את השבת. ע"כ. ומבואר בגמ' הטעם דשוריקי דעינא בליבא תליא. והיינו שיש בזה סכנת נפש כמו מכה של חלל. ועין באחרונים שהקלו מחמת זה בכל מני סוגי חולים שיש בעיניים הגם שלדעת הרופאים אינו משפיע על הלב. (עין פס"ת). ולפ"ז נראה שאף הרמ"א שמחמיר לברך רק בחולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל, יודה שיש לברך בכה"ג ברכת הגומל. דגם בכה"ג חשיב מכה של חלל.

ה. והנה בשו״ת שדה הארץ ח״ג (חאו״ח סימן י) דן על מה שנהגו העולם שלא לברך הגומל על מי שהיה חולה בעיניו, אפילו היה מסוכן, דשמא מנהג בטעות הוא. וכתב שנראה שסמכו על דברי ה״ר יוסף, שדוקא חולה שנפל למטה מברך הגומל, אבל מי שחש בעיניו ולא נפל למטה א״צ לברך. וכתב עוד שכן נראה מדברי מרן הש״ע (סי׳ ריט ס״ח) שכל שלא נפל למטה אינו מברך, לכן נהגו העולם שלא לברך על חולי עינים אפילו הוא מסוכן. עכת"ד. והובא גם בספר עיקרי הד"ט (סימן י אות כד). וכן פסק הבא"ח (עקב אות ו). וז"ל: מי שחלה בעיניו ונתרפא היה בדין לברך, אך לא נהגו, ומ"מ יברך בעשרה בלי שם ומלכות אלא יהרהר שם ומלכות בלבו. ע"כ.

ולכאורה דבריהם צ"ע שהרי לפי המתבאר מדברי הרדב"ז שדין ברכת הגומל תלויה בדין חולי שמחללים עליו את השבת א"כ קשה מדוע חולי העין לא חשיב חולי שיש בו סכנה שבזה אף הרמ"א מודה שיש להודות ע"ז, דמה שכ' הר"ר יוסף דבעינן חולי שיפול למשכב אינו בא לומר שנפילה למיטה היא סיבת הדבר אם מברך או לא, אלא כוונתו שנפילה למיטה הוא סימן לזה שחוליו הכביד עליו ואינו מיחוש בעלמא ולאפוקי משיטת הערוך, אלא דהראב"ד פליג וס"ל דבעינן שיהיה גם חולי שיש סכנה בדבר כמו חולי של חלל, ונמצאנו למדים לפ"ז דבחולי העין שהוא בכלל חולי שיש בו סכנה ומכה של חלל שהרי מחללים עליו את השבת הרי שזו מספיק סיבה לומר שחשיב חולי שבגללו יש לברך הגומל הגם שאינו נפל למשכב והוא פשוט.

ושוב ראיתי בחזון עובדיה ברכות (עמוד שעג) שתמה ע"ד הרב שדה הארץ הנ"ל דאין ראיה מדברי השו"ע דהשו"ע אירי בחולה שאין בו סכנה דכל היכא שנפל למשכב צריך לברך אבל חולי המסוכן בעיניו הגם שאינו נפל למשכב כל שיש סכנה בדבר יש לו לברך הגומל משום שהוא דומה למכה של חלל, ובמכה של חלל לא בעינן שיפול למשכב שהרי כה"ג מחללים עליו את השבת וכמבואר בשו"ע  ה' שבת (סימן שכח סע' ט) ובזה אפילו ה״ר יוסף יודה שצריך לברך, ואלו שנהגו שלא לברך ע״ז הגומל, מנהג טעות הוא בידם. וכ"ה בשו"ת יחווה דעת (ח"ד סימן יד).

ו. ועין גם בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כא סימן סד) שהביא דברי הרב שדי הארץ וכתב דנראה דכל זה דוקא במי שלא עבר ניתוח בעין, אבל כל שעבר ניתוח עין לכו"ע שפיר צריך לברך ברכת הגומל דכה"ג חשיב נפל למשכב. עי"ש. וציין למש"כ בחלק יב (סימן יח). ושם כתב שנשאל למעשה מת"ח שעוברים נתוחי עיניים שונים אם צריכים לברך לאחר מיכן כשמבריאים ברכת הגומל אליבא דהרמ"א דס"ל דאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה כגון מכה של חלל.

וכתב שהדבר פשוט שיש לברך ע"ז ברכת הגומל בשם ומלכות, ומכיון שבנתוחי עין יהיו איזה שיהיו מזעזעים כל שריריה ומערכות עצביה ובתוכם גם המעורין ואחוזים בטרפשי הלב, על כן בודאי בצאתו מזה בשלום צריך לברך הגומל, ולא משני אם בא עי"ז לידי סכנה ממש, או לא, דהעיקר קובע בזה מה שנכנס עי"ז למקום סכנה בדומה ליורדי ים והולכי מדבריות. יתר על כן, לפי הבדיקות הגופניות הכלליות שעורכים הרופאים לפני ביצוע ניתוח בעין, והזהירות המרובה והקפדנית שנוקטים אחרי ביצוע הניתוח, וכלפי התגובות הגופניות המסוכנות והמסכנות שקורים בכמה מקרים אנו למדים לדעת שמרובה ההשפעה ביותר על מערכת כל הגוף השונים בביצוע ניתוח בעין מסתם מחלה בעין וצריכים על כן זהירות יתר שלא יפגע ולא יסכן כתוצאה מזה את האדם בפגיעה באחד מאבריו שהנשמה תלויה בו, ועל כן כאשר ניצול האדם אחרי הניתוח מכל התסבוכות שהיו עלולות לגרום לו חלילה כתוצאה מהניתוח והעין נתרפאית בודאי צריך לברך ברכת הגומל. ע"כ.

ויוצא איפה מסקנת הדברים שכל מי שעובר ניתוח בעין חייב לברך הגומל לאחר הניתוח מאחר וניתוח בעין מהווה סכנה חמורה לאדם ומשום כך אף אם אינו נפל למשכב יש לו לברך הגומל בשם ומלכות.

[1] עיין בדברי הבית יוסף והב"ח ועוד אחרונים שהגיהו בכוונת הטור דמש"כ הרמב"ם קאי על הרמב"ן בנו"ן והוא בספר תורת האדם (שער המיחוש ענין הרפואה), וברמב"ן שם מבואר דלא בעינן חולי שיש בו סכנה או מכה של חלל דוקא, אלא כל שעלה למטה וירד צריך להודות שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון. והביא שכ"כ הרשב"א. ע"כ.

ולכאורה יש תימא גדולה בדבריהם, שהרי מדברי הרמב"ן משמע דס"ל  כדברי הר"ר יוסף ולא כדברי הערוך שהרי הרמב"ן כתב דלא בעינן שיהיה מכה של חלל אלא כל שנפל למיטה והביא הטעם דנידון בזה כמי שעלה לגדרדום, וזה יותר דומה לדברי הר"ר יוסף דאילו בדברי הערוך מבואר שאפילו חש בראשו או בעיניו חייב להודות וזה לא נאמר בדברי הרמב"ן. ואח"כ ראיתי להר"ר מרדכי כרמי בספר  מאמר מרדכי (אות ט) שהעיר בזה ע"ד מרן והב"ח שלא הרגישו בזה וגם בדברי האחרונים לא מצא שהעירו ע"ז.

ועי"ש שביאר דהטור דס"ל דגם הערוך שכתב שמברך על שאר מיחושים מ"מ גם הוא מודה דבעינן שיפול למיטה ובלאו הכי לא סגי ומשוה"כ צירף הטור שיטה זו לשיטת הרמב"ן דבעינן שיפול למיטה. ולפ"ז השו"ע נקט בזה כדעת הרמב"ן והערוך ואילו הרמ"א נקט בזה כסברת הר"ר יוסף והראב"ד. עי"ש.