שאלה:
אשה שנוהגת לקבל שבת ויו"ט ב'ברכה' ולאחר שבירכה 'להדליק נר של יו"ט' נכבה לה הגפרור בטרם שהספיקה להדליק את הנרות, האם מותר לה להדליק גפרור מחדש.
תשובה:
מותר לה להדליק גפרור ולהדליק את הנרות [והיינו אם לא בירכה שהחיינו].
מקורות:
בביאה"ל (סי' תקכז ס"א ד"ה ספק), עלה ונסתפק אם נשים מקבלות יו"ט בהדלקת הנרות, דדילמא לא נהגו כן אלא בשבת שמדליקין הכל בשעה אחת, אבל ביו"ט שאין הכל מדליקין בשעה אחת אפשר דלא נהגו לקבל בזה, ויש להן דין איש המדליק שאינו מקבל שבת בהדלקתו, ע"ש דלא פשט ספיקו.
והנה בברכ"י (או"ח סי' תקב סק"א) הביא מספר בית מועד, דאם לא היה יכול להמציא אש מעיו"ט, כגון שהיה במאסר או במדבר, מותר להוציאו ביו"ט, כיון דהטעם שאין מוציאין אש ביו"ט משום שאפשר להוציא מעיו"ט. וכן הסכים בחזו"ע יו"ט (עמוד מט).
ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' צט) נשאל במי שנכבה לו האש ביו"ט אם מותר להדליק שוב, כמו שמותר לתקן ביו"ט שפוד שנשבר ביו"ט (רמ"א סי' תקט ס"א), ושם האריך ומסיק לאיסור, ושאני ההיא דברכ"י דמילתא דלא שכיחא הוא, ע"ש. גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קכו) החמיר בזה, ע"ש. וכל זה ביו"ט עצמו, אבל בנדון דידן שהוא עיו"ט רק שכבר ברכה והביאה"ל ספוקי מספקא ליה אם מקבלת יו"ט בהדלקת הנרות, ובנוסף לזה אית לן דעת הברכ"י וחזו"ע הנ"ל דפשטות דבריהם מורים להיתר גם בכה"ג שנכבה ביו"ט (ודלא כהמנח"י, ועי' שבה"ל הנ"ל ומ"ש המגיה לברכ"י),
לכן נראה לדינא דודאי יכולה להמציא אש על ידי גפרור ולהדליק נרות יו"ט, אבל אם בירכה 'שהחיינו' פשוט שכבר קבלה עליה היו"ט, וכדאמרינן בעירובין (מ:) כיון דאמר זמן קבליה עליה, וע"ע בשו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' ט), וכה"ח (סי' תקיד ס"ק קיב) [ואף דמשמע במשנ"ב (סי' תר סק"ד) דנשים מברכות שהחיינו בהדלקה, וא"כ קשה מדוע הסתפק בביאה"ל הנ"ל, הא כבר ברכו שהחיינו וקבלו היו"ט לכל הדעות. הא ליתא, דדעת המשנ"ב (סי' רסג ס"ק כג) דאין לנשים לברך זמן ביו"ט על ההדלקה, ע"ש]. וא"כ בכה"ג צ"ע אם יכולה להדליק דליכא אלא סברת הברכ"י, ויש שכתבו דגם הוא לא התיר אלא במילתא דלא שכיחא וכנ"ל.
העירני ש"ב בן אחותי הרה"ג דניאל עובדיה בר-נתן שליט"א מדברי הט"ז (או"ח סי' תר סק"ב) בציבור שלא היה להם שופר בר"ה (שחל להיות בער"ש) והגיע אליהם בסופו של יום אבל כבר קבלו עליהם שבת, וכתב שם דזה נחשב כמו קבלה בטעות (או"ח סי' רסג סי"ד), כי אדעתא דהכי לא קיבלו עליהם, דזה ודאי כל אדם ניח"ל לקיים מצות הקב"ה, ואילו היה יודע שיוכל אח"כ לקיים מצות שופר שהוא חובת היום, לא היה מקבל עליו קדושת שבת, וכלל הדבר בזה, שבמקום שיש חיוב מצוה בההיא שעתא אין קבלת שבת של זה מועיל לבטל חובת המצוה ההיא, כיון שאי אפשר בענין אחר לקיים המצוה כדינא, ע"ש. וע"ע בשו"ת תורה לשמה (סי' קיז) דמסתמיך ואזיל כדברי הט"ז, ע"ש. וא"כ שפיר אפשר לצרף סברת הט"ז לדברי הברכ"י (או"ח סי' תקב סק"א) דבאופנים כאלה מותר להוליד אש ביו"ט, עכ"ד הרה"ג הנ"ל.
ואנא דאמינא שפיר לזרעא דאבא דיימר הכי, ויפה העיר והאיר עינינו בזה, אם כי לענ"ד אין בזה כדי סמיכה, דעד כאן לא מיירי הט"ז אלא במצוה שהיא חיוב גמור כשופר וכמילה, ע"ש. וכן בתורת לשמה איירי ממצות ביומו תתן שכרו, ע"ש. אבל בהדלקת נר יו"ט אף שמנהגינו להחזיק זה למצוה ומברכים על כך וכמ"ש בשו"ע (או"ח סי' רסג ס"ה וסי' תקיד סי"א), מ"מ יש מקמאי דסברי דאין בזה מצוה ואין זה חובה כהדלקת נרות שבת, והיינו טעמא דהרמב"ם (פ"ה מהל' שבת ה"א ופי"א מהל' ברכות ה"ג) השמיט הדלקת נר ביו"ט ולא זכר אלא שבת בלבד, ע"ש. איברא כי בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' כז), וחזו"ע יו"ט (עמוד סא ושה), וחזו"ע שבת (ח"א עמוד ריז), כתב לסתור דברי האומרים כן בדעת הרמב"ם, והאריך להעמיד מנהגינו על מכונו, ע"ש. אמנם בנוסף לסברת הפוטרים הדלקת נרות ביו"ט אית לן נמי סברת הפוסקים המפקפקים מאד בברכת הדלקת הנרות בזה"ז משום אור החשמל שלפנינו אשר באורו הגדול נראה אור, ולכן הזהירו לכבות החשמל קודם הדלקת הנרות, עי' בחזו"ע שבת (ח"א עמוד רטו).
ולכן צ"ע אם דברי הט"ז שייכים בנדון זה, שנאמר 'שאין קבלת יו"ט של זו מועיל לבטל חובת המצוה של הדלקת הנר', כאשר אין החובה הזו גמורה וברורה מן הטעמים שנתבארו, וצ"ע.
והוסיף בזה ידידינו הר"ר יוסף אמזלג שליט"א דיש לחלק עוד בין נדון דהט"ז ותורה לשמה לנדון שלפנינו, דהתם איירי ממצוה עוברת (מילה, שופר, ביומו תתן שכרו), ובכה"ג הוא דאמרינן שעל דעת כן שתבטל המצוה בודאי לא קבלה שבת, אבל בנדון שלפנינו שאין המצוה עוברת, שהרי תוכל האשה להשיג אש גם אם לא עתה ממש עדיין זמן רב לפניה, ללכת אל השכנים או לבקש עכ"פ מנכרי, באופן דליכא אומדנא דמוכח דעל דעת כן לא קיבלה, ודו"ק, עכ"ד.
ועל פי הדברים האלה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת שואל ומשיב (תנינא ח"ב סי' כד ד"ה שו"ר) על הט"ז הנ"ל דס"ל דחשיב קבלה בטעות, דדבריו סתרי אהדדי כי בהל' חנוכה (סי' תרעט סק"א) כתב להדיא דאם הדליק נר שבת ושכח להדליק נר חנוכה, אסור לו להדליק של חנוכה אח"כ, אלא יתן לאחד מבני ביתו להדליקם, ודלא כלבוש, ע"ש. וקשה דמסתמא היה דעתו להדליק הוא בעצמו נר חנוכה ומצוה בו יותר מאחר, ע"ש.
אבל כפי דברינו לק"מ, דשאני התם בהל' חנוכה דיכול להדליק ע"י אחר עכ"פ, ואע"ג דמצוה בו יותר משלוחו, מ"מ אין די בכך בשביל שנאמר דקבלתו בטעות היתה, דסו"ס גם בכה"ג יוצא יד"ח כהוגן, ומאן יימר לן דאינו מעדיף מצות תוספת שבת ולעשות מצות נ"ח ע"י אחר.
ושו"ר למהרש"ק בשו"ת שנות חיים (סי' נ) דיישב כן דברי הט"ז, וכתב דאה"נ אם אין אחר שידליק מותר להדליק בעצמו, ע"ש. וכ"ה בשו"ת יד יצחק (ח"א סי' רמו ד"ה ומ"ש עוד), ע"ש.
והוא אשר אמרנו דאין דברי הט"ז אמורים אלא היכא דאיכא אומדנא דמוכח ודאית דאין רצונו לקבל שבת בכה"ג, ואין זה אלא כשנזדמן לו מצוה וחובה גמורה, כתקיעת שופר ומצות מילה וכיוצ"ב, אבל לא בשאר מילי.
ובחזון עובדיה חנוכה (עמוד קעז) הביא דברי הפוסקים הנ"ל (ומשם לקחתים), ושם צידד ליישב עוד דברי הט"ז דיש לחלק בין מצוה דרבנן למצוה מה"ת, ע"ש. וזה סייעתא נוספת לדברינו שלענין הדלקת נרות יו"ט דהיא מצוה דרבנן בעלמא אין לבטל קבלתה.
עוד העירו דאם נבטל קבלתה נמצאת ברכתה לבטלה (עכ"פ ברכת שהחיינו) – אבל אי משום הא לא איריא דלפום ריהטא דמיא למ"ש בשו"ת חת"ס (יו"ד סו"ס שכ) הובא בפת"ש (יו"ד סי' שלא סק"ו) במי שמתחרט על הפרשת תרומה או חלה ושואל לחכם התרה, דליכא משום ברכה לבטלה, נהי דבחנם אין לשאול על הנדר ולגרום ברכה שאינה צריכה שנית, אבל מ"מ אם אירע שהתחרט משום טעם ויחזור ויתרום ויברך שנית אין כאן שום בית מיחוש לברכה ראשונה שהיתה לבטלה, כי אין כאן ברכה לבטלה שככה מברך 'וציונו לפרוש תרומה חלה' וענין הפרשת תרומה חלה הוא שישאר לו כח לשאול עליהם וכה ציוונו להפריש אותם על דעת זה, וכן עשה והפריש, ע"כ. ועי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ג סו"ס נו) שנתקשה בזה, ולא ראה דברי החת"ס הנ"ל. ובנדו"ד צ"ע.
