ביאור דברי הגמ' (מגילה ז:) "אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"

ראשי פרקים:

חלק א: שתיית יין במשך כל השנה: החלק הטוב שביין, גנאי השכרות, ההכרעה

חלק ב: כמה פרטים במצוה זו: א) חייב איניש הוי מצוה ולא חיוב. ב) שתיית היין בתוך הסעודה. ג) מי שהשתיה יגרום לעבור איזשהו איסור, ומה לעשות מי שיזלזל באחת מן המצות, ומזה נלמד לנשים, איך להשתמש ביין כמשהוא טוב ? איך לדעת אחר כך אם הצלחת להשתמש ביין באופן נכון ?

חלק ג: חיוב השתיה בפורים: מהלך א: חיוב המשתה הוא להגיעה לשמחה. מהלך ב: חיוב המשתה הוא חיוב בפני עצמו ולפ״ז באיזה משקים יוצאים ידי חובה

חלק ד: ביאור הגמ׳ במגילה ז: ביאור שחטיה לר׳ זירא, בגדר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי: לר׳ אפרים, רש״י, רמב״ם, ארחות חיים ויד אפרים, והערוך (מגילת סתרים).

חלק ה: מקורות והערות

חלק א – שתיית יין במשך כל השנה

קיים חלק טוב ביין לדוגמא מה שהובא בחז״ל ״ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין שמחה אלא ביין״[1], אבל מצד שני חז״ל בהרבה מקומות הפליגו בגנות השכרות[2].

ולכן הדרך האמצעית היא לשתות עם גבולות, שיהיה שמח אבל עדיין דעתו צלולה ומיושבת עליו כאלו לא שתה[3].

חלק ב – כמה פרטים במצוה זו:

פרט א) ״חייב איניש״ בפשטות חייב איניש הוא חיוב[4].

אולם יש סוברים דכל זה הוא למצוה ולא חיוב[5], וטעמם הוא דקיום המצוה של ״משתה״ מתקימת על ידי שתיה גם בלי שיהיה שכרות (שו״ת מהרי״ל סוף סי׳ נו), ולכן מי שהיין מזיק אינו מחויב רק ישתה מעט משום ימי משתה[6].

וכך יהיה ביאור לשון הגמרא: חייב איניש לבסומי כל אחד כפי יכולתו ואם ירצה יכול אפילו להשתכר עד דלא ידע ולא גוערים בו (ערוך השלחן סק״ד)

פרט ב) שתיית היין בתוך הסעודה: כיון דלכו״ע שתית יין נלמדת מ״מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה״ כדלקמן (רק שקיימת מח׳ האם לומדים ממשתה ושמחה ביחד או ממשתה לחוד כדלקמן) א״כ בפשטות שתיית היין צריכה להיות בתוך הסעודה דווקא כדרך המשתה[7].

פרט ג) מי שהשתיה תגרום לו לעבור איזשהוא איסור: לכו״ע לא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות ואם יודע בעצמו שיזלזל במצוה מן המצות או יעשו איזה איסור מוטב שלא ישתכר כי לא צוה השם לעבר על מצוותיו, אטו על הנסים ועל הפרקן הגמול הזה קוה, ישתקע הדבר ולא תהא כזאת בישראל[8].

ומה לעשות מי שיזלזל באחת מן המצות ? ישתה יין יותר מהרגלו ולא ישתכר ממש (אור לציון ח״ד פרק ס ס״ג), ואם זה משום סביבתו כגון שידברו גנאי… אז יותר טוב לשבת לבדו (כה״ח אות כד)

ומזה נלמד:

א) לנשים כיון שהיין הוא שלילי לאשה[9] לכן הם לא מחויבות בזה רק ישתו מעט יין (חזון עובדיה קעח), ובשו״ת שבט הלוי (ח״י סי׳ יח סק״ב) כתב לפוטרם לגמרי.

ב) קטנים: אין חיוב לחנך קטנים בשתיית יין כיון דהיין קא מזיק להו[10].

איך להשתמש ביין כמשהו טוב ?

כשאומרים נכנס יין יצא סוד (עירובין סה.), זאת אומרת שבכח שתיית היין שהוא מעשה חיצוני לגלות פנימיות האדם אבל איזה חלק מהפנימיות שלו האדם יגלה ? זהו בבחירתו קודם ובשעת שתיית היין[11].

חלק ג – חיוב השתיה בפורים

מגילה ז: אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

מקור הלכה זו היא במגילת אסתר י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה (פ״ט יז יח), ומזה נלמד דקיים חיוב/מצוה משתה להשתכר בפורים.

השאלה היא איך לקיים החיוב של משתה ?

הגה: בעיקר נתמקד בב' מהלכים אבל קיים גם שיטת המהר״ל דהוי משום שמחה על גופינו שלא נאבד ונביא אותה בסוף דברינו

מהלך א: חיוב המשתה הוא להגיעה לשמחה:

על ידי ששותים יין במשתה מגיעים לשמחה וזהו תכלית המשתה להגיעה לשמחה רוחנית.

חייב אדם להרבות בשמחה ביום זה ובאכילה ובשתיה… אלא בשמחה של תענוג שיגיע מתוכה לאהבת הש"י והודאה על הנסים שעשה לנו ישמח ישראל בעושיו שמחה של מצוה במדה במשקל ובמשורה, והשתיה כדת של תורה[12]. הגה: וכיון שהענין הוא שישתה קצת יותר מהירגלו ויהיה שמח בשמחה של מצוה, די בשתיה קצת יותר מהרגלו וכמו שנבאר לקמן.

מהלך ב: חיוב המשתה הוא חיוב בפני עצמו.

אה״נ שקיים חיוב שמחה כמו לדוגמא לשמח לב אביונים (רמב״ם הל׳ מגילה פ״ב יז),

אבל קיים עוד חיוב והוא החיוב של משתה והשתיה בפורים היא המצוה של משתה[13].

יוצא לפ״ז דחז״ל רצו שנשתה יין כדי שנזכור הנס שנעשה ע״י יין.

אולם זה עדיין לא מתרץ למה צריכים להשתכר עד דלא ידע ולא די במעט יין זכר לנס או שישתה קצת יותר מהירגלו כדי שיהיה שמח?

וצ״ל כדברי המפרשים דלקמן דקיום המצוה של ״משתה״ מתקימת ע״י שתיה גם בלי שיהיה שכרות (שו״ת מהרי״ל סוף סי׳ נו), רק דאם ירצה יכול לקיים מצות ״משתה״ ע״י שתיה עד דלא ידע ולא גוערים בו (ערוך השלחן סק״ד) ולקמן נאריך יותר ע״ז.

באיזה משקים יוצאים ידי חובה:

לכתחילה עדיף ע״י יין[14], אולם רואים שהאנשים משתמשים במשקים חריפים, למה ?

למהלך א: לכתחילה עדיף יין כיון דאין שמחה אלא ביין שנאמר {תהילים קד-טו} ויין ישמח לבב אנוש, ולכן לא יוצאים ידי חובה במיץ ענבים כי מיץ ענבים לא משמח (שו״ת שבט הלוי ח״י סי׳ קז אות ב), ולגבי שאר משקים כיון שהטעם הוא משום שמחה גם שאר משקים חריפים מועילים[15].

למהלך ב: עיקר הענין הוא ימי משתה ובמשתה יש כל מיני משקים רק שיש עדיפות ביין כי על ידו נעשה הנס[16].

חלק ד – ביאור הגמרא מגילה דף ז:

אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

ומקור דינו של רבא הוא מהפסוק: י֖וֹם מִשְׁתֶּ֥ה וְשִׂמְחָֽה (אסתר פ״ט יז יח), ומזה נלמד דקיים חיוב משתה להשתכר בפורים; השאלה היא אם חיוב השתיה הוא של משתה או של שמחה כנ״ל.

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה שחטיה לרבי זירא

בפשטות הוא שחטו ממש והקרבן נתנאל (מגילה פ״א סי׳ ח אות י) מבאר דרבה היה עני ולא היה רגיל ביין ונתפתה ביין עד שכרותו של לוט ולכן שחט את ר׳ זירא.

הרש״א (בח״א) מבאר דרבא כפה את ר׳ זירא לשתות יותר מדאי.

בשו״ת זכר יהוסף (ח״ב בתהלוכות האגדה) מבאר שהכהו הכאה קרוב למיתה.

ההגהות היעב״ץ מבאר שרבא עשה אחיזת עינים כאילו שחט את ר׳ זירא כדי למעט בשמחת התלמידים אולם מ״מ נתעלף מזה ר׳ זירא מרוב דאגה עד שכמעט מת[17].

למחר בעי רחמי ואחייה לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

בגדר עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי

מהלך א – שיטת ר׳ אפרים (הובא בר״ן מגילה ג: מדפי הרי״ף):

הביאור של חייב איניש לבסומי הוא שהאדם יגיעה קרוב לשכרותו של לוט ולא יוכל להבחין ויטעה לומר ארור מרדכי ברוך המן (ב״ח)

ואז הגמ׳ הביאה המעשה של רבה ששחט את ר׳ זירא רואים שנדחה המימרא של רבא מיחייב איניש לבסומי[18].

הפרי חדש אומר כיון דהדורות מקולקלים ראוי לנהוג כר׳ אפרים והרמ״א ולשתות קצת יותר מלימודו.

היוצא מכאן:

א) מבואר מר׳ אפרים דהמימרא של רבא היתה משום משתה ולכן חייב להשתכר כפשוטו עד דלא ידע, כדלקמן.

ב) הביאור של חייב איניש לבסומי הוא שהאדם יגיעה קרוב לשכרותו של לוט ולא יוכל להבחין ויטעה לומר ארור מרדכי ברוך המן (ב״ח).

ג) למה נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא? תירוץ: להוכיח שנדחה המימרא של רבא מיחייב איניש לבסומי.

מהלך ב – שיטת הארחות חיים

כתב הארחות חיים (הל׳ פורים אות לח הובא בב״י): חייב אינש לבסומי בפוריא. לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור. ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות, ושפיכות דמים, וכמה עבירות זולתן. אך שישתה יותר מלימודו מעט.

שיעור קצת יותר מלימודו הוא שהיין יעשה עליו רושם של התרוממות שמחה כדרך היין[19].

לפ״ז מבואר דלבסומי אין הכונה להשתכר אלא הוא מלשון בושם, שיריח היין דהיינו שתה מעט יין[20].

היוצא מכאן:

א) מבואר מהשבט הלוי הנ״ל על הארחות חיים דהבין דהשתיה היא מדין שמחה[21], כתב היד אפרים דהענין הוא משום שמחה.

ב) חייב גדול חיוב השתיה לבסומי מלשון בושם, שיריח היין דהיינו שתה מעט יין[22], איך לבאר העד דלא ידע נוכל לבאר שיעור זה כדעת הט״ז (א) שלא ידע לתת שבח והודיה על כל הטובות שעשה לנו שהפיל את המן ותוכניתו ולא די בזה אלא גם גידל את מרדכי

ג) למה נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא ? תי׳: להוכיח דיש גבול לשתיה ואם לא נשמרים מגיעים לשכרות לוט ובאים לידי סכנה, אבל בודאי דהוי להלכה המימרא של רבא[23]. (ע״פ היד אפרים).

מהלך ג – שיטת היד אפרים (תרצה) הקרבן נתנאל (פ״א סי׳ ח אות י)

עד דלא ידע ולא עד בכלל דעכ״כ שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי הוא שכרותו של לוט, וחז״ל לא חייבו זאת, אלא הכונה היא שיטיב לבו ביין הרבה.

והיד אפרים מבאר לפ״ז דהלשון הוא חייב גדול חיוב השתיה לבסומי וכדברי הקרבן נתנאל (שם) דלבסומי אין משמעותו להשתכר אלא להטיב לבו ביין, ושותה עד הגבול דלא ידע ומאז והלאה הוא ביטול כונת חז״ל דכונת חז״ל היתה שיתן הלל והודאה לה׳ ואם נתבלבל כ״כ דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי… מאז אין בו דעת ותבונה לשבח ולפאר על תוקף הנס.

ולכן מייתי עובדא דשחטיה רבה לר׳ זירא להוכיח דיש גבול לשתיה ואם לא נשמרים מגיעים לשכרות לוט ובאים לידי סכנה, אבל בודאי דהוי להלכה המימרא של רבא[24].

היוצא מכאן:

א) כתב היד אפרים דהענין הוא משום שמחה.

ב) חייב גדול חיוב השתיה לבסומי לשתות יין בשפע אבל זהירות זה הולך עד הגבול דלא ידע ומאז והלאה הוא ביטול כונת חז״ל

ג) למה נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא? תי׳: להוכיח דיש גבול לשתיה ואם לא נשמרים מגיעים לשכרות לוט ובאים לידי סכנה, אבל בודאי דהוי להלכה המימרא של רבא[25]. (ע״פ היד אפרים).

מהלך ד – שיטת הרמב״ם והכרעת הרמ״א

כתב הרמב״ם (הל׳ מגילה פ״ב טו): ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרותו.

הערה: ומזה נלמד ששיעור שילך וישן הוא לא שבמכוון ילך לישון אלא מחמת כובד היין עליו ילך לישון[26].

עוד נלמד שצריך לישון דווקא לאחר שישתה יין (מקראי קדש פורים סי׳ מד)

וכן פסק הרמ״א (תרצה ס״ב, 23): ישתה יותר מלימודו ויישן ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי[27].

היוצא מכאן:

א) מבואר דהחיוב של שתית היין הוא לא מצד שמחה דאם כן לא הוה ליה למישתי כולי האי שירדם, אלא הוי מצד משתה.

ב) ביאור הגמ׳: חייב איניש לבסומי דהיינו להשתכר (אולם בדעת הרמ״א לא ברור איך יבאר גמ׳ זו עי׳ בהערה[28]), בפוריא במטה דהיינו שאחרי שישתה ישן עד דלא ידע… ואז מתוך שנרדם לא יכול להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי[29].

אולם הדוחק לפ״ז הוא דהיה צ״ל חייב איניש לבסומי עד שירדם ול״ל להזכיר ארור המן וברוך מרדכי[30].

ג) למה נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא ? תי׳: להוכיח דיש גבול לשתיה ואם לא נשמרים מגיעים לשכרות לוט ובאים לידי סכנה, אבל בודאי דהוי להלכה המימרא של רבא[31].

מהלך ה – שיטת רש״י רי״ף רא״ש והשו״ע

הרי״ף (ג: מדפי הרי״ף) הרא״ש (סי׳ ח) והשו״ע (סי׳ תרצה ס״ב) הביאו המימרא של הגמ׳ כפשטיה ז״א שכך היא ההלכה והמימרא היא כפשוטה, וכך למד הקרבן נתנאל בדעת רש״י[32].

היוצא מכאן:

א) מבואר דהחיוב של שתית היין הוא לא מצד שמחה דאם כן לא הוה ליה למישתי כולי האי, אלא הוי מצד משתה

ב) שיטתם היא דחייבים להשתכר עד שיטעו לומר ברוך המן וארור מרדכי דהוי שכרות קרובה לשכרות לוט

ג) למה נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא ?

מזה שלשנה הבאה היה צד לעשות הסעודה ביחד זאת אומרת שכך היא ההלכה שחייבים להשתכר

ואדרבה אם נדחתה המימרא של חייב איניש לבסומי הגמרא היתה צריכה לומר ״לשנה תא נעביד סעודה ולא נבסים״

אלא על כרחך הגמ׳ באה להוכיח מהמעשה הזה דהגם ששחטיה רבה לר׳ זירא אפילו הכי כך היא ההלכה[33].

מהלך ו – שיטת הערוך

המגילת סתרים (בהקדמה) מביא את דעת הערוך הסובר דביסום הוא לשון הנאה והשמחה שיהיה בפורים היא משום טובת עולם הבא הנצמח לנו בזמן ההוא שקבלנו התורה ברצון ועָלִינו בגרם המעלות ונתדבקנו בהש"י וכשנעלה זאת על לבנו לא יהיה לנו לב לדעת על מה ולמה יש לארר המן. כיון שטובה גדולה נצמח מזה:

ואחר כך כשרבה ור׳ זירא איבסום הכונה היא שרבה מסר כ״כ הרבה תורה לר׳ זירא עכ״כ שר׳ זירא כבר לא יכל לסבול ומת[34].

היוצא מכאן:

א) מבואר מהערוך דקיים ענין של שמחה גם בלי לשתות יין, ולכאורה גם לפי שיטתו קיים גם ענין של משתה שהוא לעשות סעודה.

ב) חייב אדם לבסומי להנות ולשמוח בפוריא על טובת עולם הבא הנצמח לנו בזמן ההוא שקבלנו התורה ברצון ועָלִינו בגרם המעלות ונתדבקנו בהש"י, עד דלא ידע למה אנו אומרים ברוך מרדכי וארור המן הרי טובה גדולה נצמח מהמן שהיהודים קיבלו התורה ברצון.

ג) נסמך המעשה דשחטיה לר׳ זירא למימרא של רבא כדי ללמד שכשאיבסום דהיינו שרבה מסר כ״כ הרבה תורה לר׳ זירא עכ״כ שר׳ זירא כבר לא יכל לסבול ומת.

עוד טעמים לביאור הטעם למה שותים "עד דלא ידע" קרוב לשכרותו של לוט:

שער הכוונות (ראיתי בספר ילקוט יוסף תש״פ סימן ד אם צריך להשתכר בפורים, שעה״כ דרושי חג הפורים דרוש א, כף החיים תרצה טז, ערבי נחל בראשית דרוש יב, עי׳ שער הכוונות דפו״י דף קט טור ד) – משל לבן מלך שנחטף לכפר והמלך עד שיעלה בידו להצילו או עד שיצליח בנו לברוח, רצה המלך לשלוח לבנו כל יום אוכל מהארמון וכך עשה באמת אלא שבדרך נודע לחוטפים שמגיעה מאכל עבור בן המלך ושדדו המאכל מהשליח כשהבין המלך מה קורה התחיל לשלוח האוכל על ידי ארחי פרחי שלא היו מעלים חשד שמביאים אוכל מהארמון, כך הס״א לא נותנת לקדושה להגיעה לעם ישראל לכן שותים יין כדי להראות לס״א שאנו ארחי פרחי מתחפשים לקבוצת הס״א ואז מי שזוכה יכול להגיעה מתוך שכרותו לקדושה.

וע״ע בספר שפתי צדיק (סימן נג) מה שכתב ששמע מבעל החי׳ הרי״ם מעשה השיכור של הבעש״ט

מהלך המהר״ל (בהקדמה לאור חדש ירח למועדים מאמר מ אות ז, ועי״ש באות א וב) – הגוף והשכל הם שני הפכים ואם זה קם זה נופל וכיון דהמן גזר על השמדת הגוף וה׳ הציל גופינו לכן אנחנו צריכים לעשות משתה יין המוציא השכל ועושה שנהיה גופני לגמרי. והביאור בזה הוא שיהודי מזכך גופו ומשתמש בו לעבודת ה׳ גם בחלק החומרי, ובמיוחד אם הוא מזכך גופו ע״י לימוד התורה, ולכן אנו שמחים על גופינו שלא נאבד (רגלי מוליכות אותי לבהמ״ד, קמה לך בשרי, קובץ אגרות אגרת א, ובשם משמואל פרשת בחוקותי שנת תרע״ג)

עוד מהלך מבוסס בגר״א (אסתר פ״א ב) – בפורים היין עושה שנקבל שהרע הוא בעצם טוב

ה׳ הוא טוב והכל בא ממנו יתברך וא״כ איך יש מקום לרע בעולם הרי זה סותר המציאות שהבורא הוא טוב? אלא צ״ל שהבורא הוא טוב ונתן לנו בחירה לבחור בין החיים והטוב, והמות והרע ולכן הרע שקיים בעולם בא מצד הבחירה של האנשים.

ולכן ברוכים הצדיקים וזכרם לברכה כי בחרו בטוב והחיים, וארורים הרשעים ושמם ירקב כי בחרו בדרך הרע.

והדרך הזאת היא הדרך שחיים בדרך הטבע, קיים הבורא והוא משגיח אבל אנחנו בעולם העשיה קיימת הבחירה בין הטוב והרע, ויכולים להבדיל בין הרע והטוב (כמובא בברכות לג. דהבדלה בחונן הדעת משום דבעינן דעת כדי להבדיל).

בדרך הטבע קיים צורך ההשתדלות לדוגמא לא יכולים לישב בחיבוק ידים ולומר שה׳ ידליק את החשמל בשבילי צריכים לקום להדליק החשמל ואז הוא ידליק.

גם בעולם הזה שקיים בחירה אבל יש לנו קשיים להבין למה יש צדיק ורע לו… הרבה פעמים אנחנו לא מבינים את חשבונות של הבורא (עי׳ ברכות ז. צדיק ורע לו…, עי׳ אסתר פ״ב יא ברש״י וכך באמת הוה כמובא בפ״ד יד),

ולכן נפסק בשו״ע (או״ח סי׳ רל ס״ה, עי מס״י פי״ט הא' היא כל מאי דעבדין מן שמיא לטב) לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד; לא כתוב שאני רואה בעיני ויודע שזה לטובה, כתוב שאני יודע שמה שה׳ עושה זה לטובה זאת אומרת אפילו שבעיני זה לא נראה לטובה.

אולם קיימת מציאות אחרת מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלוק (תענית כה.) עולם שהוא כולו השגחה ישירות מה׳ למעלה מהטבע, ובמציאות הזאת הכל טוב וגם הרע הוא בעצם להגיעה לטובה שהבורא יעשה עמנו רק שאנחנו לא רואים את זה, המציאות היא עולם שהכל לטובה, גם זו לטובה (תענית כא. עי׳ שם משמואל שנת תרע״ד כל ענין המגילה שאיגלאי מילתא למפרע, עיין אדיר במרום אות ד)

וזהו המצב שהיה חי אדם הראשון קודם החטא (עי׳ בראשית פ״ב כה רש״י) בלי לדעת בין טוב ורע, ורק לאחר החטא התחיל לדעת בין טוב ורע (בראשית פ״ג כב).

ולכן ברוך המן וברוך אחשורוש כי אפילו שבדרך כלל צריכים להתיחס אליהם כרשעים אבל כאן שמסתכלים ממבט שבא מדרך הבורא והכל לטובה אז גם זה היה לטוב והא ראיה ה׳ שסיבב שושתי תיהרג אסתר תמלוך ומרדכי יהפוך למשנה למלך הוא גם זה שסיבב שאחשורוש ימלוך והמן יהיה משנה למלך.

וזה סתירה מיניה וביה עם מה שאמרנו קודם שהרע והרשע באים מצד הבחירה של האנשים וא״כ ברוב השנה אין מקום לומר ברוך המן וברוך אחשורוש וכאן אנו אומרים שגם הרע והרשע הם בעצם טוב, על פי השכל אין תפיסה ומובן לזה (עי׳ שפתי חיים מועדים ח״ב עמוד ריג, כל מעשי השי״ת גם הנראה רע…)

ובפורים כדי להגיעה למצב שלמעלה מהטבע והכל לטובה באיזשהוא אופן אפילו קטן שיהיה צריכים להשליך את השכל ואיך? על ידי היין.

ולכן יוה״כ כפורים (מעם לועז עמוד רסח) כי בכל השנה היחס שלנו אל השטן הוא כמשהוא רע, וביום כיפורים אנו שמחים על שיש לנו מחילת עונות ואין לשטן רשות לקטרג נגדנו, אבל בפורים אנחנו שמחים ע״י שמכירים שגם השטן הוא שלוחו של ה׳ וגם הוא לטובה.

והטעם למה דווקא בפורים שותים הוא משום שאחרי החורבן וסילוק השכינה עם ישראל חשבו שקשרם עם ה׳ נסתיים (סנהדרין קה. עבד שמכרו רבו…, חולין קלט: אסתר מן התורה מנין…, עי׳ ויקרא פכ״ו מא רד״ה והבאתי, עי׳ בספר נדחי ישראל פ״א ועתה נדבר), ולכן נהנו מסעודת אחשורש (מגילה יב.), וכשראו כל ההשגחה שהיתה בפורים בדרך הסתר פנים וטבע הבינו שעדיין יש להם קשר עם הבורא באופן של הסתר פנים והנהגת הבורא בדרך הטבע ולכן הדר קיבלוה באהבה (שבת פח.), והבינו שגם בחשך הגלות הבורא עדיין איתנו ומטיב לנו (עי׳ גר״א על אסתר פ״א פסוק ב ד״ה הבירה)

הערה: לא שבתקופת הבית ראשון היה ברור לכולם למה יש צדיק ורע לו… הרי אפילו משה רבינו הסתפק בזה כמובא במס׳ ברכות (ז.) רק הכוונה היא דבפורים הם ראו שלא רק בבית הראשון שהיה גילוי שכינה הבורא איתנו אלא אפילו במשך הגלות והסתר פנים עדיין ה׳ איתנו והרע הוא בעצם טוב הגם שאנחנו לא מבינים את זה וזהו חידוש יותר גדול מההבנה שה׳ איתנו והרע הוא טוב בתקופת הבית ראשון. (חלק גדול מהדברים שבמהלך הזה ע״פ הר׳ עזרא נוברגר זצ״ל)

וזה דומה למהלך המגילת סתרים בשם הערוך דס״ל דביסום הוא לשון הנאה והשמחה היא משום שקבלנו התורה, ועד דלא ידע ביאורו למה יש לארר את המן הרי הוא גרם שנקבל התורה ברצון; רק דלפ״ד אין ענין לשתות יין בפורים משא״כ למהלך הרמח״ל.

הערה: וע״ע מהלכים בחכמה ומוסר ח״א עמוד ת.

[1] פסחים קט., סי׳ תקכט ס״א ולקבע סעודה על היין ועי׳ בבה״ל על סעיף ב.

…דרכם היה כשנפטרים זה מזה שותין יין כדי לעורר השמחה לסימן טוב שיהיו נפטרים זה מזה מתוך שמחה… וזו נקראת גם כן שמחה של מצוה כדי לפתוח הלב בחידושי תורה… (בן יהוידע עירובין סד.), עיין עוד בשל״ה שער האותיות פד,ב.

[2] ונכתב ענין היין בנח כי יש בו אזהרה ממנו יותר מפרשת נזירות כי הצדיק תמים אשר צדקו הציל כל העולם גם אותו החטיא היין והביא אותו לידי בזיון וקללת זרעו (בראשית פ״ט כו רמב״ן).

וכן מעשה לוט ובנותיו היה אחרי שנשתכר.

וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֣א נִשְׁתֶּה־יָּ֑יִן כִּי֩ יוֹנָדָ֨ב בֶּן־רֵכָ֜ב אָבִ֗ינוּ צִוָּ֤ה עָלֵ֙ינוּ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֧א תִשְׁתּוּ־יַ֛יִן (ירמיה פל״ה ו).

לץ היין הומה שכר וכל שוגה בו לא יחכם (משלי פ״כ א), זנות ויין ותירוש יקח לב הושע (פ״ד יא).

אל תרא יין כי יתאדם שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה (סנהדרין ע.).

אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבונו של עולם מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הקדוש ברוך הוא ישראל עסקו בתורה אומות העולם לא עסקו בתורה אמר ליה גם אלה ביין שגו ובשכר תעו פקו פליליה (מגילה טו:).

ברכות כט: לא תרוי ולא תחטא, עי׳ בחיד״א בפתח עינים המבאר דאיירי הכא אפילו בהתחלת השכרות לכבוד שבת ויו״ט.

כל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין (סוטה ב.).

שו״ע סי׳ תקכט ס״ד – וכן יזהירו בדבר זה לכל העם שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה אלא יהיו כולם קדושים.

מעם לועז (פתיחה לשופטים) בועז התחיל למנות זקנים בבתי משתאות שלא יפרצו את גדרי הצניעות.

לפני שאדם שותה יין הוא רך כגדי, כשהוא מתחיל לשתות הוא נהפך לקשה כאריה, אם שותה עוד הוא מתחיל לרקוד כמו קוף ומדבר נבלות פה, ואם שותה עוד הוא דומה לחזיר כי הוא מקיא וטנף הבגדים (מעם לועז בראשית פ״ט כז יפת אלו׳).

…ובאים לידי בזיון וגנאי גדול מלבד שעוברים כמה עברות, מבטלים תפלות וברכות ופוגמים באסור נדה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה, ומרבים מחלקת וקטטה… ומדברים דברים של גנאי… והם מלאים חרטות… (פלא יועץ ערך שתיה)

[3] עי׳ פלא יועץ ערך היין וערך שתיה, ועיין עוד בעירובין סה.

[4] סי׳ תרצה׳ ערוך השלחן סק״ד, וע״ע בה״ל (ד״ה חייב) ומ"מ כ"ז למצוה ולא לעכב, בילקוט יוסף תרצה בדברי החכם צבי והגר״א שכל מקום שאמרו חייב הכוונה היא עד מסירת נפש ממש

[5] ראבי״ה ס״ס תקס״ד הובא בהגהות מימוניות, סי׳ תרצה דרכי משה אות א וכ״ה בבה״ל בשם הא״ר, כה״ח סקט״ז

[6] כה״ח סקט״ז, וע״ע שו״ת שבט הלוי ח״י סי׳ יח סק״ב

[7] עי׳ בלשון הרמב״ם (זמנים פ״ב טו) כיצד חובת סעודה זו שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו. ושותה יין עד שישתכר, מבואר דבתוך הסעודה ישתה היין, וכן פסק בקובץ הלכות (פט״ז באות ו), ובטעם למה דווקא בתוך הסעודה היו שותים יין עי׳ רש״י בשיר השירים פ״א ב כל סעודת עונג, ובקהלת פ״ב ג, ובאסתר פ״ה ד

אולם בקובץ הלכות באות ז הביא דברי הח״א (הובא בבה״ל ד״ה עד) שמי שיזלזל בא׳ מן המצות בנטילת ידים וברכה… משמע דשותה יין קודם הסעודה, והטעם לכאורה הוא משום דמקיים מצות משתה ע״י שתיית יין לחוד גם בלי סעודה ואח״כ יוכל לקיים המצוה של שמחה בתוך הסעודה.

[8] כ״ה בבה״ל סי׳ תקצה ס״ב ד״ה עד דלא ידע ע״פ המאירי הסובר דהוי ממשום משתה והח״א הסובר דהוי משום שמחה, כנ״ל, ובפלא יועץ ערך פורים)

עי׳ בילקוט יוסף (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) שעונה על הקושיא הרי העוסק במצוה (של שתית יין) פטור מן המצוה ! קושיא זו היא מצד מי שלדוגמא יפסיד תפילת ערבית אבל מי שהיין יגרום לו לעבור איסור ע״ז אין שאלה דהעוסק במצוה אינו מותר בעבירה

הערה: עי׳ בערוך השלחן (תרצה אות ה) דיש להתרחק בפרט משתיית יי״ש שיעשה שיתמלא מקיא וצואה.

[9] כדאיתא בכתובות סה. – אין פוסקין יינות לאשה…

[10] עי׳ פסחים קח: ועי׳ בקובץ הלכות (פט״ז אות יד) מה החילוק בין שתיה בפורים וד כוסות במשך השנה.

[11] עי׳ בן יהוידע (עירובין סד.) …דרכם לשתות יין קודם שיוצאין לדרך לסימן טוב לעורר בו השמחה, וזו נקראת גם כן שמחה של מצוה כדי לפתוח הלב בחידושי תורה, על דרך מה שאמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, יען 'נכנס יין יצא סוד', ועי׳ בפתח עינים בעירובין לגבי הסוד המתגבר על היין.

[12] בה״ל ד״ה עד דלא ידע בשם המאירי, פלא יועץ ערך פורים.

וכ״ה ביד אפרים (סי׳ תרצה הובא לקמן) דכונת חז״ל היתה שיתן הלל והודאה לה׳

משנ״ב תרצה סק״ד: שזה מפלה ראשונה שניטל נקמה רבה ממנו ועוד טובה יתרה מזה גדולת מרדכי שבירכו הקב"ה שעלה למעלה ראש והנה קודם שנשתכר נתן בודאי תודה להש"י על שתי הטובות וע"כ אחז"ל שלא יפסיק מלתן שבח ע"ז בשמחה עד שיבוא לידי כך שלא יבחין עוד מה בין טובה זו לזו, מבואר דהבינו דחיוב השתיה הוא מדין שמחה (עי׳ ערוך השלחן ס״ד, ובדומה לזה בהמשך המגילת סתרים וביסום הוא לשון מיתוק…)

[13] ירח למועדים שיעורים סימן מח אות יד, ועכשיו נראה כמה מפרשים הסוברים כך:

מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה… ולכן חייבו חכמים להשתכר עד כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין (בה״ל בשם הא״ר)

וכן כותב הח"א (הובא בבה״ל ד״ה עד דלא ידע) כיון שכל הנס היה ע"י יין לכן חייבו חכמים להשתכר

וכן סובר הגרי״ז (הובא בספר עמק ברכה בעינין סעודת פורים): המשתה היא היא גוף המצוה בלי שום תכליתים של שמחה.

[14] וכן משמע מרש״י ד״ה לאבסומי; והרמב״ם פ״ב מהל׳ מגילה הט״ו; והבה״ל בס״ב מביא הא״ר וממשמעות לשונו גם משמע דהוי בשתיית היין

[15] אולם צ״ב א״כ למה נקט קרא דווקא יין שישמח לב אנוש הרי בזמנם היו שאר משקים,

ועי׳ בילקוט יוסף (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) שכתב שהרמב״ם שנקט יין דיבר בבהווה וא״כ אולי גם קרא דיבר בהווה אבל באמת כל משקה שישמח האדם מועיל.

[16] הא דעיקר הנס נעשה על ידי היין הבאנו לעיל הערה 6, והא דמועילים שאר משקים עיין שלמי תודה לר׳ ניסים קרליץ פורים סי׳ לא עמ׳ שכו, ובספר כי בא מועד עמ׳ צח.

[17] הערה: צ״ע ליעב״ץ דבשלמא לשאר הפשטים מובן שיש קשר בין המעשה של שחטיה רבה לר׳ זירא אם ההלכה של חייב איניש לבסומי, או כדי ללמד דהגם שקיים חיוב לשתות יין בפורים צריכים זהירות (יד אפרים לקמן) או דאדחיא המימרא של רבה (ר׳ אפרים לקמן) או לומר דאפילו שרבה שחטיה לר׳ זירא עדיין הלכה דצריכים להשתכר (פרי חדש לקמן) כל המהלכים האלו שייכים אם נומר דמשום שכרות שחטיה רבה לר׳ זירא אולם אם נומר דהיה אחיזת עינים לחוד מה השייכות בין המימרא חייב איניש לבסומי אם המעשה דשחטיה רבה לר׳ זירא הרי בכל משתה חוץ מפורים קיים החשש שיהיו שמחים יותר מדי ונצטרך להעציבם כדוגמא הא דאיתא בברכות לא.

[18] ב״ח, והפרי חדש סי׳ תרצה ד״ה בפ״ק דמגילה אמר רבא

[19] שו״ת שבט הלוי ח״י סי׳ קז אות ב, עי׳ פלא יועץ ערך יין בסופו.

[20] כ״ה במאירי על הגמ׳ במגילה וכ״ה בשל״ה תורה שבכתב שובבי״ם דרוש לפרשת תצוה.

[21] אולם עי׳ בח״א שביארנו בהערה 13 דס״ל שטעם השתיה היא משום משתה ולא משום שמחה וכתב: ״ולפחות לשתות יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול״, דהיינו שלמד שגם הארחות חיים הוי משום משתה נגד מה שביארנו כאן בשם השבט הלוי דהארחות חיים למד דהוי משום שמחה.

[22]  כ״ה במאירי על הגמ׳ במגילה וכ״ה בשל״ה תורה שבכתב שובבי״ם דרוש לפרשת תצוה.

[23] בירושלמי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים והכונה היא דאין חיוב לשתות עכ״כ דלא יוכל להבדיל בין המן ומרדכי כי זהו שיעור מאד גדול קרוב לשכרות לוט (מגילה ז: תד״ה דלא ידע ועי׳ בר״ן ב״י וב״ח)

הערה: וע״ע ביאורים בשעה״צ סק״ה, בחכמת מנוח במגילה וכן בכה״ח אות טז, ובחזון עובדיה סוף הערה ב.

[24] ועי׳ שפת אמת (מגילה ז: ד״ה מחייב) ובעמק ברכה (עניני סעודת פורים) בשם ר׳ ישראל סלנטר הסוברים דלא צריכים להגיעה באמת עכ״כ שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אלא חייב לעסוק כל היום במשתה וכשיגיעה לשיעור עד דלא ידע פטור מלשתות, ולפ״ז מי שפג יינו צריך להמשיך לשתות עד שיחזור למצב עד דלא ידע.

ועי׳ בירח למועדים (שיעורים סימן מח אות ז) דר״ל דר׳ ישארל והשפת אמת למדו דהענין הוא משום משתה ולפי דרכינו כאן יכולים לבאר שהוא משום שמחה.

[25] הילקוט יוסף תש״פ הביא את ספר סדר היום פורים, ודרשות הר״י אבן שועיב פרשת תצוה.

[26] וכ״ה בד״מ סק״א,פלא יועץ ערך פורים, וכ״ה בפרי חדש הבאנו לעיל, דראוי לנהוג כדעת הרמ״א, ועי׳ בח״א הובא בבה״ל דכתב דלפחות ישתה יותר מהרגלו כדי לזכור הנס הגדול, חזו״ע עמ׳ קעז.

[27] שמעתי טוענים שה״וישן״ אינו לחיוב וכחלק מקיום המצוה אלא לשיעורא בעלמא דאם ישתה יותר מלימודו עכ״כ שיכל לישון אז קיים המצוה אולם לכאורה אין משמע כך מהמשך הרמ״א ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי דמשמע כיון שישן בפועל אינו יודע להבדיל בינם.

[28] כך הבין הערוך השלחן אות ב וכן משמע בחזו״ע דהרמ״א ס״ל כהרמב״ם, אולם צ״ע דהרמב״ם לא הזכיר שישתה יותר מהרגלו רק הזכיר שירדם מתוך שכרותו ומי שהזכיר ענין לשתות יותר מלמודו הוא נארחות חיים, ובחזו״ע גם כתב שהרמ״א הביא את דברי הארחות חיים, ולפ״ז יצא שהרמ״א פוסק גם כהרמב״ם שישן וגם כהארחות חיים.

[29] ע״פ החזו״ע בשם הסנסן ליאיר עמ׳ קכא

[30] מכח קושיא זו ביאר הערוך השלחן שהרמב״ם הבין המימרא כפשוטה אלא דס״ל שממעשיה דשחטיה נדחה המימרא לגמרי ולכן יש חיוב רק לשתות עד שירדם ולא יותר מז, ובכה״ג כתב היד אפרים.

[31] ע״פ היד אפרים הובא לקמן.

[32] רש״י ד״ה לאבסומי – להשתכר, וכך הבין הקרבן נתנאל בדעת רש״י במגילה פ״א סי׳ ח אות י, אולם בילקוט יוסף (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) כתב שיתכן לפרש ברש״י שכוונתו שיטיב לבו

וכן הובא בחזו״ע בהל׳ סעודת פורים בהתחלת הערה ב, וכ״ה באור לציון ח״ד פרק ס ס״ג וכתב שכן משמע מהשער הכונות דף קט ע״ד, ועי׳ בערוך השולחן אות ה דהקשה דמהשו״ע משמע דהוי שכרות גמורה נגד מה שכתב הב״י כדעת הארחות חיים דהוי מעט יותר מלימודו

ועי׳ בקובץ הלכות וכן הילקוט יוסף (סימן ד אם צריך להשתכר בפורים) דס״ל שהשו״ע נקט כלשון הגמ׳ כדרכו להזכיר לשון הגמ׳ אבל בודאי דדברי הב״י הם עיקר.

אלא שלפ״ז קשה הרי מיד אחרי דברי השו״ע הביא הרמ״א את דברי הארחות חיים משמע דפליג הרמ״א על השו״ע ישב הילקוט יוסף (תרצה האם להלכה צריך להשתכר) שהרמ״א בא לבאר את דברי המחבר, ולכאורה הוא קצת דוחק.

ואנו נקטנו כדרך הערוך השולחן והאור לציון דדברי הב״י והשו״ע הם שונים זה מזה.

[33] פרי חדש (שם) והספר האשכול (ח״ב הל׳ פורים סי׳מח עמ׳ כז)

עיין בב״ח ד״ה וצריך שישתכר, כה״ח סקט״ז בשם אביו של היעב״ץ,

ולפי מה שכתבנו בשם האור לציון שם דהרא״ש שו״ע והרי״ף סוברים כפשוטות הגמ׳ מדהביאו המימרא כפשטיה, לכאורה יצא דה״ה לשיעור עד דלא ידע,

וצ״ע אם יכ״ל דלשו״ע הוי שכרות גמורה הרי בב״י כתב לפרש עד דלא ידע כדעת התוס׳ במגילה בשם הירושלמי דארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל הרשעים ברוכים כל היהודים והכונה היא דאין חיוב לשתות עכ״כ דלא יוכל להבדיל בין המן ומרדכי

ובשיטת הרא״ש נ״ל דשיעור עד שלא ידע הוא כפשטיה עד שיאמר ארור המן ברוך מרדכי, ומה שהביא הירושלמי דאחר המגילה אומרים ארור זרש לאו לפרושי את המימרא של רבא כהירושלמי אתא אלא איידי דאמר המימרא של רבא דאיירי בברוך וארור אמר בדדמי ליה דלאחר המגילה אומרים ארורה זרש ברוכה אסתר…, ע״פ הר׳ צבי אינשטטר תשפ״ב).

[34] עיין ליקוטי שיחות חלק לא פורים ב, אולם הרבי בעצמו לא סובר כהערוך אלא סבירא ליה שיש גם ענין בשתיית יין (עיי״ש מהלכו מבוסס על פי השל״ה).