בדין מצות כבוד ועונג שבת, מן התורה או מדברי סופרים
כתוב בפסוק (ישעיה נח יג): "וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד", ומצינו בגמרא (קיח:) שמפסוק זה נלמדת מצות עונג שבת, וכן פירש הרד"ק 'וקראת לשבת עונג' מצות עשה לענג הגוף ביום השבת במאכלים ערבים וטובים עוד כתוב (שם), "וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר" ומצינו בגמ' (קיג. קיט.), שמ'וכבדתו' נלמד מצות כבוד שבת וכן פירש הרד"ק (שם), 'וכבדתו מעשות דרכיך' ורז"ל פירשו 'דרכיך', מנהגך שלא יהיה מנהגו של שבת כמנהגו בחול, כמו שאמרו 'וכבדתו', שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך בחול, וכן שלא יהיה הילוכך של שבת כהלוכך של חול, וכן שלא יאכל המאכלות והמשתה של שבת כשל חול, ופירשו, לשנות מנהג עת האכילה להקדים או לאחר.
כתב המאירי (שבועות כא.) שכיון שנלמד מדברי הנביא, חיובו מדברי קבלה, ודברי קבלה דינם כדרבנן, אמנם מצינו שנחלקו בזה הראשונים וכמו שיבואר.
כתב הרמב"ם (שבת פ"ל ה"א), 'ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים. שבתורה – זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים – כבוד ועונג, שנאמר: 'וקראת לשבת עונג', וכן, 'לקדוש ה' מכובד', ומפשטות לשונו נראה שמצות כבוד ועונג בשבת אינם מן התורה, אלא מתקנת הנביאים, וכן נקט במשנה ברורה, (סימן רנ בביאוה"ל ס"א) בדעתו.
אולם החתם סופר (קיא.) כתב בדעת הרמב"ם שכבוד ועונג, מדאורייתא ממש, והיינו, שנאמר בהלכה למשה מסיני, והסמיכוהו על הפסוק בישעיה, (ועיין שם שהוכיח שאם לא נאמר כן, אלא שהוא מצוה שחידשו חכמים, קשה, שהלא אין נביא רשאי לחדש דבר), וכן שיטת היראים, וכן משמע מדברי הבה"ג שמנה במנין המצוות 'עונג שבת', ומשמע לכאורה שהוא מדאורייתא. וכן כתב הערוך לנר (יבמות צג.), שכן מצינו בגמ' שם שדרשו ממה שכתוב 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', אלו שבתות וימים טובים, פרש"י, 'הוי למד להיזהר שלא יבטל עונג שבת בשביל תיקון הטבל', והיינו שיש לעשר מערב שבת, אף על דבר שלא בא לעולם משום עונג שבת, וכתב שיש ללמוד מזה שדרשו כן מפסוק בתורה, שעונג שבת מן התורה, ואע"פ שהמקור לחיוב עונג שבת הוא ממה שכתוב בישעיה, יש לומר שעיקרו מן התורה והסמיכוהו על מה שכתוב בישעיה.
וכן הביא הרב פעלים (ח"ג סי' כב) מדברי הרשב"א, שהנה התוספות פירשו שנלמד מ'כל הימים' להתיר להפריש שלא מן המוקף, משום עונג שבת והקשה השואל בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' קכז) לדעת התוספות שהאיסור לתרום שלא מן המוקף הוא מדאורייתא, איך התירו משום עונג שבת איסור דאורייתא. והשיב לו הרשב"א שהדרשה מ'כל הימים' היא דרשה גמורה, והתורה התירה לעשר שלא מן המוקף משום עונג שבת. ומשמע מדבריו שעונג שבת מדאורייתא.
ועוד הביא הרב פעלים, מתרגום יונתן בן עוזיאל שכתב על הפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת' 'וינטרון בני ישראל ית שבתא למעבד תפנוקי שבתא', ומבואר שפירש מה שכתוב 'לעשות את השבת' על עונג שבת. וכתב שנראה מדבריו שהוא מן התורה.
כתב בשו"ע הרב, שכבוד ועונג, עיקרן מן התורה, וביאר בקונטרס אחרון, שכן מוכח מדברי רש"י (שמות כ ח), שפירש מה שכתוב בתורה 'זכור את יום השבת' שאם נזדמן לו חפץ יפה, יהא מזמינו לשבת, ופירש הרמב"ן (שם), שרש"י נקט כדעת בית שמאי (ביצה טז.), שכל יום שנזדמנה לו בהמה נאה היה מניח אותה לשבת, וכשנזדמנה לו נאה ממנה היה אוכל את הראשונה בחול ומניח את השניה לשבת. ומבואר שעצם הדבר שצריך לכבד את השבת במנה יפה נאמר בתורה במה שכתוב 'זכור את יום השבת'.
וכן כתב המשנה ברורה (רמב סק"א) בדעת הרמב"ן שכבוד ועונג, עיקרן מן התורה, שהלא נאמר בתורה על שבת, 'וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש' וכתב הרמב"ן שהזכיר השבת במועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, שגם הוא יום מועד נקרא אותו מקרא קודש, ומבואר שאף בשבת נאמר 'מקרא קודש' האמור במועדים, והביא הרמב"ן בשם הספרי, שמקרא קודש היינו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, וביאר המשנה ברורה שכסות נקיה הוא כבוד, ומאכל ומשתה הוא עונג.
אולם החינוך נקט שמקרא קודש היינו איסור מלאכה, וכן מבואר בבית יוסף (סי' תפז ס"א), וכתבו השו"ע הרב והמשנה ברורה, שלדבריהם כבוד ועונג מדברי סופרים. והוסיף בשו"ע הרב, דהיינו כבוד בשבת ויו"ט, ועונג בשבת אבל עונג ושמחה ביו"ט במאכל ובמשתה, הוא מן התורה. וכתב שיש להוכיח בדעת הרמב"ם כדעת החינוך והבית יוסף, שבספר המצוות מנה מצות שביתה ממלאכה בכל יום טוב בנפרד, וכתב שנלמד מ'מקרא קודש' ומשמע שמה שלמדו ממקרא קודש האמור ביום טוב שצריך לקדשו באכילה ושתיה, הוא אסמכתא.
אולם בעצם הדבר שנקט השו"ע הרב בדעת הרמב"ם שמצות עונג מדרבנן ואיסור תענית מן התורה, נחלקו האחרונים, שהנה כתב הרמב"ם (שבועות פ"א ה"ו), ונפסק בשו"ע (או"ח סי' תקע ס"ג), שהנשבע להתענות בשבת ויום טוב אין שבועתו חלה, ואם נשבע לוקה משום שבועת שוא, והקשה החתם סופר (קיא.) שמבואר בשו"ע שהנשבע להתענות בחנוכה ופורים, חלה עליו שבועה כיון שאינו אלא מדרבנן, ולכאורה אף האיסור להתענות בשבת ויום טוב מדרבנן, ואם כן מדוע אין שבועתו חלה.
ועוד הקשה הבית מאיר (או"ח סימן תיח ס"ד), מדברי הש"ך (יו"ד סי' רטו) שכתב בדעת הרמב"ם שאע"פ שאין שבועה חלה על איסור דאורייתא, אם נשבע על איסור דאורייתא שאינו מפורש בתורה אלא נלמד מדרשת הפוסקים, חלה שבועתו, וקשה, שהלא אין מקור מפורש בתורה לאסור תענית בשבת ויום טוב, ואם כן לפי דברי הש"ך היה מן הדין שתחול שבועתו, ועוד, שהלא המקור למצוות עונג שבת ממה שכתוב בישעיה 'וקראת לשבת עונג' ומשמע מדברי הרמב"ם (שבת פ"ל ה"ז), שמצות אכילה בשבת משום עונג שבת והלא הנשבע על מצוה מדברי קבלה חלה שבועתו, כמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רלט ס"ו), שהנשבע שלא לקרוא את המגילה בפורים, חלה שבועתו. והוסיף הבית מאיר, שלכאורה מוכרח שאיסור תענית בשבת ויום טוב אינו מפורש בתורה, שהרי נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושוע לענין יו"ט, ולדעת רבי אליעזר רשאי לעשות כולו לה', ואף לענין שבת שמבואר בפסחים (סח:) שודאי שצריך לעשותו לכם, נלמד מפסוק בישעיה, אבל אינו מבואר בתורה.
וכתב הבית מאיר, שעל כרחך יש לומר בדעת הרמב"ם שאיסור התענית בשבת ויום טוב, הוא מן התורה, והביא הבית מאיר, שכן מפורש בדברי הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תריד) בדעת הרמב"ם, והוסיף שיש להוכיח כן מדברי השו"ע (יו"ד סי' רלח ס"ד), שכתב, שאם נשבע לאכול נבילה או טריפה פחות מכזית, חלה שבועתו וחייב משום שבועת ביטוי. וקשה, שהלא חצי שיעור אסור מן התורה ואין שבועה חלה על איסור דאורייתא, ועל כרחך שכיון שאיסור חצי שיעור אינו מפורש בתורה, חלה עליו שבועה, ומזה שכתב השו"ע שהנשבע להתענות בשבת ויו"ט, אין שבועתו חלה, מוכח שדעת השו"ע שאיסור תענית בשבת ויום טוב נחשב לאיסור המפורש בתורה. וביאר, שלענין שבת אע"פ שהמקור לאיסור תענית הוא משום עונג ועונג הוא מדברי קבלה, יש לומר שדברי קבלה נחשב כמפורש בתורה, אמנם לענין יום טוב, נלמד ממה שכתוב 'ושמחת בחגך' ומבואר בפסחים (קט.), שאין שמחה אלא בבשר, ומשמע שאינו מקיים שמחה בלא אכילה.
וכעין דברי הבית מאיר, מבואר במאירי (שבועות כא.) בביאור דעת הרמב"ם שאע"פ ששבועה חלה על דרבנן, אינה חלה אם נשבע להתענות בשבת, שמכל מקום הואיל ועונג שבת מדברי נביאים וששלוש סעודות יצאו מן התורה אע"פ שדרך סמך הוא, וביאר שעונג שבת חמור מכל תקנת נביאים כיון שנאמר להדיא בלשון ציווי 'וקראת לשבת עונג'.
והחתם סופר כתב שיש ללמוד את המקור לזה מדברי הרמב"ם (שבת, פ"ל ה"א), 'ארבעה דברים נאמרו בשבת, שנים מן התורה, ושנים מדברי סופרים והן מפורשים על ידי הנביאים, שבתורה, 'זכור' ו'שמור', ושנתפרשו על ידי הנביאים, כבוד ועונג, וכתב החתם סופר שאין כוונת הרמב"ם לומר שכבוד ועונג מדרבנן או מדברי קבלה, אלא מדאורייתא ונאמר בהלכה למשה מסיני והסמיכוהו על דברי הנביא, ולפי"ז ביאר החתם סופר, שכיון שהאיסור להתענות בשבת ויום טוב, הוא משום ביטול מצות עונג שבת דאורייתא, לכן הנשבע להתענות בהם הרי זה שבועת שוא, אבל הנשבע להתענות בחנוכה ופורים, שהם מדברי סופרים, אינה שבועת שוא, כדין נשבע לבטל מצוה מדברי קבלה ששבועתו חלה. והוסיף, שלפי"ז יתבאר גם מה שכתב הרמב"ם (נדרים פ"ג ה"ט), 'הנודר שיצום 0בשבת או ביום טוב, חייב לצום, שהנדרים חלים על דברי מצוה, וכן הנודר שיצום יום ראשון או שלישי כל ימיו ופגע בו יום זה, והרי הוא יום טוב או ערב יום הכיפורים, הרי זה חייב לצום ואין צריך לומר ראש חודש, פגע בו חנוכה ופורים, ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכין חיזוק, וידחה נדרו מפני גזירת חכמים'. וביאור הדברים, שאיסור התענית בשבת ויום טוב הוא מדאורייתא, ושונה מחנוכה ופורים שאיסור התענית בהם הוא מדרבנן, ולכן הנודר להתענות בשבת ויום טוב, חל נדרו, משום שנדרים חלים על דבר מצוה , שכן האיסור להתענות בהם מדאורייתא, אבל הנודר להתענות בחנוכה ופורים, שהם מדרבנן, בטל נדרו, ואע"פ שמן הדין היה שיחול נדרו לבטל מצוה דרבנן, אמרו חכמים שנדרו בטל, משום שעשו חיזוק לדבריהם. ובעצם הדבר שנקט החתם סופר שהאיסור להתענות בשבת הוא מן התורה, משום ביטול עונג שבת, כתב כן גם הגרעק"א בדעת הרמב"ם (שו"ת, מהדו"ק ס"א), אמנם לא נתבאר בדבריו שעונג שבת דאורייתא, והמשנה ברורה (סי' רפ"ח ס"א), כתב שיש דעות בפוסקים שהוא איסור מדברי קבלה, והיינו שלדעתם הוא משום שמבטל עונג שבת, ועיקר דין עונג שבת מדברי קבלה.
והפרי מגדים (שם), כתב שמה שהביא המגן אברהם (סק"ז) מדברי הבית יוסף בשם הרשב"א שאיסור תענית בשבת מן התורה, היינו ממה שכתוב: 'אכלוהו היום'. והחיי אדם כתב, שמה שכתבו הפוסקים שאיסור תענית בשבת מדאורייתא, נלמד מדכתיב: 'מקרא קודש', וזהו מכלל קריאת קודש.
