הפרייה מלאכותית

כיום בעקבות התקדמויות ברפואה ובמדע הכללית, השתכלל חידוש שהולך ומתקדם, והוא כל הנושא של הפרייה מלאכותית עם סניפיה הרבים. וכעת באנו לברר בצורה קלה בס"ד עיקרי הדינים הקשורים לענין. ומחמת קוצר הזמן הוצרכתי לקצר בכמה נקודות, ואסמוך על המעיין במקורות המצויינים, ועמכם הסליחה.

הסוגיא

הב"ח בעניני הרחקות מאשתו נדה (יור"ד קצה ס"ק ה) כתב וז"ל: "מצאתי בהגהות הסמ"ק^[1] ישן מה"ר פרץ שכתב אשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ונזהרות מסדינים ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר משכבת זרע של אחר ואמאי אינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן הנדה והשיב כיון דאין כאן ביאת איסור הולד כשר לגמרי אפילו תתעבר משכבת זרע של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של איש אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו כדאיתא ביבמות (מב ע"א – כצ"ל) עכ"ל." ע"כ לשון הב"ח. וה"ד בקצרה הרב ט"ז (קצה ס"ק ז), ובב"ש (אהע"ז א ס"ק י).

ומדבריהם הקדושים גבי אמבטי מתחילה הסוגיא המודרנית והמורחבת של הזרעה מלאכותית עם סניפיה השונים, ובין היתר: א) ייחוס של הולד, ב) האם יש היתר על עצם ההזרעה ובאיזה תנאים, ג) האם מותר להפרות בשעה שהאשה נדה או בימי ליבונה, ועוד. ובס"ד נעבור על לפחות חלק ניכר מן הנושאים בס"ד בדרך קצרה, כדי לסכם עקרי הענין.^[2] והקורא ידון אותי לכף זכות על שקיצרתי במקום שאפשר להאריך, אכן מה שהלב חושק, הזמן עושק.

התעברה באמבטי – האם זה מעשי

על עצם העיבור באמבטי, המשנה למלך (אישות פרק טו הלכה ד, ע"ע איסורי ביאה פרק יז הלכה יג) כתב להוכיח שאינו באפשרי, שהרי סובר שקיי"ל דאין אשה מתעברת בהעראה, אלא בגמר ביאה (ע' קידושין (עח.)), ולכן דוחה דעת בן זומא בחגיגה (טו רע"א) שחשש לנתעברה באמבטי. אכן בשם ס' ברית יעקב (סימן ד) הביאו שיש לחלק בין נתעברה באמבטי שהמים מוליכין את הזרע בעומק, משא"כ בהעראה. [ולענ"ד בס"ד ע"ז יש להקשות מהא דרבינו פרץ ז"ל שקיים את הולד הנולד רק מסדין שיש בו ש"ז שאין לו אפילו כח יורה כחץ, משא"כ בהרעאה. וצל"ב לענ"ד בס"ד] ועוד הרבה פוסקים^[3] האריכו לתרץ ולקיים שיש מקום להתעבר ע"י אמבטי. ויש מקום גדול לחלק בין אי אפשרי, לבין אינו מצוי כמעט בכלל – ולכאורה זאת כונת ר"ח ז"ל (חגיגה טז.) שכתב שהוא מעשה ניסים^[4], וכן נראה מדברי הבני אהובה (הלכות אישות פרק טו הלכה ו) ועוד. ובחילוק הזה יש לתרץ כל הני דוכתי שהגמרא לא תלתה באמבטי.

ומ"מ לנידון דידן אינו נפקא מינה כ"כ, כיון שכיום יודעים במציאות שהזרעה מלאכותית פועלת, והיא כבר מתחילה להיות נחשבת בעיני הרופאים כדרך כל הארץ (וזה מגלה שכבר לא קיים כ"כ החשש של הרבה פוסקים של הדור הקודם שביארו בהתחלת ההתפחתות הענין שיש בזה פירצה גדולה, שאפילו את"ל שיש פירצה, היא פירצה כבר קיימת, ואז יש לדון בעיקר בעובדא שהענין קיים, ואיך להתייחס אליו מבחינה הלכתית).

 בן סירא

בפועל בש"ס מבואר סוגיא של נתעברה באמבטי בחגיגה (טו רע"א), ומצינו לזה לפחות^[5] את הדוגמא של בן סירא הנ"ל בהגהות הסמ"ק. ואביא כמה דברים להרחיב יותר את התמונה, כדי להבין הענין.

בראש ובראשונה הוא המובא בפחד יצחק (ערך בן בתו, ל.) שמסכם הענין וז"ל "ובן בתו של אדם שנתעברה באמבטי מאבי'ה, אינו ממזר, וזהו בן סירא שהי'ה בן בתו של ירמיהו והי'ה בנו, כי ירמי'הו הי'ה מוכיח את ישראל על שהיו רוחצים באמבטי והיו מוציאין זרע לבטלה, עד שהכריחו לירמי'ה להכנס לאמבטי ולהוציא זרע, ואח"כ נכנסה בתו (של ירמי'הו) לרחוץ בעצמו, נבלע בה הזרע, ונתעברה ממנו וילדה את בן סירא שהי'ה חכם גדול". ע"כ.

ובליקוטי מהרי"ל ז"ל (בספר מנהגים של מכון ירושלים, דף תרי אות ג) כתב לבאר וז"ל "אמר דבן סירא הוא הנולד מזרע ירמי'הו, דבת ירמי'הו היתה רוחצת אחר אביה באמבטי חמין וקלטה זרע אבי'ה ונתעברה וילדה. והכל מעידין עלי'ה מרוב חסידותה שלא זינתה, אך הסכימו הכל שבאמבטי שרחצה קלטה. והואיל דנולד מקליטת זרע בלא תשמיש קראו "בן זרע", וכשיגדל ונתיידע לו הי'ה בוש משמו והפכו שמו לקרא "בן סירא" בגימטריא ירמיהו" ע"כ (דהיינו סירא עולה ירמי'הו). וה"ד בחלקת מחוקק (אהע"ז א ס"ק ח). ולמדנו מכל הנ"ל שבן סירא הי'ה בנו של ירמי'הו ובתו שתנעברה ממנו באמבטי מזרעו.וכיון שהמעשה הי'ה ללא תשמיש, אז הפשטות הוא שאינו נחשב ממזר ושהוא בנו לכל דבר. אכן יש מקום לדון טפי בשני נושאים הללו.

ויש מקום להעיר לענ"ד בס"ד דיתכן שהקב"ה גלגל דוקא בידם את אותו מעשה, כיון שמגלגלים זכות ע"י זכאי, וכיון שהאשה נתעברה, לא נחשב זרע של נביא ה’ כלבטלה. ועוד שגלגל דוקא על ידי בתו שלא יחשדו בה כלל שזנתה, שבדרך כלל יותר רחוק החשש הזה מלהחשיב מעשה פשע. ועוד שמהם ומדין אמבטי זכינו ללמוד הלכה לדורות, שאחרי מעבר לאלפיים שנה היא פינת אבן יסוד בכל עניני הזרעה מלאכותית. ולא מן המותר לציין שתורתינו תורת אמת, ואפילו ההלכות הכי נדחות, שלא מובנת תועלתם לדורות לעמי הארצות, מתברר בסוף הדורות שלא רק שיש נפק"מ גדול בזה, אלא שהכל נתקבל מסיני בצורה פלאית. וכעין זה נאמר בירושלמי (פאה פרק ב הלכה ד) "אפילו מה שתלמיד ותיק, עתיד לגלות לפני רבו נאמר למשה מסיני, מה הטעם יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא! משיבו חבירו: כבר הי'ה לעולמים אשר הי'ה לפנינו". ע"כ. (וע"ע שו"ת ישכיל עבדי (חאהע"ז ח"ה סימן ה פרק ג אות ג) שביאר באופן אחר המעשה, והוא חידוש)

ועוד מצינו שהגאון החיד"א ז"ל בברכי יוסף (אהע"ז א אות יד ד"ה וחזיתי'ה) החשיב את המעשה כבר סמכא. וע' סדר הדורות (ג' אלפים רצ"ח, בן סירא). ולא אכחד שמצאתי שיש בזה דעות חלוקות, וע"ע שו"ת מנחת יצחק (חלק ד סימן ה אות ט).

וכן בשו"ת התשב"ץ ז"ל (ח"ג סימן רסג) כתב וז"ל "ואם נאמין לספרים החיצונים, מצינו בספר בן סירא כי אמו נתעברה משכבת זרע של ירמי'ה באמבטי, וסירא בגימטריא ירמי'הו." ע"כ. ובפועל בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סימן כז פרק ג אות יד) העיר שהוא לא כיון לדברי הראשונים ז"ל הנ"ל, כי אם לספר אלפא ביתא דבן סירא, שהוא ספר שאינו מוסמך. והובא הספר באוצר המדרשים אייזנשטיין (ח"א עמ' 35 ובמהדורא נוספת עמ' 43)^[6].

ומן הראוי להעיר שהמהרש"ם ז"ל (חלק ג סימן רסח) כתב שאשתו של ירמי'הו נתעברה ממנו, ולא בתו. ולפי דבריו אין הכרח בכשרות הבן מבן סירא, אכן הוא חידוש וקשה להעמיד דבריו נגד כל שאר הפוסקים, ומ"מ כיון שגברא רבה אמר מילתא, באתי לברר אי"ה מקו"ר כבודו להעריצו, ובפועל כתב את זה במקום אחד וז"ל "וחכם אחד אמר לי שראה בספר בן סירא או בספר אחר כי המעשה הי'ה שאנסו את ירמי'ה בהיותו באמבטי ובאונס יצאה זרעו ונצטטער מאוד והתענה ע"ז והראו לו מן השמים שאשתו רחצה אח"כ בהאמבטי וקלטה הזרע ונתעברה והולידה את בן סירא, וכי זרעו לא יצאה לבטלה" ע"כ. ועוד כתב לעיל "ואם נאמין לספרים חיצונים מצינו בספר בן סירא כי אמו נתעברה מש"ז של ירמי'הו". והוא לשון התשב"ץ ז"ל (חלק ג סימן רסג). ולכאורה מן הדבר השני אין ראי'ה, שהרי מדובר באמו של בן סירא, ולא פירט מי היא.

ומן המקור הראשון ג"כ אין כ"כ ראי'ה נגד כל הפוסקים הנ"ל, בפרט שהמרש"ם ז"ל לא כתב שראו בעצמו, כי אם מחכם אחד שלא זכר אי'ה מקו"ר כובדו להעריצו. ועד כמה שלא זכר דבר כזה, אפשר שלא זכר ג"כ פרט זה כל צרכו, או שהתשרבב טעות בספר שקרא בו, שהרי יותר מצוי למצוא ספר אחד טעות, מלתלות שכל הני גדולים טעו עד כה. ולכן אין נקודה זו מטילה ספק מספיק על עצם הראי'ה מבן סירא.

בנו לכל דבר

עצם היותו בנו לכל דבר נראה שמוכח שכן הוא מכל המקורות הנ"ל, אכן יש להעיר שאין זה מוסכם לכל הפוסקים, ונפק"מ גדול יש בה, כאשר יתבאר אח"כ בענין של הוצאת זרעו של הבעל, שאם יש בו מצוה יש מה לדון להתירו ואם לאו חלילה, יש מקום לדון טפי לכאורה בענין של שז"ל:

• ספק. החלקת מחוקק (אהע"ז א ס"ק ח) הסתפק בזה, האם קיים בזה מצות פו"ר או לאו. וכן מצאתי שכתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז סימן י פרק ב אות ב) שמצא שגם בס' משפטים ישרים בירגודו (ח"א סימן שצו) התספק, והסתפק ג"כ האם הוא ממזר, ופשט מבן סירא שלא, ולמעשה נשאר בצ"ע.
• בנו רק לחומרא. כן נראת דעת המגי'ה על הט"ז (אהע"ז א ס"ק ח), והוא סותר דברי הט"ז דידן (יו"ד קצה ס"ק ז) שמביא רבינו פרץ ז"ל שסובר שהוא בנו לכל דבר. ומצאתי שיש טוענים שהמגי'ה חולק רק על הראיי'ה, ולא על עצם הדין. וכ"כ בשו"ת שמע שלמה (חלק ב חאהע"ז ב אות ב). ודוחק קצת, ולא מוכרח שאפשר לומר את אותו דבר גם על שאר הפוסקים הסוברים כמותו^[7].
• אינו בנו. כ"כ המהר"ם שיק ז"ל בחיבורו על ספר המצות (סימן א אות ג), וכ"כ הפוסקים בשם ספר בר לואי (אהע"ז סימן א – ואינו ת"י) [וע' שו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סימן עא) שכתב שאין שיטתו כלום נגד הר' פרץ ובפרט שסוברין כן גם הרבה מגדולי הפוסקים, ע"ש]. וכ"כ בשאילת יעב"ץ ז"ל (ח"ב סימן צז אות ב) שלא קיים פו"ר בו, כיון שלא עשה מעשה. [וכן יש לומדים בדעת שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סה) – ע' שו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ אות ח).] וכן כתב ביתר תוקף בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז י פרק ב, ד) שכתב שהולד מתייחס אל בעל הזרע, אבל לא קיים פו"ר. וכן טען בעל דברי מלכיאל (חלק ד סימן קז) שהרי אם אין חמימות הזרע נרקב. [וטענה זו לא שייכת לכאורה בהזרעה מלאכותית לכאורה, שהרי אפילו משבחים את הזרע בצורה מלאכותית למטרה זו, וכבר דחהו באופן אחר שו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז י פרק ב אות ג והלאה)].

ויש מקום לומר שכל הסוברים שלא קיים פו"ר חוששין שהוא בנו רק לחומרא או שאינו בנו בעיקר ע"פ סברא המבוארת במגי'ה בט"ז שכתב שמצות פו"ר היא בקום עשה, ולכן לא יצא י"ח כיון שמעצמה נתעברה. וכיוצ"ב כתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז י:ב:ט) בשם ס' בגדי שש (אהע"ז סימן א אות יא) שכתב שמצות צריכות כונה. וכ"כ בשאילת היעב"ץ ז"ל (ח"ב סימן צז). [וגבי עצם הטענה שצריך כונה במצות פו"ר יש מקום לפלפל, שאפשר שהמצוה היא שי'היו לו בנים, ולא עצם מעשה כדי להביא ילדים לעולם, וכן לכאורה נראה מדין גוי שנתגייר, שודאי לא הי'ה כונתו לקיים מצות פו"ר, אכן יש מקום לחלק שי"א שגם לגוים אפשר שיש מצוה. ואמכ"ל. ונפק"מ באמבטי או בישן או ללוט שעשה מעשה ללא שום כונה, ועוד למצות צריכות כונה. וע' מהר"ם שיק על ספר המצות (מצוה א אות ג) ומנחת חינוך (מצוה א אות כו) מ"ש בזה, ואכמ"ל עוד].

אכן בהזרעה מלאכותית שאני, כיון שהרופאים מקיימים את הענין בפקודת הזוג, וכ"כ בשו"ת הר צבי (חאהע"ז סוף סימן ד), וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ), וה"ד באוצר הפוסקים (ח"א סימן א אות מב) שהביאו שכן הוא ג"כ בעמק השאלה (סימן סח), ודלא כלבוש מרדכי (סוף סימן קט) שמחמיר לדעת המחמיר מק"ו מאמבטי, וצריך עדיין עיון מהו הק"ו.

וכמו כן יש מקום ליישב את הספק של גר"י אייבשיץ ז"ל בספרו בני אהובה (אישות פרק טו הלכה ו) שכתב גבי נתעברה באמבטי שאה"נ שהוא בנו, אכן בתנאי שאפשר לברר מאיזו טיפת זרע יצא – שאיך יוכל העד לומר שמטיפה זרע זו נתעברה. והוסיף שם המגי'ה שמבן סירא אין ראיה מהא דכתב בספר הקנה דהיה בודאי בנו של ירמיה דלירמיה הנביא נתגלה זאת ברוח הקודש דלא היתה נבעלת לשום אדם רק מאותו זרע שהיה ממנו באמבטי. ע"כ. וכאן בהזרעה מלאכותית לכאורה אין אנו צריכים רוח הקודש כדי לדעת שהוא בנו, רק בדיקה שהשתמשו דוקא בזרעו של הבעל ולא מאיש אחר. ושו"ר שכ"כ בפירוש בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ אות ו).

ומן הראוי לציין עוד מ"ש בהשמטות של אוצר הפוסקים (ח"א דף קנג סוף ע"ד, קנד ריש ע"א, ס"ק מב) בשם ספר תוספות חיים (ח"ב בקונטרס השלמה, דף מז, ואינו ת"י) שציטט דברי התוספות בימבות (יב ע"ב סוד"ה אפילו) שתירץ דאי לאו בנים עדיף מסימנים, משכחת חמותו ממאנת כגון שעיברה באמבטי. ומזה הוכיח שאפילו את"ל שלא קיים פו"ר, לפחות קיים לשבת יצרה. ע"ש.

ולעניננו מ"מ דעת רוב הפוסקים^[8] הוא שהוא בכלל פו"ר כאשר הוכח מן המקורות הנ"ל. וגדולה מזאת כתבו בשם שו"ת שואל ומשיב (תליתאה ח"ג סימן קלב) שהבן בזה מתייחס אחר אביו, ואם נתעברה מכהן באמבטי, ראוי הבן לכהן אפילו ככהן גדול.

ללמוד דינים מאגדתא

איברא שהביאו בשם שו"ת משפטי עוזיאל (חאהע"ז יט – ואינו ת"י) שחולק על כל זה, כיון שהוא לימוד מאגדתא, וקיי"ל שאין למדין הלכה מן המדרש ומן האגדה. אכן כבר כתבו בארוכה הפוסקים^[9] שכ"ז דוקא כאשר הש"ס סותר את דברי המדרש או האגדה, אבל כאשר אין שום סתירה, ודאי שלומדים מעצם דברי המדרש וכיוצ"ב. וכן מוכח מדברי רבינו פרץ ז"ל עצמו שלמד דין זה מן האגדה. וכ"כ הגאון החיד"א ז"ל (בקונטרס אחרון (או"ח נא אות א) ובעין זוכר (מע' א אות מב) להוסיף עוד שרבינו תם ז"ל בספר הישר (מכ"י של זמנו – כיום בחלק תשובות סימן מה אות ג) כתב וז"ל "וכל שאינו בקי בסדר רב עמרם ובהלכות גדולות ובמס' סופרים ובפרקי דר' אליעזר ובדרבה ובתלמוד ובשאר ספרי אגדה אין לו להרוס דברי הקדמונים ומנהגם, כי יש עליהם לסמוך בדברים שאינם מכחישין תלמוד שלנו אלא שמוסיפין. והרבה מנהגים בידנו על פיהם." ע"כ, דהיינו שיש אפשרות ללמוד הלכות ומנהגים מן המדרש ואין לבטלם אא"כ בקיאים בהם הדק היטב, כיון שאפשר שלמנהג יש מקור מהם. וכן הביאו ראיה זו כצירוף לנידון דידן גם הרבה פוסקים נוספים כולל שו"ת יביע אומר (אהע"ז ח"ח סימן כא אות ב). קמ"ל ששפיר אפשר ללמוד מזה הלכות.

בן הנדה ולהפרות בזמן נדותה

למרות שרבינו פרץ ז"ל סובר שאינו בן נדה, מצינו שיש חולקים בדבר, שכ"כ בשלטי הגבורים על הרי"ף ז"ל (רפ"ב דשבועות, דף ב. אות א) וז"ל "עוד מצאתי שנשאל להר"ם [כנראה שהוא מהר"ם מרוטנבורג ז"ל] למה אין נזהרים מלשכב אשה כשאינה טהורה בסדינים ששכב בם בעלה דילמא תתעבר מאותו הזרע וי'הי'ה הולד בן הנדה כמו חוששין שלא תשכב בסדינים ששכב בהם אדם אחר פן תתעבר בטיפת זרע שהטיל באותם הסדינים כההוא דבן סירא, והשיב דכיון שהולד שהוא בן הנדה הוא כשר לכל דבר אין חוששין לה אפילו שהוא פגום, א"כ הכי נמי שאין לחוש. וגם מצאתי בתשובות הרא"ש שנשאל על זה והשיב להקל, ע"ש בתשובותיו. ע"כ. [ובתשובות שתחת ידינו לא מצאתי תשובה כזאת, ולכן א"א לברר מאיזו טעם התיר, וחבל על דאבדין ומתשכחין].

וכן משמע מהברכ"י (אהע"ז א סוף יד) שכתב "ועוד מצאתי בקובץ ישן נושן כ"י על קלף מתשובות הראשונים, ובו פסקים למהר"ר שלמה מלונדון, כתב וז"ל, אין אשה יכולה לרחוץ ביום טבילתה במרחץ שרחץ בו בעלה שמא תתעבר ויהיה הולד בן הנדה, אך יכול האיש לרחוץ במרחץ שרחצה בו האשה. עכ"ל. וזה נראה הפך מהגהת ה"ר פרץ הנז', ויש לחלק קצת." ע"כ. וקשה לעמוד על חילוקו, וקצת דוחק לומר דאיירי שיש יותר חשש להתעבר במרחץ ממה שבסדין מחמת שהמים מכניסים יותר פנימה את הזרע, וכן מצאתי שגם הפוסקים נדחקו בזה. וממ"נ למה באופן כזה צריך להחשב כבן הנדה, ואם מתעברת מסדין בלבד לא. ועדיין צ"ב לענ"ד בס"ד.

וע"פ הנ"ל נחלקו הפוסקים האם אפשר לקיים את עצם ההפריה בזמן נדותה: יש מחמירים וסוברים שיש פגם בולד^[10] ויש סוברים שאין שום פגם.

יש תולין בדעת הר"ש מלודנון ז"ל להחמיר – ע' שו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ אות ג). ולכאורה יש מקום לצרף גם שיטת הר"מ ז"ל. והגרע"י זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חאהע"ז ח"ב סימן א, וכן הובא בקצרה בח"ח כא:א, ד) הרחיב הגליון להתיר, בפרט על סמך הסכמת רוב הפוסקים שסוברים שאין לו שום פגם. עש"ב.

ויש שכתבו להציע לאשה לטבול קודם ימי ליבונה – ע' שו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ אות ד) בשם הגאון הרש"ד ז"ל כנהא ראב"ד. עש"ב חשבונו. אכן צריך לדעת למי מציעין הדבר, שמא תצא מכשול עוד יותר גדול לרבים חלילה, כדי להרויח עוד כמה שיטות בכשרות מהודרת בולד (דבר חשוב ביותר!), כיון שאפשר שיבינו מתוך הדברים בטעות שתהליך טהרה של היום הוא חומרא. ויש לכן להזהר שלא י'היו כעין דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאמרם בעל פה. ואפשר שאם מציעין את זה כדבר לרווחא דמילתא כיון שמ"מ אין מעשה, אולי הוא טוב גם כהצעה. והוא תלוי בדעת גדולים, ולהם הדין והדיין. ושו"ר שבשו"ת יביע אומר (אהע"ז ח"ח כא:ו) העלה צד כזה, ודחהו שיש חשש שאם בעלה ידע שאשתו טבלה, יתקפנו יצרו ויבא עלי'ה תוך ז' נקיים. ושמחתי כמוצא שלל רב. אכן אפשר שעדיין יש מקום לחלק בין הוראה ליחיד והוראה לרבים. ודין לדיין שראוי להורות בענינים הללו, ובאתי רק להעיר. ואחרי שגדולי עולם העלו את דעתם, מה יגידו אזובי קיר.

ויש להעיר ולבאר לקורא, שמא יטעה ביסודות הדין, שיש שני סוגים של הזרעה מלאכותית. יש הזרעה תוך רחמית (IUI) שמכניסים את הזרע של הגבר בתוך גוף האשה , שבזה דנו הפוסקים, ויש הפרי'ה חוץ גופית (IVF) שהביצית נלקחת בחוץ ומזריעים את הזרע בתוכו (או עליו)^[11], ובזה לכאורה לא שייך חשש של פולטת שכבת זרע, שהרי לראשונה מפריש את הביצית ורק אחרי כמה ימים שהיא מופרת אחרי כמה ימים [פעם אחרי ג', כיום המנהג הנהוג ביותר הוא אחרי ה' – והוא כדי לבדוק תקינות ההפרי'ה] מכניסים שוב את הביצית בגוף האשה, ואז לכאורה לא שייך שתפלוט שום דבר, כיון שהחשש של פליטה הוא לכאורה דוקא במה שלא נלקט, אבל אם נלקט ומכניסים רק אותו, איך יתכן לפלוט אם לא מוציא את הביצית, ועוד שלכאורה אפשר להחשיב את הזרע כבלוע ממש, והי'ה מקום לדון האם בכלל יש הו"א שיטמא, אכן אין לנו כעת עסק בטהרות.

פולטת שכבת זרע אם מפרים בזמן נדותה

ונחלקו עוד בהשלכה לדעת המתירים בהזרעה תוך רחמית (IUI) בזמן נדותה, האם שייך דין של פולטת שכבת זרע בענין. ואקדים לבאר איך היא מתבצעת, ואצטט מספר אבני שהם (חלק ב עמ' תשנז) "ונקדים כי בטיפול זה, מזריקים באמצעות צינורית שעובי'ה אינו עולה על שני מ"מ, לתוך תעלת צואר הרחם כמות של כשני מ"ל וזאת במקרה שזרעו של הבעל תקין אלא שישנה בעיה של ביוץ מוקדם או בעיה אחרת,  אך על פי רוב ובפרט כשהזרע הוא באיכות ירודה ועובר קודם לכן תהליך השבחה, מזריקים כמות של כחצי מ"ל ממש לתוך חלל הרחם. ולאוסרה מצד פתיחת המקור אי אפשר, דאפילו למ"ד פתיחה חיצונית שמי'ה פתיחה, כבר נתבא בשפחות משלש מ"מ לא מיקרי פתיחה לכו"ע… אך יש להסתפק האם לדונה כפולטת שכבת זרע ממש שהרי עשויה לפלוט מקצתו החוצה תוך ג' ימים להזרקה, או דילמא יש לחלק שדין הפולטת לא נאמר בזרע הבא דרך ביאה מה שאין כן זה שבא שלא כדרך ביאה." ע"כ. ובפועל היא מחלקות בין גדולי עולם:

בין המחמירים הגרש"ו זצ"ל בשו"ת שבט הלוי (חלק ט סימן קפג) ובלבושי עוז (עמ' תסה) בשם הגריש"א זצ"ל. וכן כתב בנשמת אברהם (יו"ד קצו) בשם הגרי"י נויברט זצ"ל.

מאידך הובא בלבושי עוז (עמ' תסה) שדעת הגרשז"א ז"ל להקל.

ובדעת הגרע"י זצ"ל מצינו שבנשמת אברהם (יו"ד קצו) כתב שהגרע"י זצ"ל הי'ה מחמיר, אכן אח"כ חזר בו, כמבואר בתשובתו כ"י לגינקלוג הנודע ד"ר רבינזון, שבו הסכים לדעת הגרשז"א ז"ל להתיר, והביא סמך לדבר מתוס' (שבת פו רע"א סוד"ה מנין), והביא שכ"כ הג"ר יעקב רוזנטל זצ"ל בספרו משנת יעקב (הל' איסורי ביאה דף טל סוף ע"ב – ואינו ת"י)^[12].

ובפועל אפילו לדעת המחמירים יש מקום להתיר שבאותו יום תעשה שטיפה פנימית, ובזה תצטרך להמתין רק באותו יום. וזה רק בתנאי שמצד רפואי אין איסור. ומצד הלכתי לדעת הש"ע יותר פשוט להתיר, אכן יש מקום להתיר גם לאחינו האשכנזים, בצירוף דברי הש"ך (קצו ס"ק כה) בדין טעתה לטבול בליל הז' שבדיעבד תוכל להשתמש בקינוח גם לדעת הרמ"א ז"ל, ע"ש. וכן הסכימו עמו הסדרי טהרה (קצו ס"ק מח, עש"ב) והערוך השלחן (קצו סעיף מב), ואז יש לה להחשיב רק את אותו יום של ההזרעה. וכן צידד באבני שהם (חלק ב עמ' תשנח), עש"ב, שצירף עוד א) שיטת הראב"ד ז"ל ודעמי'ה שכל דין של פולטת שכ"ז הוא דוקא לטהרות ולא לבעלה, וגם ב) דעת המהרי"ק ז"ל (תשובות חדשות סימן מט) שכל שלא הרגישה ביציאת הזרע אינה סותרת, שכתב כן גם בדעת הרמב"ם ז"ל [וזהו למרות שהמהרי"ק ז"ל בעצמו נוטה להחמיר בסוף התשובה (ד"ה ואשר שאלת אם יש לסמוך) לענין שיטוף אותו מקום, ע"ש].

הוצאת זרע לצורך הזרעה

ויש לדון האם ובאיזו אופן מותר להוציא זרע, הן לבדיקות הנצרכות קודם ההפרי'ה (ובזה לא נספיק כעת^[13]) הן בשעת מעשה כדי לקיים הזרעה מלאכותית. והוא נושא חמור ביותר, שנדיר למצוא שבשלחן ערוך (אהע"ז כג סעיף א) מתבטא בצורה כ"כ חריפה "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה." ע"כ. ועוד שידוע בס"ד שהזה"ק מחמיר בזה עד מאד, עד שמרן ז"ל בבדק הבית (אהע"ז כה) כתב שאם המתירים ביאה שלא כדרכה באקראי היו יודעים כמה הזהר מחמיר בזה, בודאי היו חוזרים בהם.

ולכן מצינו שיש אוסרים הענין, וכן הוא בשו"ת דברי מלכיאל (ה:קנז, וע' א:עח, וע' ג:צא) שכתב לאסור משום הוצאת זרע של הבעל לתוך שפופרת כי בשעת מעשה הויא שז"ל, ועוד אין לסמוך על הרופא שיעשה כהוגן, ואת"ל דאין אומן מריע אומנותו, יש לחוש שמא יתקלקל הזרע בשפופרת עצמה.

וכיוצ"ב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז סימן י פרק א, וראה עוד ח"ב סימן ו) שכתב שאפילו למד שמתירים יש להריע דברהם כיון שאין הוצאת הזרע תלוי'ה בעיבור, כמ"ש בשו"ת רב פעלים (ח"ג אהע"ז ב) בשם הבנין ציון. שהרי אסור למי שיש לו ילדים להוציא זרע לבטלה, וכן לסריס – אלא את איסור הוא מצד עצמו.

ולכאורה יש מקום גדול לחלק לענ"ד בס"ד כיון שודאי שגם למי שלא יכול או לא רוצה לקיים פו"ר יש איסור זרע לבטלה בכל תוקפו. אכן כאן המצב הוא שונה, וכן חילקו רוב האחרונים ז"ל^[14] לא מחשיבים את ההוצאה לבטלה כל עוד שאין אפשרויות אחרות, א) כיון שהוא לצורך עיבור ב) וקיום פו"ר. ועוד יש לצרף שהיות והוא ג) באקראי, לא יגרע ממה שיש שהתירו ביאה שלא כדרכה באקראי ^[15] [ולדינא אין לסמוך על זה לבעול שלא כדרכה למעשה, – שהרי מרן ז"ל בבדק הבית (אהע"ז כה) כתב שאילו ידעו חומרת הדבר של מוציא זרע לבטלה מדברי הזה"ק בודאי היו חוזרים בהם, והרחיב על חומרת הענין בכה"ח (או"ח רמ אות ו). עש"ב. – וע"ע באחרונים ז"ל שם על הרמ"א ז"ל (אהע"ז כה סעיף ב), וראה עוד בשו"ת אגרות משה (חאהע"ז סימן סג ענף ג). וכאן דנים רק מצד צירוף נוסף]. כתב המרש"ם ז"ל (חלק ג סימן רסח) להתיר מטעם אחר ד) שלא נחשבת השחתה כל עוד שהוא מתכיון לתיקון, והוכיח כן ממחיקה על מנת לכתוב של שו"ת הרמ"א ז"ל (סימן ק אות י) אפילו במקום שהוא רק ספק תיקון, ועוד מנתיצת אבן מבית הכנסת ע"מ לתקן את מקומו. וע"ע שו"ת מנחת יצחק (ח"א סימן נ אות א) שחיזק דבריו. ע"ש. ואכמ"ל. והיוצא מכלל הדברים שיש צדדים רבים כדי להתיר ההוצאה לצורך עצם ההזרעה.

ולא מן המותר לפרט שלכאורה צריך להוציא את הזרע כדרך כל הארץ, אכן יש לדון באיזו דרך יעבור בו האדם: י"א שיותר טוב שיהא דש בפנים וזורה בחוץ – וכן מציינים שהיא דעת השו"ת זקן אהרן וואלקין ז"ל (ח"א סימן סז) [ויש לציין שהוא כרוך בקושי טכני רב, ועלול לצאת שכרו בהפסדו] ויש מציעין שימוש בקונדום (סטרילי) הלכתי "עם חור". ובין המתירים מצינו שו"ת אחיזער (ח"ג סימן כד אות ד) וכן שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן קח) ועוד. ועל עצם יעילות החור מצאתי שכתב בשו"ת אשר חנן (ח"א סימן פח) גם בשם שו"ת קנה הבשם (ח"א סימן קיט) – עש"ב. ואכמ"ל בבירור הנושא, ובס"ד עוד חזון למועד.

וע"ע בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סימן עא) שכתב בזה"ל "צריך לידע שאסור להוציא זרעו ע"י משמוש ידים וכלים שמוציאין הרופאים אף שהוא לצורך עיבור ולד". ע"כ. וע"ע ביבמות (עו.) שמשם אבן היסוד כדי ללמוד באיזו אופן מותר להוציא ש"ז באופן מותר (בגרמא) כדי לבדוק אם הוא בריא או כרות שפכה. ואכמ"ל עוד, הרוצה לרוות צמאו יעיין במקורות בהערה^[16].

ומפורסם שדעת האגרות משה כשיטה ראשונה, אכן אם יראה הקורא מה שכתב (אהע"ז ח"א סוף סימן עא) וז"ל "והוא שבשעת תשמישו עם אשתו יכניס אברו לפנים האשה באותו מקום כדרך תשמיש וכשירגיש שהזרע מתחיל לצאת יוציא ויזרה לתוך זכוכית כמו שיאמר לו הרופא והרופא יקח זרע זה ויזרוק למעיה בתוך הרחם. ואם צריך לשנים ושלשה פעמים יעשה זה בשתים ושלש ביאות עם אשתו ואם טוב להריון גם כשיוציא הזרע בהכיסים שילבש על אברו בשעת תשמיש ישמש בהכיס, דאף שהוא דבר אסור הוא ג"כ מדין הוצאת זרע לבטלה שבכאן שהוא אדרבה כדי שתתעבר ליכא איסור זה. אך שמעתי שלא טוב להריון וממילא יהיה גם אסור מדין זרע לבטלה." ע"כ. וברור ששמע שלא מועיל רק כיון שהכיס לא הי'ה סטרילי כיון שבדרך כלל הכיס ההוא כולל חומר קוטל זרעונים, שהוא מאבד את כל התועלת שבדבר. אכן למטרה זו משתמשים בקונדום סטרילי ואז לכאורה גם הגר"מ פיינשטין זצ"ל יודה דיותר טוב, בפרט שצריך רק הוצאה אחת ולא יותר כדש בפנים ומוציא בחוץ. בפרט שלכאורה ההוצאה בחוץ או בפנים עם קונדון הוא אותו איסור, של מוציא ז"ל (ע' סמ"ג (ל"ת קכו)).

עוד רגע כמימרא יש לדון יותר במה שנשאר מהזרע שלא השתמשו להזרעה, שיש לדון למעשה מה יתכן לעשות עם זה, ע"פ הפשט האם זה זרע לבטלה וכ"ש ע"פ המבואר במקובלים, ושעל כעין זה האיר רבינו עובדיה הדאיה ז"ל בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז י:ב:ז) שבדרך כלל צריך לסיים הוצאת הזרע אחרי מעשה עד סוף כל הטיפות, למרות שהוא לא ראוי להוליד. ורבים מן הגדולים כותבים שזה עיקר הענין שעליו חוזרים בתשובה בזמן השובבי"ם (ת"ת). וע' בזה בכף החיים סופר (או"ח סימן רמ אותיות נט, ו). ולכאורה כ"ש שיש לחוש כאן, אכן אפשר ששונה המצב, שהרי אין אפשרות אחרת. ומ"מ לא מן המותר לציין מה שהמשיך שם בעל ישכיל עבדי, שע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל אם יכון בשעת קריאת שמע על המטה, יכול להרוג רבים מן הרוחות וכחות שונות הנולדות מהזרע שיצא לבטלה. ואכמ"ל עוד.

העולה למעשה עד כה

בזמן הזה שהזרעה מלאכותית היא מעשית וכבר נפוצה, היא מותרת בפועל בתנאי שלא יתקלו במכשולות הרבות הקיימות בענין. ולכן יש חובה על כל זוג הניגש לענין כדי לקיים פו"ר ועוד, להתייעץ עם מורה הוראה מובהק שיראת ה' קודמת לחכמתו, המלומד בנושאים הללו, שהאיסור וההיתר עדיין מאד מעורפל לרוב.

ועוד לא מן המותר להדגיש שכל התהליך יצטרך להיות מלווה ע"י עדים כשרים שישגיחו בהבנה ובההבחנה על כל המתרחש, למען לא יקרא מקרה רע. ואפילו בזמנים אחרונים ישנם מעשים מרעידים, כגון מאות נשים שנתעברו מזרע של איש חולה במחלה איומה, ללא בדיקה מספקת, וכ"ש שקיימות עוד חששות הלכתיות. וישמע חכם ויוסיף לקח, והבא להטהר מסייעין בידו.

נתעברה ע"י הזרעה מאיש אחר

עד כה דיברנו באשה שנתעברה מזרע של בעלה. ויש מקום גדול יותר לדון אם רצו להציע זרע של אחר, ואציין רק כמה הערות בקצרה, ללא מטרת לקבוע מהם בלבד דינים למעשה, אלא רק להגדיל תורה ולהאדירה. ויש לדון ג"כ בתרומת ביציות, שחלות, וכן באם פונדקאית, ועוד חזון למועד בס"ד.

והי'ה עוד מקום לדון בתחילה האם יש הו"א של היתר בכלל למי שאינו בעלה לתרום זרע, ואמכ"ל, אך אציין שיש מקום לדון לא רק בישראל, שקשה בכלל להבין איך אפשר להתירו^[17], אלא גם בגוי, שהרי יש סוברים שגם הוא אסור להוציא זרעו לבטלה, כמבואר מדברי התוס' סנהדרין (נט רע"ב ד"ה והא פו"ר). [וכ"ש למ"ד שאוסר הוצאת זרע היות והוא בכלל רציחה, שגם בזה מוזהרין בני נח – אכן יש מקום לפלפל בזה טפי, כיון שמצינו לכאורה שדוקא בולד אפילו עובר במעי אמו תוך מ' יום חייבים מיתה, כמבואר ברמב"ם ז"ל (מלכים פרק ט הלכה ד), ואכמ"ל. ובאתי רק לציין.]

גבי עיבור מזרע של אדם שאינו בעלה, פשוט שזה אסור, שכן נראה מדברי כל הני ראשונים כמלאכים שהזכרנו לעיל, בראש ובראשונה מדברי רבינו פרץ ז"ל שהטיל זהירות אפילו לשכב על סדין של אחר שאינו בעלה, שהוא מקרה רחוק מאד שתתעבר ממנו, שהוא אפילו פחות מאמבטי שכבר נחשב כעין מעשה ניסים כדברי הר"ח ז"ל (חגיגה טז.), ולמרות כל זאת מצינו שהחמירו ביותר בענין שאשה לא תשכב שם. וק"ו ובן בנו של ק"ו להכניס בידים זרע של אדם שאינו בעלה באופן הראוי לעבר את האשה. וע' כעין זה בשו"ת אגרות משה (חאהע"ז  ח"א סימן עא ד"ה ודין).

נחלקו הפוסקים האם בכלל הזרעה באופן כזה הוא איסור גמור ואפילו אוסר את האשה על בעלה (כן דעת הגאון מסאטמר ז"ל ועוד), וכן גורם שהולד יחשב ממזר^[18] או לפחות פגום^[19], או יש סוברים שאין האשה נאסרת על בעלה כיון שאין מעשה ביאה, ושאפילו הולד עלול להיות כשר. ומ"מ אין אף אחד שסובר שהוא היתר גמור. ועתה נבוא לבאר קצת חלק מן השיטות

בשו"ת אגרות משה (חאהע"ז ח"א סימן י?) חילק בין מעשה איסור לבין זרע, שהזרע ממשיך להיות מיוחס לבעל הזרע, אכן הולד עצמו אין איסור של ביאה אסורה (ממזרות וכיוצ"ב). [אכן אם בעל הזרע עצמו הוא ממזר, לענ"ד בס"ד בודאי שהבן הוא ממזר, כיון שאין ממזרותו מצד ביאה א'לא מצד יייחוס והוא כמו שבן הבן ישאר כהן בכה"ג, כמ"ש בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה (?)) וה"ד בקצרה בשו"ת יבי"א (ח"ח אהע"ז כא:ג). וע"ע בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן קס)]. וכעין זה כתב בשו"ת שרידי אש (ח"א סימן פ, עש"ב) שמשתמש באותה סברא כדי להתיר אשת איש שנזרע זרע של איש זר, אכן לא מבאר מה הדין של הנולד.

איברא שהאדמו"ר מסאטמר ז"ל בשו"ת דברי יואל (ואינו ת"י) חלק עליו וס”ל דהוא איסור גמור וחיוב כרת. ודן בדבריו וחיזק את שלדתו בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן ה), ע"ש. וכיוצ"ב כתב השבט הלוי (בתשובה ח"ג סימן קעה, שיעורים (קצה אות ז על הט"ז ס"ק ז)) שיש איסור גמור דאורייתא להתעבר מזרע של אדם אחר שאינו בעלה, בין ישראל בין גוי. והוא מטעם שעובר על עשה המבואר בסנהדרין (נח.) "ודבק באשתו ולא באשת חבירו".

ובשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן קכד) צידד לחדש שאפשר שהבן יחשב כממזר מדיוק הכתוב ושיטות בראשונים ז"ל, עש"ב.

ומ"מ היוצא מכל זה ש הסכמת הפוסקים^[20] שהוא איסור גמור, ואין לפרוץ גדר.

ועדיין הי'ה מקום לחלק בין זרע של גוי לבין זרע של ישראל, היות ועיקר הטעם של רבינו פרץ לאסור לכאורה הוא שמא ישא אחותו מאביו – וזה שייך דוקא באביו מישראל. ולכאורה אם הוא מזרעו של גוי לא קיים חשש כזה. ולכן בשו"ת אגרות משה (חאהע"ז ח"א סימן עא, וראה עוד ח"ב סימן יא, וח"ד סימן ?) התיר בזה בהתחלה במקרים מסויימים מאד. ובשו"ת יביע אומר (ח"ח אהע"ז כא:ה) אחרי הביאו את דבריו, כתב עליו בזה"ל: "כבר חלקו עליו כמה גדולים. וע' בשו"ת חלקת יעקב ח"ג (סי' מז והלאה). ובשו"ת מנחת יצחק ח"ד (סי' ה). ובשו"ת ציץ אליעזר חלק ט' (עמוד רנב). ובמאמרו של הגרש"ז אוירבך בקובץ "נועם" (עמוד קסב). ובאמת שמעולם לא רצינו להזדקק לעצה זו כלל, ואסרנו הדבר בהחלט. ואף האגרות משה הדר תבריה לגזיזיה, במכתב שהובא בס' צבי חמד (ברוקלין תשכ"ה), וזת"ד: ומצאתי לנכון להודיע שאני לא התרתי בזה אלא בשעת הדחק גדול, שהאשה היתה מצטערת מאד, כמבואר ממש"כ בספרי (חאה"ע סי' עא), ופשוט שאין לדון בזה אלא ע"פ רב מובהק גדול בתורה ומפורסם בהוראה. וכשבאה אח"כ שאלה כזאת לפני אסרתי. וחלילה לשום רב להורות היתר בנידון זה מתוך ספרי. ומ"מ מכיון שאני חושש עדיין שיקילו להורות אלה שאינם ראויים לדון בענין חמור כזה, ופן יצא מכשול להתיר גם באופן האסור, צריך לגדור גדר שלא להתיר בשום אופן, ואפי' רב היותר מובהק. ע"כ. (והובא בציץ אליעזר שם אות ד). ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ומעתה חלילה לסמוך להקל בזה. וישתקע הדבר ולא יאמר." עכ"ד קדשו. לכן לא נשאר מנוס כדי שישאר הו"א להתיר כל כה"ג, ולא נראה שנשאר עוד מה להוסיף בענין.

אכן יש עדיין מקום לדון במה לעשות אם אשה עברה ונתעברה מזרע של איש אחר, ואציין בקיצור כמה הערות בענין.

ועוד הערה על עצם החשש של רבינו פרץ בהגהות הסמ"ק שאם הזרע לא מבעלה יש לחוש שמא ישא אחותו מאביו,שבשו"ת אגרות משה (חלק אהע"ז ח"א סימן י ד"ה אך) כתב על זה שאם לא ידוע מי האב, אז מותר בכל הנשים כיון שאזלינן בתר רובא נשים שמותרות לו. ובארצות הברית לא חשש לזרע ישראל, כיון שהרוב הוא של גוים. אכן בארץ ישראל לכאורה יש מקום לחוש לענין, כיון שהרוב הוא לכאורה ישראל. ואז קיים החשש הזה ביתר שאת וביתר עז, שבדרך כלל נוטים לעשות כך שאפילו הילד לא יודע מכל התהליך שגרם ללידתו (ויש לדון האם בכלל מן הראוי לומר לו משהוא, שהדבר עלול לגרום לו אי יציבות מנטלית ועוד לפגוע בבריאותו הטבעית) ואז זה עלול להביא בעיות אח"כ, בפרט שכיום בדרך כלל ידוע מי התורם הזרע, כיון שצריכים לעשות עליו בדיקות רבות (ולמרות כל זאת יש עדיין תקלות, וה' ירחם).

בת הראוי'ה לכהונה. אם האבא גוי, או שיש חשש שמא הוא מגוי, כגון בחו"ל שבודאי רוב הסיכויים הוא שבעל הזרע הוא גוי, יש לדון אם הילדה שנולדה מאותו זרע ומאשה ישראלית היא ראוי'ה לכהונה. בשו"ת אגרות משה (חאהע"ז ח"א סימן י) מצדד להתיר, שהרי יש ספק ספיקא בדבר. הרי הרי"ף ז"ל סובר שהולד מעכו"ם הבא על בת ישראל כשר לכהונה, ואפילו לשיטת הש"ע (אהע"ז סימן ד סעיף יט?) שפסול לכהונה, מצרף ספק חלקת מחוקק האם הולד מתייחס לבעל הזרע. אכן לכאורה למסקנתינו בש רוב הפוסקים שהבן מתייחס לזרע האב, לא יהא שייך ספק זה כ"כ, בפרט שמכח ספק ספיקא זה מוציאין היתר דלא כשיטת מרן ז"ל, ובכה"ג כבר כתב בשערי עזרא טארב שאפשר שבכה"ג גם מרן ז"ל יודה בצירוף השני ספיקות, וכן הביאוהו הפוסקים, אכן כאן שהספיקות הם חלשות, אז צריך לצרף עוד דבר. ואפשר שיש לצדד לצרף שהתורה אסרה כאשר פסלה ע"י ביאה אסורה, וכאן שאין ביאה אסורה שפיר הולד מתייחס אחרי האם. ולמעשה עדיין צ"ע. ושו"ר שכ"כ צירוף זה האגרות משה עצמו בסוף תשובתו שם.

לזון את הולד שנולד מזרע אחר. הבעל פטור מהוצאת לידה ורפואתו אם נעשה ללא רשותו. כ"כ בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סוס"י). ומשמע מדבריו שאם חלילה נעשה הדבר בהסכמת הבעל (למרות שהוא איסור גמור, כמבואר) אז התחייב לשלם. ושו"ר שכ"כ בפירוש בתשובה אחרת.

מעוברת חבירו ומינקת חבירו. בברכי יוסף (אהע"ז יג אות י) מסתפק על אשה שתנעברה באמבטי אי שריא להנשא כשהיא מעוברת ומינקת או אסורא כדין מעוברת ומינקת חבירו. עש"ב. לכאורה יש לדון אחרי שנתעברה מאחר שצריך הבחנה, ובשו"ת יביע אומר (ח"ח אהע"ז כא:ה) כתב שנראה שטעם האגרות משה שלא חשש לזה הוא היות ואפשר שלא גזרו א'לא קודם נישואין, שלא ישא אותה, אבל לא באשה נשואה שנתעברה תחת בעלה, שכ"כ באבני מילואים (יג אות א) ובאוצר הפוסקים (יג אות סח) בשם כמה פוסקים, ע"ש. ושכן העלה הגרשז"א ז"ל, ולמרות שהצי"א (ח"ט עמ' רנא) החמיר, ביביע אומר העלה בסוף להקל.

ויש עוד נפק"מ רבות בענין, ועוד היריעה ארוכה, אכן אקוה שלא נצטרך לדון עלהם למעשה. ובס"ד שהקב"ה יזמין לכל עם ישראל לקיים מצות פו"ר ולערב אל תנח ידיך בצורה היותר יעילה וטבעית שמאז ומעולם היתה ניכרת בה גודל הברכה. וכן י"ר.

[1] ובסמ"ק שלנו לא נמצא, כאשר העירו בהערות על הטור שירת דבורה (קצה אות כז), וע' שלטי הגבורים על הרי"ף ז"ל (שבועות ב.). וע"ע ברכי יוסף (אהע"ז א סעיף ד) שמצא כ"י.

^[2] ובזה תודתי נתונה לשיעורים בענייני פוריות של ה"ה רבי אלחנן פרץ שליט"א שהרחיבו לי אופקים בנושא, וכן לדיוקים המחכמים של הראש כולל, ה"ה רבי דוד ביטון שליט"א, וכן לביאורים של ה"ה ר"א סעדון שליט"א, וכן אזכיר לטובה ידידי היקר ה"ה עובדיה יוסף, עידו קציר שליט"א, שעבר על החומר כמה פעמים, כדי שאוכל ללבנו על הצד היותר טוב.

^[3] ע' שו"ת התשב"ץ (ח"ג סימן רסג), ס' כריתות (שער ב מלשון לימודים אות ע) לר' שמשון מקנדיא ז"ל מבעלי התוספות, ברכי יוסף (אהע"ז א:יד), בני אהובה להגר"י אייבשיץ ז"ל (אישות פרק טו הלכה ו). ובחסדי דוד על התוספתא (יבמות פ"ח הלכה א מד"ה ואולם והלאה), וכן בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה אהע"ז י:ב:ד).

[4] וחשוב לצטט דברי הר"ח ז"ל (חגיגה טז.) לענינו וז"ל: "או דלמא אימור באמבטי של מרחץ נתעברה כגון שירד איש באותה האמבטי ופלט ש"ז וירדה אשה וקירבה באותה טיפה של ש"ז ונכנסה בתוך רחמה ונתעברה וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה לידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע. " ע"כ. ויש מקום לדון האם האשה שמולידה בהזרעה מלאכותית נמטמאת מטומאת נדה, כיון שהוא כותב שבנתעברה באמבטי לא שייכת טומאת לידה. ושם כתב א) מחמת שהוא מעשה ניסים, ב) ולא נחשב זה "אשה כי תזריע". ויש לדון אם הם שני טעמים נפרדים, ולכן עיקר הטעם להלכה הוא שאינו בכלל הזרעה כדרך כל הארץ, ואז גם בהזרעה מלאכותית אינה בכלל טומאת לידה, למרות שמולידה באופן רגיל, או דילמא הוא הכל טעם אחד – שכיון שהוא מעשה ניסים לא נחשב בכלל כטומאת לידה, ואז בהזרעה מלאכותית כיום שהרבה פוסקים מחשיבים כבר כעין כדרך כל הארץ, כיון שהתחילה להיות שיטה די נפוצה, אז שפיר יש לטמאות אותה בטומאת לידה. ונפק"מ בזה לקרבן שבמהרה יבנה בהמ"ק, ועד אותו זמן לפחות להני קולות שמקילין בצירוף ימי טוהר ליולדת, שהרי קשה לחלק בין ימי טוהר לעצם טומאת לידה. וכעת לא מצאתי פנאי להתעסק בזה ולא ראיתי שמעירים על הענין. ועוד חזון למועד, ובאתי רק לציין. ויש עוד לדון ממילא, האם מורה הוראה יצטרך לברר האם הרך הנולד נולד כדרך כל הארץ ממש או באופן מלאכותי. ויש שדנו בכעין זה לענין מילה, שיש אוסרים למול בשבת הנולד בהזרעה מלאכותית, ואכ"מ, ובאתי רק להעיר.

^[5] יש שכתבו שיש ג' שנולדו באמבטי – בן סירא, רבי זירא ורב פפא. ורק לבן סירא ידוע מי אביו. וכ"כ בשם בספר יוחסין. ושוב מצאתי שכ"כ בנוסח השני של ספר אלפא ביתא דבן סירא (מדרש איזינשטיין עמ' 43). אכן כבר האריך בזה בסדר הדורות (תנאים ואמוראים ערך רבי זירא אות ג) לדחות, כיון שמבואר בתענית (כו סוע"ב) מתקיף לה אבוה דר"ז, ומועד קטן (כ ע"ב) איסי אבוה דרבי זירא, ואמרי לה אחוי דר' זירא. ועוד בשבת (קכא סוע"ב – קכב רע"א) מבואר שדיברו על בית אביו של ר"ז. וכן בתוס' בחולין (מו ע"א ד"ה ערוקאי) כתבו דאבוה דר' זירא הי'ה גבאי צדקה של המלך. עכת"ד. ולכאורה הי'ה מקום לדחות ראיותיו לענ"ד בס"ד, שהרי אפשר שהי'ה אביו שאימץ אותו, שכן מצינו באנסת בת פוטי פרע. וכן מסתייע מהא דמוע"ק שיש אומרים שאיסי הי'ה אחיו, ואפשר שהי'ה אח הגדול מאותה אם, שגידלו אצלו. ולכן אין מכאן דחיי'ה ניצחת. והוסיף עוד בסדר הדורות (ערך רב פפא סתם אות ג) לכתוב שבתענית (כד ע"ב) מבואר שרב נחמן קרא לרב פפא בר אושפיזתא, והערוך מבאר שזה שם אמו. ומכאן רצה לתלות ראיי'ה לדברי הספר יוחסין. אכן הרבה גם להשיב, מכמה דוכתי בש"ס דאיירי באבוה דרב פפא. ושוב מצאתי את מקומו של הספר יוחסין, ואיפכא כתב (מאמר שני, סדר האמוראים אות אלף ערך אבוה) שכתב את החידוש הזה בשם ספר קבלת החסיד. והוא בעצמו דחה אותו מכמה ראיות בש"ס. ע"ש. ואכמ"ל עוד. ומ"מ אין לנו נפק"מ מכל זה.

[6] ועל עצם הקריאה בספר בן סירא, מצינו לכאורה בסנהדרין (ק ע"ב) איסור לקרא בו, שהוא נכלל בספרים חיצונים. וכך נראה מפשטות דברי הרי"ף ז"ל בסנהדרין (יט ע"ב). אכן בש"ס מופיע פעמים רבות ספר בן סירא, וצריך להבין מה ההיתר. ובחידושי הריטב"א ז"ל בב"ב (צח ע"ב ד"ה כתוב בספר בן סירא) וז"ל פי' ואף על פי שקראוהו בסנהדרין (ק' ב') ספרים החצונים, ש"מ שלא אסרו שם אלא לעשות ממנו קבע אבל ראוי להגות בו בעתות ללמוד ממנו חכמה ומוסר, משא"כ בספרי מינין ממש. ע"כ. וכ"כ בנימוק"י ב"ב (מח ע"ב ד"ה גרסינן) בשמו. והו"ד בדרכ"מ (יור"ד רמו ס"ק ט כתב). וע"פ כללי הפוסקים בסוף ספר הגט פשוט (כלל ד) למהר"ם בן חביב ז"ל כל עוד שמוציאין חילוק בפוסקים שמתקבל שגם אחרים ס"ל, אפילו נמצא רק בפוסק אחד אפשר לומר שכן מתקבל להלכה, משא"כ כאשר לא יתכן שישתקו אותו חילוק, אז בטלה דעת אותו פוסק שנמצא בו החילוק הרחוק ההוא. וכאן לכאורה אין תמי'ה על דברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו הגמ' כלשונה, ואדרבא, קשה לקבל דברי הגמ' כלשונה, שהרי הש"ס מלא מציטוטים מספר בן סירא, וחילוק הריטב"א ז"ל הוא נאה ומתקבל.

^[7] שכיוצ"ב כתבו בשם אפי זוטרי, וע"ע בחסדי דוד על התוספתא (פ"ח דיבמות ד"ה ואולם והלאה).

^[8] בין הסוברים שהוא בכלל פו"ר: משנה למלך (אישות פרק טו הלכה ד, ע"ע איסורי ביאה פרק יז הלכה יג), ע"ש. וכן הוא הפשטות של הב"ש (אהע"ז א:י), באה"ט (אהע"ז א:ט). והחכם צבי (תשובות הנוספות סימן ט אות יז), וכ"כ בברכי יוסף (אהע"ז א:יד) בשם מהר"י זיין ז"ל בשו"ת שערי ישועה כ"י (שער א סימן ב), וכ"כ בפשטות בעל שאגת ארי'ה בספרו טורי אבן על חגיגה (טו.), וכן מהר"י אייבישיץ ז"ל בספרו בני אהובה (אישות פרק טו הלכה ו), וכן הוא בשו"ת יביע אומר (אהע"ז ח:יז:א, וכן בסמקנה באות ז), וכ"כ עוד בשם הגאון הרב צבי פסח פראנק ז"ל, והיא לו בשו"ת הר צבי (אהע"ז ד), וכן נראה מאגרות משה (אהע"ז א:עא ד"ה ודין). וכן נראת נטיית המנחת יצחק (ח"א סימן נ אות ו-ח). ובהערות מכ"י בשו"ת יביע אומר (ח"ח אהע"ז סימן כא הערה 1) הביאו שכ"כ בשו"ת ישיב משה טורצקי (חאהע"ז א סוף עמ' שעו) שרוב מניין ורוב בניין של ראשונים ואחרונים ז"ל סוברים שקיימו פו"ר, ושכתב שכן מוכח לו מדברי הרמ"ע מפאנו ז"ל בתשובה (סימן קטז).

^[9] בין הסוברים שהכלל הוא ללא חילוקים, נמצאים התוספות יו"ט (ברכות פרק ה משנה ד), וכן כתבו בשם הנוב"י (תנינא יו"ד קסא ד"ה ומה, וחוש"מ יד). מאידך רבים החולקים עלי'הם, ובין החולקים: הגאון רע"א ז"ל בתוספותיו (ברכות פרק ה אות ד) שהסכים לדעת הפרי חדש בספרו מים חיים, וכן הובא בתוספות חדשים שם, וכ"ד הג"ר ישעי'ה פיק ברלין ז"ל בראשון לציון לברכות (פרק ה הלכה ד), וכן האריכו בענין ביד מלאכי (כללי הש"ס אות עב), הגאון החיד"א ז"ל בעין זוכר (מע' א אות מב, מע' ה אות נח) ובקונטרס אחרון של מחזיק ברכה (או"ח סימן נא אות א), וכן בשדי חמד (כללים מע' א אות צה, פאת השדה מע' א אות טל, דף קז), שו"ת יביע אומר (ח"ח חאהע"ז כא:ב). וכעין זה בשו"ת הרשב"א ז"ל (ח"א סימן שלה). ע"ש. וראה עוד שיטה אמצעית בעקרי הדינים (חיו"ד סימן כו אות ז) – ודבריו נראים מחודשים.

^[10] כ"ד מהרש"ם ז"ל (חלק ג סוף סימן רסח), שיעורי שבט הלוי (קצה על ס"ז – ט"ז ס"ק ז). וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי (חאהע"ז חלק ה סימן י אות ג).

^[11] החילוק לא מבואר כל צרכו בהרבה פוסקים, אכן כך נראה בפירוש ג"כ מנוסח השאלה המובאת מד"ר רובינזון הי"ו להגרע"י זצ"ל שהובא בטהרת הבית החדש (חלק ב עמ' תנח, הערה 91). ויתכן שלא חילקו כיון שההזרעה התחילה בצורה זאת, ורק בשלבים יותר מאוחרים הגיע לחוץ גופית (IVF).

^[12] ותשובה זאת הובאת באבני שהם (חלק ב דף תשנח-תשנט), ועוד בטהרת הבית החדש (חלק ב תנז-תנח הערה 91), ובמלואה ציינו שהובאת בקובץ רפואי אסיא (צה-צו (כרך כד, ג-ד), תשרי תשע"ה (עמ' 139-141)) וגם בספר  נשמת אברהם ח"ה (תשע"ד, הוספות וביאורים לסימן קצו, עמ' קי-קיא) שציין שם שהגרע"י זצ"ל חזר בו ממה שהובא בשמו במהדורות הקודמות בנשמת אברהם.

^[13] ואציין רק שאין לסמוך על הרופאים בזה לקבוע עובדות – כמו שכתב בשו"ת מהרש"ם ז"ל (ח"ג סימן רסח, וכ"כ בעוד מקומות) בזמנו. וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קז). עש"ב. ועוד. ועל כיוצ"ב נאמר שעדיף חכם מנביא. בפרט כיום ברור שהדבר כן, שהרי יש מציאות של מעבדות יותר בקיאות, שמוציאות זרעונים במקום ששאר המעבדות הרגילות לא מוצאות זרע, וזה נפק"מ אדיר האם הגבר צריך טיפולים נוספים או לא. וכן שמעתי בפירוש מכמה מומחים בתחום, הן בהלכה הן ברפואה. וה' יצילנו משגיאות. והמרחם על כל בריאותיו הוא יחוס ויחמול עלינו.

^[14] כן העלה לדינא בשו"ת מהרש"ם ז"ל (ע' חלק ג סימן רסח) אם יסכימו עמו ב' רבנים, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק א סימן נ אות ב) שהסכימו כבר הרבה רבנים שיצא הוראת היתר מב"ד של קראקא יע"א, שו"ת יביע אומר (חאהע"ז ח:כא:ב). ראה עוד שו"ת זקן אהרן וולקין (ב:צז), ובוש"ת חלקת יעקב (סימן כד).

^[15] כן הוא בתוספות סנהדרין (נח: ד"ה מי) וביבמות (לד: ד"ה ולא כמעשה ער ואונן), אגודה (יבמות סימן לג), וע' רמ"א ז"ל (אהע"ז כה סעיף ב), וכ"מ מדברי הלבוש (אור"ח רמ סעיף ד), וכן הוכיח הרב אליה רבה (רמ אות י) ודלא כספר חרדים (מצוות התשובה (פרק ג?)), וע"ע ברכי יוסף (אור"ח סימן רמ אות ה) שהביא שכן דעת הר"ן ז"ל בחידישיו (סנהדרין נח: ד"ה ומי איכא, ע"ש) שכתב כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל. ע"ש. אכן יתכן שיש לשלול כן בדעת הרמב"ם ז"ל לפחות לפי כמה בגירסאות, שהרי במרכבת המשנה חעלמא (מלכים פרק ט הלכה ז) כתב בפירוש שיש גורסים בפירוש "ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה". וכ"ע שאם לא דינא הוא, לפחות הוא כסוף דבריו של הר"ן ז"ל שכתב שם "מדרכי חסידות אסור לעשות כך שלא יקל ראשו לכך ושיתקדש בשעת תשמיש". ודי לנו בזה לענינינו.

[16] ועיין עוד בענין עצם הוצאת זרע לענין בדיקות – יבמות (עו.) ומפרשיו, ובכללן ים של שלמה (פרק ח סימן טו), ומצד שני הערוך לנר (עו. ד"ה מייתינן נהמי חמימי), ועוד שאילת יעב"ץ ז"ל (ח"א סימן מג (באמצע התשובה)), שו"ת אחיעזר (ח"ג סימן כד אות ד), שו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סימן ע-עא) וכן שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סימן קח), שו"ת קובץ תשובות להגריש"א ז"ל (ח"ב סימן עד), וכן באוצר הפוסקים (כג:א:יד).

[17] ע' שו"ת צי"א (ח"ג סימן כז פרק ה) חוץ מהא דלעיל בשם האגרות משה. ע"ש.

[18] ע' אוצר הפוסקים (סימן א אות מב) בשם מנחת יחיאל שמביא את הזכר לחגיגה ובר לואי [וע"ע בשו"ת אגרות משה (אהע"ז ח"א סימן עא, ח"ב סימן יא)]

[19] ע' שו"ת שבט הלוי (ח"ג קעה).

^[20] ע’ שו"ת משנה הלכות (ח"ד סימן קס), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ג כז פרק ב אות ז, פרק ג אות יג והלאה), שו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן ה), שו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן קעה) שכתב שהוא איסור גמור מטעם "ודבק באשתו ולא באשת חביורו.