שאלה: השנה (תשע״ט) פורים חל בערב שבת ויש הרוצים להתחיל בסעודת פורים בשעות אחר הצהרים וקודם השקיעה יפסקו ויאמרו קבלת שבת, יתפללו תפילת ערבית ואחר כך יעשו קידוש וימשיכו בסעודתם ויצאו בזה ידי חובת סעודת פורים וסעודת ליל שבת. האם יכולים לעשות כן לכתחלה או שיש לחוש בזה לזלזול בכבוד שבת וכדו׳.
תשובה: לכאורה יש לדון בשאלה זו בכמה ענינים:
- א. בדין קביעת סעודה בערב שבת. האם יש חילוק בין סעודה גדולה לסעודה קטנה \ טעם האיסור \ האם יש חילוק בין סעודת מצוה לסעודת רשות.
- ב. בדין פורס מפה ומקדש. האם הוא לכתחלה \ תפלת ערבית קודם הקידוש \ מהו פריסת מפה \ ברכת הגפן והמוציא \ לחם משנה \ אכילת פת אחר הקידוש.
- ג. כיצד ינהג בברכת המזון. לענין על הניסים \ לענין רצה.
- ד. בדין אין עושין מצוות חבילות חבילות. גדר דין זה.
- ה. בדין סעודת פורים. זמן הסעודה \ אם צריך שעיקר הסעודה תהיה ביום \ מנהג קדום הוא.
א. בדין קביעת סעודה בערב שבת.
איתא בפסחים (צט:) תניא לא יאכל אדם ערבי שבתות וימים טובים מן המנחה (קטנה) ולמעלה כדי שיכנס לשבת שהוא תאוה, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר אוכל והולך עד שתחשך. ובגמרא מוקי לה דלאו דווקא מן המנחה (תשע שעות ומחצה) אלא בסמוך לה (תשע שעות) קא אסר רבי יהודה. ומסיק בגמרא (ק.) דהלכה כרבי יוסי בערבי שבתות וימים טובים (לאפוקי ערב פסח משום מצות מצה), דקיימא לן דהלכה כרבי יוסי מחבירו (רי״ף שם).
וכתב בספר הלכות גדולות (סי׳ ב, יג) דלא נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי אלא בהתחיל סעודתו קודם שעת המנחה אבל להתחיל אחר שעת המנחה לכולי עלמא אסור.
אמנם דעת הרא״ש (פסחים פ״י סי׳ ב) והר״ן (פסחים יט:) דלרבי יוסי אפילו להתחיל אחר שעת המנחה שרי, וביארו שכן הוא נמי דעת הרי״ף (פסחים יט:).
חילוק בין סעודה גדולה לסעודה קטנה
איתא עוד בגיטין (לח:) א״ר חייא בר אבא א״ר יוחנן שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בשבתא ואחת קבעה סעודתה בערב שבת, ושתיהן נעקרו. ופירש רש״י וז״ל: בערב שבת- בלילי שבת, דאין כאן כבוד שבת, דקיימא לן כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכונים בשביל ביטול בית המדרש, ואיכא דמפרשי בערב שבת ממש, וכן בכל יום מרוב עושר, אבל בהא (בערב שבת) מיהא איכא איסורא שיכנס לשבת שהוא שבע בלא תאוה עכ״ל. והנה יש להבין למה נענשה המשפחה שקבעה סעודתה בערב שבת, בשלמא לפירוש הראשון שפירש רש״י ניחא ומהטעם שביאר, אלא לפירוש בתרא הרי קיימא לן כרבי יוסי דרשאי לקבועה סעודה בערב שבת עד שתחשך.
וכבר עמדו בזה הראשונים (גיטין שם) ויישבו בכמה אופנים. הרמב״ן בחד תירוצא, והרשב״א, ובחי׳ רבינו קרקש יישבו דלא שרי רבי יוסי לקבוע סעודה בערב שבת אלא בדרך אקראי אבל בדרך קבע אסור, ואותה משפחה נענשה כי כך היה דרכה בדרך קבע.
וברמב״ן יישב בעוד אופן, דאותה משפחה עיקר סעודתה היה בערב שבת, ובליל שבת היו רק טועמים מידי ולכך נענשה.
וברשב״א כתב עוד בשם רבינו חננאל דמשום שהיו קובעים סעודתם בערב שבת היו נמנעים מלהתעסק בצרכי שבת (ולפי״ז צ״ל הא דהתיר רבי יוסי הני מילי כשלא מתבטל משום כך מלהתעסק בצרכי שבת).
והרמב״ם כתב (פ״ל מהל׳ שבת הל׳ ד) וז״ל: אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד שבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד שבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול עכ״ל, ובמה שכת׳ דאסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת השיגו הראב״ד (שם) דאינו אסור אלא מחצות.
והנה דברי הרמב״ם צריכים ביאור ראשית מה שהשיגו הראב״ד דהא קיימ״ל כרבי יוסי ואם כל למה אסר לקבוע סעודה, ועוד דבתחילת דבריו נראה דאוסר לקבוע סעודה כלל בכל ערב שבת אך מסיום דבריו נראה שאינו אוסר אלא מן המנחה ולמעלה, וכבר עמדו בזה הפוסקים וכל אחד ביארו באופן אחר.
א. המגיד משנה (שם) ביאר דכוונת הרמב״ם לחלק בין סעודה שרגיל בה בימות החול (סעודה קטנה) לבין סעודה שאין רגיל בה בימות החול (סעדה גדולה), דסעודה שאין רגיל בה בימות החול אסור לקובעה כלל בכל יום הערב שבת וזה היה העוון של אותה משפחה שנעקרה, אך סעודה שהוא רגיל בה בימי החול יכול לקובעה עד שעת המנחה אך אחר שעת המנחה אע״פ שקיימא לן כרבי יוסי הני מילי לאכול ללא קביעות סעודה, וכתב הבית יוסף שפירוש זה ברמב״ם הוא העיקר.
ב. ובדעת הטור ביאר הבית יוסף, שהבין דכוונת הרמב״ם דאין חילוק בין סעודה שרגיל בה בימות החול לסעודה שאין רגיל בה בימות החול דאסור לקובעה בערב שבת וכל היום בכלל איסור זה, אך שאין איסור זה מן הדין דהא קיימא לן כרבי יוסי דאוכל עד שתחשך, אלא שאין זה כבוד שבת. אמנם הב״ח (רמט אות ג) חלק על הבית יוסף וביאר דדעת הטור היא כדעת המגיד משנה בבאור דברי הרמב״ם.
ג. והב״ח (שם) ביאר דדעת הרמב״ם כדעת ההלכות גדולות (דלעיל) ושכן דעת הרי״ף (דלא כפירוש הר״ן והרא״ש בדעתו) והמרדכי, דסעודה שאין רגיל בה בימות החול אסור לקובעה כל היום וכההיא דגיטין, וסעודה שרגיל בה בה בימות החול יכול להתחילה עד שעת המנחה אף על פי שנמשכת הסעודה עד סמוך לחשיכה, דלא התיר רבי יוסי אלא להמשיך הסעודה שהתחיל בה מקודם, אבל להתחיל סעודה אחר שעת המנחה מודה רבי יוסי שאסור. וכתב הב״ח שכן הוא העיקר להלכה, והוסיף שמנהג אנשי מעשה הוא להפחית אפילו מסעודה שרגיל בה בכל יום ערב שבת.
ד. והט״ז (ס״ק א) ביאר דהא דאסר הרמב״ם לעשות סעודה בכל יום הערב שבת הוא דווקא בסעודה ששותה בה דרך שיכרות דבהכי איכא חשש שיבטל מסעודת שבת לגמרי, וזו היתה הסיבה לענישת אותה משפחה, אבל לקבוע סעודה ללא שתיה דרך שיכרות מותר מדינא כל היום וכדעת רבי יוסי, אך מכל מקום מן המנחה ולמעלה מצוה שימנע מקביעת סעודה אפילו ללא שתיה בדרך שיכרות כדי שיכנס לשבת שהוא תאב לאכול.
העולה מכל הנ״ל דדעת הרמב״ם היא דאין לקבוע סעודה אחר שעת המנחה מדינא או ממצוה, ואפילו סעודה קטנה כדי שיכנס לשבת שהוא תאב שזה הוא כבוד שבת.
ובשלחן ערוך (סי׳ רמט סעי׳ ב) פסק דסעודה שאין רגיל בה בימות החול אין ראוי לקובעה בכל יום ערב שבת, וסעודה שהוא רגיל בה יכול לקובעה מדינא כל היום אלא דמן שעת המנחה ולמעלה מצוה להמנע מלקובעה אף על פי שהוא רגיל בה בימות החול.
טעם האיסור לקביעת סעודה בערב שבת
ובטעם הדבר שאסרו לקבוע סעודה בערב שבת, מצינו כמה טעמים. חדא הוא כדמשמע מפשטות מדברי הגמרא דמכבוד שבת הוא שיכנס לשבת שהוא תאב לאכול וכמו שכתב השלחן ערוך. וברשב״א (גיטין שם) הביא מה שכתב רבינו חננאל דהטעם הוא כדי שיהא פנוי להתעסק בצרכי שבת. ובפרי מגדים (סי׳ רמט א״א ס״ק ד) כתב דהטעם הוא שהוי זלזול בכבוד שבת שמשוה את יום ערב שבת כשבת.
החילוק בין סעודת מצוה לסעודת רשות
הביא הבית יוסף (בסוף סי׳ רמט) הא דאיתא בירושלמי (ביצה פ״ח ה״ב) אסור לארס אשה בערב שבת, הדא דתימה שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס. וכתב הבית יוסף דדבר פשוט דלא אסר אלא לעשות סעודת האירוסין בערב שבת אבל להכינה בערב שבת לעשותה בליל שבת דמותר, וכן פסק בשלחן ערוך (שם) דאסור לעשות סעודת אירוסין בערב שבת. וכתב המגן אברהם (ס״ק ד) דכוונתו לסעודת אירוסין שכבר ארס מקודם, אבל אם לא ארס מקודם ובא לארס בערב שבת מותר אף לעשות הסעודה בערב שבת דסעודת מצוה היא. וכן פסק הרמ״א בהגה (סי׳ רמט סעי׳ ב) וז״ל: וסעודה שזמנה בערב שבת כגון ברית מילה או פדיון הבן מותר, כן נראה לי וכן המנהג פשוט עכ״ל. ופשוט דהוא הדין לסעודת פורים שמצותה הוא ביום פורים ואפילו בערב שבת, וכן פסק הרמ״א לקמן (סי׳ תרצה סעי׳ ב).
אמנם בהלכות סעודת פורים (שם) כתב הרמ״א דאע״פ שזמנה כל היום מכל מקום בערב שבת לכתחילה יעשנה קודם חצות, וכן כתב הכא (סי׳ רמט) המשנה ברורה (ס״ק יג) דאף שאר סעודות מצוה אף שיכול לעשותם כל היום מכל מקום בערב שבת לכתחלה יקדימם קודם חצות כדכתב הרמ״א לגבי סעודת פורים. ולכאורה הטעם הוא דודאי מכבוד שבת הוא שיכנס לשבת שהוא תאב לכן אם אפשר לו יעשה כן, וכמבואר ברמב״ם ובשו״ע שהבאנו לעיל.
[ובביאור הלכה הביא מה שכתב המגן אברהם (ס״ק ו) בשם הלבוש (סעי׳ ב) על אכילת אותם סעודות מצוה, דאם אפשר לו לקיים שניהם מוטב ואם לאו תדחה סעודת שבת, וביאר הפרי מגדים (א״א ס״ק ו) דכוונתו דאם אפשר לו שעל ידי אכילת סעודת מצוה זו לא תהיה אכילתו בליל שבת אכילה גסה מוטב, אבל אם לא יכול תדחה סעודת שבת, כיון דעתה עסוק במצוה אין לו לחוש לכך (וביום השבת יעשה ג׳ סעודות), וכתב עליו הבאור הלכה דודאי אינו כן דכיצד נאמר שתדחה סעודת שבת שהיא חובה מחמת סעודות אלו (ברית ופדיון) שאינם אלא מצוה (מחלוקתם כאן לשיטתם בסי׳ רעד דהמג״א ס״ל בשביל אונס קטן אפשר לדחות סעודת ליל שבת למחר וביום יאכל ג׳ סעודות, אבל השעה״צ שם חולק ומצריך צורך גדול כדי להתיר לעשות כן והכא לכאורה חשיב צורך קצת, לכך המג״א התיר והב״ה אסר ודו״ק). אמנם לגבי סעודת פורים יש לעיין אם יחלוק בה הבאור הלכה נמי, דהא דסעודת פורים חובה היא כדכתב השלחן ערוך (תרצו סע׳ ז) דהיא מדברי קבלה וכעין דאורייתא הוא, וסעודת שבת הרי הוא מחלוקת הפוסקים אם היא מדאורייתא (כ״ד הט״ז תרעח ס״ק ב) או דהו מדרבנן (כ״ד המג״א שם, וכתב הבאור הלכה (רסג ד״ה אין) דכן הוא הכרעת רוב הפוסקים).
ועתה נבא לדון בנדון דידן אי שרי לכתחילה להתחיל הסעודת פורים סמוך לשבת ולהמשיכה בליל שבת, ולפום ריהטא, הרי כתב הרמ״א להדיא (סי׳ תרצה סעי׳ ב) דאם חל בערב שבת לכתחילה יקדימנה לקודם חצות, וכן פסק בילקוט יוסף (סי׳ רמט עמ׳ שנג) שאף אם אינו חושש כל שנה לעשות הסעודה לפני חצות כשחל בערב שבת נכון לעשות כן. אמנם נראה דיש לדון דלמא בנדון דידן מותר לכתחילה, דהא לכאורה הטעם שכתב כן הרמ״א הוא כדי שיכנס לשבת כשהוא תאב לאכול (ולא שבע, כל׳ רש״י בגיטין שם) ובנדון דידן לכאורה ליכא לחוש לזה דהא כיון דהוא באמצע סעודתו עדיין תאב הוא, וכן לפי שאר הטעמים שהבאנו נמי שפיר, אם לטעם רבינו חננאל כדי שיהא פנוי להתעסק בצרכי שבת לכאורה נמי ליכא למיחש דהא יהא לו מספיק זמן להערך לשבת (וכמו שכתב הבאור הלכה (רמט ד״ה ומותר) דלא תמיד שייך טעם זה עי״ש), וכן לטעם הפרי מגדים שלא ישוה הערב שבת כשבת, נמי לא שייך דהא יש לו מצוה לעשות סעודה ביום זה ומאי נפקא מינה באיזה שעה יעשנה.
ב. דין פורס מפה ומקדש
אמנם בנדון דידן יש לתת את הדעת בעוד סוגיא דיש בה כמה פרטי דינים שהעושה כן צריך לשים לבו עליהם, והוא סוגיית פורס מפה ומקדש.
איתא בפסחים (ק.) מפסיקין לשבתות דברי רבי יהודה (אם התחיל בסעודתו בהיתר קודם המנחה והיה אוכל והולך עד שתחשך לרבי יהודה מפסיק סעודתו מיד שיחשך ומקדש היום, רשב״ם), רבי יוסי אומר אין מפסיקין. ומעשה ברבי שמעון בן גמליאל ורבי יהודה ורבי יוסי שהיו מסובין בעכו וקדש עליהם היום, אמר ליה רשב״ג לרבי יוסי ברבי רצונך נפסיק וניחוש לרבי לדברי רבי יהודה חברינו, אמר לו בכל יום ויום אתה מחבב דברי בפני רבי יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה בפני הגם לכבוש המלכה עמי בבית, א״ל אם כן לא נפסיק יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, אמרו לא זזו משם עד שקבעו הלכה כרבי יוסי. ובתר הכי אמרינן שם, אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי אלא פורס מפה ומקדש, ומייתי תניא כוותיה, וכן פסקו כל הפוסקים דפורס מפה ומקדש, וכן פסק השלחן ערוך סימן רעא סעיף ד, ומשמע דאף לכתחלה רשאי לעשות כן.
תפלת ערבית קודם הקדוש
אמנם כתב הכף החיים (רעא ס״ק כב) דלפי דברי האר״י בשער הכונות העושה כן יש לו לומר קבלת שבת ולהתפלל ערבית קודם הקדוש, כיון דסדר עליית העולמות והמשכת המוחין הוא מתחיל בקבלת שבת ואחר כך באמירת ברכו ובקריאת שמע ובעמידה ובויכולו ובברכת מעין שבע ואחר כך התשלום הוא באמירת ויכולו שעל הכוס ובברכת הקידוש עי״ש. ולכאורה הוא הדין בנדון דידן מוטב שיעשה כן. אך במשנה ברורה (סי׳ רעא ס״ק יא) כתב בשם האליה רבה דמותר לכתחילה לעשות סעודת שבת קודם תפילת ערבית. אמנם לפי מה שנכתוב לקמן לגבי אמירת על הניסים בברכת המזון יש לדון בזה בנדון דידן וכמו שנכתוב בעז״ה.
מהו פריסת מפה
הנה יש לדון מהו הפריסת מפה שאמרה הגמרא, דמלשון רשב״ם (פסחים ק. ד״ה ולא, בתוך דבריו) שכתב בזה״ל פורס מפה על המאכל כדין כל שבתות השנה שהביאו לחם על השלחן קודם קידוש כדתניא לקמן, אי נמי משום סילוק פתורא עכ״ל, משמע דאינו פורס המפה אלא על הפת. וכן משמע בדברי המגן אברהם (רעא ס״ק ז) שכתב וז״ל פורס מפה לכסות הפת ואחר כך מגלין אותה כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא (ועיין במחצית השקל שם שביאר דרק טעם זה ששיך הכא ולא הטעם שאם היתה הפת מגולה היה צריך להקדימה עי״ש) עכ״ל, וכן כתב המשנה ברורה (ס״ק טו) דיכסה הפת, ומשמע דבהכי סגי.
אמנם בפרי מגדים (רעא א״א ס״ק ז) כתב בשם הלבוש וכן דעתו דפריסת מפה תהיה על כל השלחן, והטעם דפריסת מפה הוא כעקירת השלחן (והוי כמביאו עתה לכבוד שבת), וכן מבואר בשלחן ערוך הרב (סעיף י), ובשו״ת משנת יוסף כתב דכן משמע ברמב״ם (פ״כט מהל׳ שבת ה״יב) שכתב ״פורס מפה על השלחן״.
וכתב הפסקי תשובות (סי׳ רעא הערה 147) כיון דמסתימת המגן אברהם והמשנה ברורה משמע דסגי בפריסת המפה (המיוחדת עבור שבת), ואכן פעמים שקשה לכסות במפה כל השלחן מפני התבשילן שעליו, והמובחר לסלק ולנקות השלחן מהתבשילין והכלים הריקים וכו׳ ולהניח ב׳ חלות ולכסותם כאילו מתחיל עתה סעודה חדשה וזה הדרך המובחרת ביותר לכבוד שבת או יו״ט, ע״כ.
ברכת הגפן והמוציא
הנה לגבי ברכת הגפן וברכת המוציא כשברך עליהם כבר מבעוד יום היא מחלוקת הראשונים ונביא עתה את עיקר דבריהם ואת ההלכה למעשה כיצד יש לנהוג לדינא.
ברכת הגפן
איתא בירושלמי (ברכות פ״א סוף ה״ה) שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום וקדש עליו היום שאינו אומר בורא פרי הגפן ע״כ, ופירש הפני משה (שם) שאם היה יושב ושותה יין וקדש עליו היום שאינו חוזר ומברך עליו היין עכ״ל. לכאורה מבואר להדיא שכיון שכבר ברך על הגפן קודם הקידוש אינו צריך לחזור ולברך הגפן שנית, וכן פסקו רוב הראשונים כ״פ הרי״ץ גיאת (הביאו הרא״ש פסחים פ״י סי׳ ב) והרא״ש (שם) וכתב שכן דעת הרי״ף לענין ברכת הגפן, ועוד ראשונים. ותמה הבית יוסף על רבינו ירוחם (ח״א נ״יב סה ריש ע״ד) שפסק שצריך לברך ברכת הגפן, איך פסק היפך ממה דאיתא בירושלמי.
ברכת המוציא
אמנם לענין ברכת המוציא, פסק הרי״ף דצריך לחזור ולברך המוציא כיון דהקידוש הוי הפסק, ותמה עליו הרז״ה דאם הוי הפסק היה צריך לברך ברכת המזון על אכילה ראשונה קודם הקידוש, דלא מצינו שברכת המזון תעלה לשתי ברכות המוציא, ועוד הקשה עליו ממקום אחר. אמנם ברא״ש (שם) תרץ דלא קשיא מברכת המזון מידי דהוה כנמלך שצריך לחזור ולברך המוציא וברכת המזון עולה לו על שתי האכילות, אמנם הקשה הרא״ש על הרי״ף מהירושלמי שהבאנו שמבואר שם שאינו צריך לחזור ולברך הגפן אם שתה מקודם דהקידוש לא הוי הפסק אם כן הוא הדין לגבי ברכת המוציא, ותירץ וז״ל: דלא קשה דודאי האיסור אכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא, אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם קידוש בשביל איסור לא הוי הפסק עכ״ל, והביא עוד שכן דעת רבינו יונה והר״ר יצחק גיאת וההלכות גדולות, ונראה מדבריו שכן היא נמי דעתו לדינא, וכן כתב הטור בשמו.
ובדעת הרמב״ם (פ״כט ה״יב) כתב הרב המגיד דדעתו שאינו צריך לברך המוציא ולכך השמיט זאת, אמנם הבית יוסף כתב להוכיח דדעת הרמב״ם שצריך לברך המוציא, ואכמ״ל.
ובשלחן ערוך פסק (סי׳ רעא סעי׳ ד) וז״ל: ואם היו שותים יין תחילה אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין ואחר כך מברך ברכת המוציא, ואם אין לו יין ומקדש על הפת אינו מברך המוציא, ויש אומרים שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא עכ״ל, דהינו שלגבי ברכת הגפן פסק כרוב הראשונים שאינו צריך לחזור ולברך, אך לגבי ברכת המוציא הביא דעת הרי״ף בסתמא שצריך לחזור ולברך ודעת הרז״ה ביש אומרים, ולכאורה לפי הכלל שבידנו שבסתם ויש דעת השלחן ערוך לפסוק כהסתם וכמו שכתב הרמ״ע מפאנו (סי׳ סז) לכאורה הכא נמי יש לנו לנקוט להלכה שצריך לחזור ולברך ברכת המוציא, וכן כתב המאמר מרדכי (ס״ק ד), [ובשלחן ערוך הרב סעיף יא כתב דמכל מקום בעל נפש יש לו ליזהר לכתחלה שלא יבא לידי כך אלא יפסיק סעודתו ויברך ברכת המזון קודם שיגיע זמן קידוש].
אמנם כתב המשנה ברורה (רעא שם) כיון דהוא מחלוקת ראשונים ספק ברכות להקל, ולכך לא יברך המוציא וכדעת היש אומרים, וכן פסק בחזון עובדיה (שבת ב׳ עמ׳ ע)).
לחם משנה
אמנם אף על פי שהכרעת האחרונים שלא לברך המוציא אחר הקידוש, מכל מקום כתב בספר פורים משולש (דבליצקי) דיבצע על לחם משנה כבכל שבת. אך בשו״ת האלף לך שלמה (ח״א סי׳ קיג) מבואר דאינו צריך (הביא דבריהם בפסקי תשובות סי׳ תרצה). ונראה דהעושה כן ודאי שאין לו מה להפסיד.
אכילת פת אחר הקידוש
ונראה עוד דכיון דרוצה שתעלה לו המשך סעודתו לסעודת ליל שבת, יש לו לאכל לכתחלה פת בשיעור מעט יותר מכביצה (כדעת המחצית השקל רצא ס״ק א) ולכל הפחות כזית (כדעת אליה רבה), דבפחות מהכי לא חשיב סעודה, וכמו שכתב המשנה ברורה (סי׳ רצא ס״ק ב).
ג. כיצד ינהג בברכת המזון
עוד יש לדון בנדון דידן האם יזכיר בברכת המזון על הנסים וגם רצה, או אחד מהם וכמו שיבואר, אך בהקדם נביא את עיקרי דברי הפוסקים לגבי הזכרת מעין המאורע בברכת המזון כשנמשכה הסעודה עד הלילה.
בבית יוסף (סי׳ קפח בסוף הסימן) הביא מחלוקת ראשונים לגבי סעודה שלישית שנמשכה עד הלילה האם יזכיר ״רצה״ בברכת המזון דבתר תחילת הסעודה אזלינן או שלא יזכיר דסוף סוף בשעת ברכתו כבר אינו שבת. דעת הרא״ש (תשו׳ כלל כב סי׳ ו) שאין לו להזכיר מידי דהוה שכח מנחה של שבת דמתפלל ערבית של מוצ״ש שתים ואין מזכיר בה של שבת כיון דכבר יצאה השבת, ובטור (סי׳ תרצה) פסק כותיה.
אמנם בהגהות מימוניות (פ״ב מהל׳ מגילה ה״יד אות א) כתב שם הר״מ שסעודת פורים שנמשכה עד הלילה דצריך להזכיר על הנסים בברכת המזון, ובבית יוסף הביא עוד שכן כתב המהרי״ל (סי׳ כו אות ו) דכך נמי נוהגים במדינות בני חי״ת (קהילות אוסטריה), ודחה את הוכחת הרא״ש מתפילת מנחה של שבת דבמוצאי שבת כבר זמן תפלת מנחה עבר משא״כ הסעודה של שבת היא. והביא עוד הב״י שכן פסק האורחות חיים.
דעת השלחן ערוך
אמנם בדעת השלחן ערוך דנו האחרונים הרבה כמאן סבירא ליה להלכה, דלכאורה יש סתירה בדבריו.
בסימן קפח סעיף י׳ כתב וז״ל היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה והוא הדין לראש חודש ופורים וחנוכה עכ״ל והיינו שפסק כההגות מימוניות וסייעתו.
ובסימן תרצה סעיף ג כתב וז״ל אומר על הנסים בברכת מזון בברכת הארץ ואם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה אומר על הנסים דבתר תחילת סעודה אזלינן, ויש מי שאומר שאינו אומרו, הגה ונוהגין כסברא ראשונה עכ״ל, אך זה אפשר לישב דאף שהביא הכא דעת הרא״ש ביש אומרים דעתו כהסתמא היינו כההגהות מימוניות וכדסתם בסימן קפח וכמו שכתב הרמע מפאנו (סי׳ סז) דסתם ויש דעת מרן היא כהסתמא.
אלא שבסימן רעא סעיף ו וז״ל אם גמר סעודתו וקדש היום שברך ברכת המזון מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קדוש היום על כוס שני, וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע״פ שמברך קודם קדוש, הגה ויש אומרים שאינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר התחלת הסעודה וכן עיקר כמו שנתבאר לעל סוף סימן קפח עכ״ל, מבואר להדיא דהכא פסק כהרא״ש (והרמ״א אזיל לשיטתו ופסק כההגהות מימוניות) ולכאורה סתר דבריו מסימן קפח וסימן תרצה, וכבר עמדו בזה גדולי האחרונים.
המגן אברהם (סי׳ רעא ס״ק יד) ביאר דספוקי מספקא ליה לבית יוסף כמאן הלכתא לכך פסק בכל מקום שיזכיר דאין קפידא אם יזכיר שלא לצורך, עוד מבואר בדבריו (ס״ק טו) דכל מחלוקת הראשונים אינה אלא במקום שלא אכל משחשכה אבל אם המשיך באכילתו לכולי עלמא מזכיר של שבת. ועיין עוד באחרונים שיישבו דברי השו״ע מהם העולת תמיד (סי׳ קפח ס״ק ה) ובשו״ת ר׳ חיים הכהן רפפורט (או״ח סי׳ ה) ושיירי כנסת הגדולה (הגהות ב״י ס״ק יז) ובנהר שלום (קפח ס״ק י).
ובכף החיים (סימן קפח ס״ק מג, ובסי׳ תרצה ס״ק לג) פסק כיון דאיכא פלוגתא (הרא״ש וההג״מ) לפיכך שב ואל תעשה עדיף ולא יזכיר על הנסים אם נמשכה סעודת פורים עד הלילה, וכן לא יאמר רצה אם נמשכה סעודה שלישית עד הלילה כיון שבסעודות אלו אם לה הזכיר אינו חוזר לפיכף עדיף שלא יזכיר, כי אם יזכיר ובאמת אינו צריך להזכיר נכנס לחשש הפסק באמצע הברכה.
אמנם בשו״ת יחוה דעת (ח״ג סי׳ נה) הסיק דלא כהכף החיים, אלא שלעולם אזלינן בתר תחילת סעודתו ולפיכך אם נמשכה סעודת פורים עד הלילה יזכיר על הנסים בברכת המזון, וכן בסעודה שלישית שנמשכה עד הלילה יזכיר רצה בברכת המזון, וכן פסק דליכא חילוק בין אכל משחשכה ללא אכל משחשכה (דלא כהג״א), וכתב שכן פסקו הנהר מצרים (הבאנו דבריו לעיל) ועוד אחרונים.
אם התפלל ערבית באמצע הסעודה
אמנם במגן אברהם (סי׳ תרצה ס״ק ט) הביא מחלוקת היכא שהתפלל ערבית באמצע הסעודה שדעת המרדכי שאף על פי כן יכול להזכיר עדיין על הנסים בברכה״מ, אך דעת המהרי״ל (סי׳ נו) והשל״ה והמטה משה דכיון שעשאו לילה בתפלתו אינו יכול להזכיר על הנסים בברכה״מ, וכתב המגן אברהם דכדי שלא יכנס למחלוקת זו לא יתפלל ערבית באמצע סעודתו.
וכן פסקו רוב האחרונים כהמהרי״ל שכל שהתפלל ערבית אינו יכול להזכיר על הנסים בברכת המזון, ומהם הערוך השלחן (סי׳ תרצה) והיחוה דעת (שם).
האם יזכיר שניהם על הנסים ורצה
אמנם נראה דיש לדון בנדון דידן היכא שיפרוס מפה ויקדש ולא יתפלל ערבית האם יזכיר על הנסים (כפשטות המג״א הנ״ל) או שכיון שצריך להזכיר רצה הוי כתרתי דסתרי.
דהנה נחלקו האחרונים היכא דראש חודש חל בערב שבת ונמשכה סעודתו עד שקדש היום (המשנ״ב סי׳ קפח ס״ק לג הביא מחלוקת זו), דדעת הט״ז והמגן גבורים והבגדי ישע דיכול להזכיר רצה ואף ראש חודש ולא הו כתרתי דסתרי כיון דראש חודש מזכיר על אכילתו ביום ורצה מזכיר על אכילתו בלילה, אמנם המגן אברהם והרבה אחרונים כן חששו לתרתי דסתרי לכך כתבו דיזכיר רק רצה שהוא מחויב בה.
ועתה נבא לדון בנדון דידן דמהמגן אברהם (שם) משמע דאם לא התפלל ערבית יזכיר רצה ועל הנסים אך אם התפלל ערבית באמצע סעודתו יזכיר רק רצה (וצ״ע מדוע לא חש לתרתי דסתרי כדפסק הוא בסימן קפח).
אמנם במשנה ברורה (סי׳ תרצה ס״ק טו) פסק דבנדון דידן יזכיר רק רצה ולא על הנסים כיון דהוי כתרתי דסתרי. וכן פסק הגר״ח נאה בספרו קצות השלחן.
ד. בדין אין עושין מצוות חבילות חבילות
נראה עוד דלפום ריהטא יש לדון בנדון דידן בדין אין עושין מצוות חבלות חבילות, דאיתא בפסחים (קב:) דאין אומרים ברכת המזון וקידוש על כוס אחד, מהטעם דאין עושין מצוות חבילות חבילות, ופירש רש״י (שם) הטעם משום דנראה כאילו המצוות הם משאוי עליו.
אמנם עיין בספר חזון עובדיה (פורים עמ׳ קנח) שדן האם בפורים יכול לצאת ידי חובת מתנות לאביונים ומשלוח מנות במתנה אחת על ידי שיתננה לחבירו האביון (ויתן עוד מתנה לאביון אחר), והביא דכתב בשו״ת כתב סופר (או״ח סי׳ קלט) דלכתחילה לא יעשה כן משום דאין עושין מצוות חבילות חבילות.
עוד הביא מה שכתב הרב יצחק עקריש בשו״ת קרית ארבע (ליקוטים דף קס ע״ד) לדון האם אפשר לעשות סעודה אחת לסיום שני מסכתות, או שיש לחוש בזה לעושה מצוות חבילות חבילות.
עוד הביא מה שכתב בשו״ת תורה לשמה (סי׳ קצ) דהנותן בפורים מטבע אחד אפילו שיש בו שווי כדי מתנה לשני אביונים, אפילו יתנו לשני אביונים כאחד כגון שיפשטו ידיהם ביחד, לא שפיר לעשות כן כיון דעושה המצוות חבילות חבילות.
וכן מה שכתב הגרי״ח בשו״ת הוד יוסף (סי׳ פא) שבליל פסח שחל בשבת (כמו השנה) צריך לאכול שני כזיתות אחד למצות סעודת שבת והשני למצות אכילת מצה, וכן בליל יו״ט ראשון של סוכות, מהטעם הנ״ל.
אך האריך שם והכריח כן בכמה ראיות, דלא אמרינן לא עושין מצוות חבילות חבילות אלא בעושה שני מעשים בזמן אחד, אבל בעושה עשייה אחת ורוצה לייחסה לשני מצוות אין בזה משום אין עושין מצוות חבילות, ואפילו לכתחילה יכול לעשות כן. והביא שכן כתבו כמה מגדולי האחרונים ומהם התפארת ישראל (שבת פ״ב מ״ב) ור״א פלאגי׳ בשו״ת ויען אברהם (או״ח סי׳ נ) ור׳ יצחק עקריש (שם) והשדי חמד (מערכת א כלל לט) ועוד פוסקים עי״ש. [אמנם לענין מתנות לאביונים ומשלוח מנות במתנה אחת לאביון, הסיק כיון שיש מגדולי האחרונים שכתבו שלא יוצא בזה ידי חובה טוב לחוש לדבריהם].
לפי״ז נראה נמי בנדון דידן לפי הני אחרונים והכרעת החזון עובדיה אין לחוש הכא כלל מדין אין עושין מצוות חבילות חבילות, כיון דאינו אלא עשייה אחת של האכילה אלא שמייחסה לשני מצוות סעודת פורים וסעודת שבת.
מכל מקום בנדון דידן נראה שאין לחוש לדין זה לכולי עלמא, דהא קודם שקדש היום הרי התחיל בסעודת פורים ומסתמא כבר אכל כזית (לכתחילה יאכל כביצה ועוד) לשם סעודת פורים וכבר יצא בזה ידי חובת מצוות סעודת פורים, ולאחר שיעשה קידוש הרי כדי שתעלה לו לסעודת שבת צריך לאכול שוב כביצה וכמו שכתבנו לעיל, לפיכך גם לדעת החוששים לדין זה הכא לכולי עלמא שפיר עבד.
ה. בדין סעודת פורים
הנה בנדון דידן יש לדון גם בכמה דינים בהלכות סעודת פורים.
זמן הסעודה
הנה זמן סעודת פורים בכל שנה כתב התרומת הדשן (סי׳ קי) שמנהגו ומנהג רבותיו לעשות הסעודה בשחרית, וכ״כ השל״ה (דף רסא ע״א) והביא דבריו האשל אברהם (אות ה) וכתב דכן הוא מנהגו. וכן כתב בספר מעשה רב להגר״א (אות רלח) ובסידור הרש״ש. וכן כתב הכף החיים (סי׳ תרצה ס״ק כג) שכן הוא מנהג בית א-ל יכב״ץ. וכן כתב המשנה ברורה (תרצה ס״ק ט) שכן כתב האליה רבה בשם השל״ה. והטעם כתב השל״ה (מס׳ מגילה נר מצוה אות ט) כיון שסעודת פורים מכוונת כנגד הסעודה שעשתה אסתר למלך אחשורוש ומסתמא היתה בשחרית כדרך המלכים שעושים סעודתן בשחרית. וכן כתב החזון עובדיה (פורים ע׳ ע) דכן יעשה לכתחלה, ושמעתי שכן היה נוהג בעצמו.
אמנם כתב המשנה ברורה (ס״ק ח) הא דלא נהיגי לעשות כן, כיון שטרודים במצות משלוח מנות ונמשכים ברוב עד המנחה וממילא אסורין להתחיל לאכול עד שיתפללו מנחה. וכעין זה כתב בספר נהר מצרים (שם) דרוב כל יראי ה׳ עושים סעודת פורים אחר חצות סמוך לערב בעוד היום גדול שאז תכלה רגל העניים המחזרים מלסבב עוד מלקבץ צדקה, ואינן עושים הסעודה בבוקר כי הלא נודע מה שכתב הרמב״ם (פ״ב מהל׳ מגילה ה״יז) דטוב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות במסעודה ובמשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים אלמנות וגרים וכו׳ לפיכך כתב דאם יעשה הסעודה בבוקר וישתכר וילך לישן יאבד טובה הרבה.
עיקר הסעודה ביום
עוד יש לדון במה שכתב הרמ״א (תרצה סעיף ב) דיעשה עיקר הסעודה ביום קודם שיחשך, והוא ממה שהביא התרומת הדשן (שם) שכתב כן אמנם כתב לישב המנהג שנהגו רוב העולם שמתחילים מבעוד יום ועיקר סעודתם בלילה. והביא בפסקי תשובות (סי׳ תרצה) שיש כמה מגדולי ישראל שהיו נוהגים כן לכתחלה.
מנהג קדום הוא
ומצאתי שיש מן הקדמונים שכבר נהגו לעשות כן בפורים שחל בערב שבת להתחיל הסעודה מבעוד יום ולהמשיכה בליל שבת, דבמאירי (כתובות ז.) כתב וז״ל: ואף אנו ואבותינו נוהגים בפורים שחל להיות בערב שבת שמתחילין בסעודה מבעוד יום עד שיקדש היום ופורסין מפה ומקדשין וגומרין הסעודה ומזכירין בה של פורים מטעם זה שהרי אף חמשה עשר יום נס הוא והדין נותן בה להזכיר בה של פורים אע״פ שעבר יום ארבסר בשעת הברכה וכו׳ עכ״ל.
וכן בספר נהר מצרים לרבי אהרן רפאל בן שמעון (סוף הלכות פורים) כתב וז״ל וכשחל פורים בערב שבת המנהג היפה והנעים הוא לעשות הסעודה בערב אחר תפלת מנחה ובאמצע הסעודה פורס מפה ומקדש וחוזר ואוכל סעודת שבת וכן כתב המהריק״ש בהגהותיו, ואחר כך מברכים זמן ואומר על הנסים דבתר תחלת סעודה אזלינן כדפסק מרן בסימן תרצה וכן סתם מרן להקל סי׳ פקח י׳ בלי חולק יעו״ש, ואחר כך מתפללים ערבית של שבת, וזו היא הדרך היותר ישרה וכן הוא מנהגנו בעיה״ק ירושלים ת״ו עכ״ל.
ונראה עוד לדייק מדברי המרדכי בכתב יד הביאו המגן אברהם (בסימן תרצה ס״ק ט) דאיירי בכמעשה דידן והביאו המג״א כדי להוכיח מדבריו שדעתו שיזכיר על הנסים אף כשיתפלל, אך לענין אי שרי לעשות כן משמע מדברי המרדכי והמגן אברהם דשרי לעשות כן לכתחלה.
וכן שמעתי על כמה קהילות של אדמו״רים שנוהגים האידנא לעשות כן.
העולה מדברינו:
שלכתחילה לא יעשה כן כיון שמכניס עצמו להרבה מחלוקות, אך הרוצה בכל זאת לעשות כן ודאי שיש לו על מי לסמוך ובפרט אם מכון בזה לשם שמים שיוכל לקיים מצוות היום בנחת וכדו׳.
ואם נוהג כן יש לו לשים לב לכמה עניינים.
- לכתחילה להתחיל הסעודה קודם חצי שעה מצאת הכוכבים (כמבואר בשו״ע סי׳ רלה סעי׳ ב, אך בדיעבד יכול להתחיל אפילו תוך חצי שעה ועיין בילקוט יוסף סי׳ רעא עמ׳ קמז).
- יש לפסוק מסעודה כמה דקות לפני השקיעה ולקבל על עצמו שבת כראוי (בבגדים נקיים וכו׳).
- נראה שמוטב שיאמר קבלת שבת ויתפלל תפילת ערבית קודם הקידוש (אך לא יעקור ממקום סעודתו לדעת השו״ע לגבי שינוי מקום באמצע סעודתו, לכך מוטב שיעשו התפלה באותו מקום שאכלו).
- קודם הקדוש יפרוס מפה על החלות ויסדר השולחן וינקהו מהפסולת וכו׳.
- אם שתה יין מקודם יאמר רק ברכת קידוש על הכוס ללא ברכת הגפן.
- אם אכל פת קודם לא יברך שוב המוציא, אך יבצע על לחם משנה אחר הקדוש.
- אחר הקדוש יאכל פת בשיעור מעט יותר מכביצה, [ובדיעבד בכזית סגי].
- בברכת המזון לא יזכיר על הנסים אלא רצה בלבד.
אמנם יש להבהיר דכל מה שכתבנו הוא דווקא לאלו שמצות הסעודת פורים שלהם הוא ביום זה, אך לאחרים כגון האורחים שבאים אליהם שמצוות הסעודת פורים שלהם הוא ביום אחר, לכאורה אין להם לעשות כן, כיון דסעודה גדולה היא שאסור לקובעה בערב שבת (אלא קודם שעה תשיעית, מדינא וממצוה כל היום, וכמו שכתבנו לעיל).
