הכנה למבחני דיינות: סיכום חושן משפט ג' סימנים ק"צ סעיף י' – קצ"א סעיף ג'

סימן קצ (המשך) קנין כסף

סעיף י והלאה: נתן מקצת דמים והמוכר עייל ונפיק אזוזי

(ב"מ עז: (ע'ייל ז'וזי) – עח.)

סדר הסעיפים: י-טז עייל ונפיק פרט אחר פרט; יז בר חלוקה או לא בקרקע ובמטלטלין; יח נמצא חסר דינר, וד' התשב"ץ בקנין בהערמה להבריח נכסיו

המשנ"ב (יא, כז, ותנד, טו וביאה"ל ריש תרמט, ומפנה לדבריו ביא) כ' להזהיר בציצית, מצה וד' מינים דבעי' 'לכם' שאם יהיה עייל ונפיק יבטל המקח ולא יהיה לכם. וידועים ד' הגרש"ז אוירבך בהקדמתו לס' ארבעת המינים שבמצות ד' המינים בערב החג אין את החשש, דדמי למוכר שדהו מפני רעתה שאז לא ימצא לזה קונים. במשנ"ב 'דרשו' סי' תנד הביאו בשם הגרי"ש אלישיב דפליג ע"ז. ולכאו' ד' הגרש"ז נסתרים מד' תורת גיטין ובית מאיר (אה"ע קכ) בבעל שקנה גט בהקפה, שלא תינשא לפני זמן התשלום ושישלם, שמא יהיה עייל ונפיק ויבטל המקח למפרע. ואולם הפת"ש (אה"ע קכ, ו) מעיר עליהם מקצ, יא. ובהליכות שלמה ד' מינים (עמ' ריא-ריג) בשם ס' תורת הקניינים מטו מהגרש"ז שאינו חוזר מפניהם ומ"מ אמר לציין להם (וע"ע מה שהעיר ע"ז בפתחי חושן ח"ה עמ' רב). וע' מ"ש בזה בשו"ת נתיבות אדם ח"ב (סי' א) וע' בשו"ת להורות נתן חי"א (סי' קכא) שהיקל יותר, וכעי"ז במהר"ם על הגמ' שם.

סעיפים י-טז

ציור שעליו נסדר את המחלוקות בנושא:

דירת קרקע בת חמשה חדרים בבית וגן נמכרה (אז) בשנים וחצי מיליון, שילם חצי מיליון ולא עמד בהתחייבויות על השאר, ואחר שבוע של התחשבות חזר בו המוכר מהמקח. בינתיים עלו המחירים והלוקח תובע חדר אחד צדדי כנגד החצי מיליון.

ובנושא 'עייל ונפיק אזוזי' י"א מחלוקות:

א) אם 'עייל ונפיק' עוקר קנין גמור. לבעל המאור והזכירו רע"א (קצ, יא) אינו מבטל, וישנו רק לעקור 'מי שפרע'.

להנימוקי יוסף בשם הרשב"א (והביאוהו ב"י ורע"א קצ, י) בקנין חזקה רק אם החזיק הלוקח מאליו בפני המוכר נעקר הקנין בעייל ונפיק, אבל אם אמר לו המוכר 'לך חזק וקני' חשיב כזקף המעות במלוה ושוב אין 'עייל ונפיק' מבטל הקנין. וההלכה ש'עייל ונפיק' יכול לבטל גם קנין גמור, כמ"ש רוה"ר וטוש"ע ס"י, ומסתימתם נראה דאפילו באמר 'לך חזק וקני'.

ב) מי יכול לחזור. הראב"ד והרשב"א – רק המוכר. רא"ש וסתימות רמב"ם – גם הלוקח, כ"כ ב"י ומכריע כמותם.

ג) בברייתא החוזר בו ידו על התחתונה. כשהמוכר חוזר בו יד הלוקח עה"ע לגבות עידית, ואף שבע"ח דינו בבינונית, תי' הש"ס: א' עידית שבאותה קרקע ומשום קנס. ב' עידית שבנכסיו דהוי המוכר בחזרתו 'מזיק' ללוקח שמכר נכסיו כדי לקנות. רא"ש וטור כתי' ב'. רי"ף רמב"ם ושו"ע (ושתיקת הרמ"א) כתי' א'.

ד) האם מבטל כל המקח או רק מה שעוד לא שילם. משמעויות סותרות בין לשון הברייתא ללשון רבא, לשון הברייתא: "רצה אומר לו וכו' או תן לי קרקע כנגד מעותיי" משמע שקנה כנגד מעותיו, ולשון רבא "לא קנה", משמע לא כלום. הר"ן תפס כמשמעות לשון הברייתא שהמקח חל כנגד מה ששילם, ואת לשון רבא העמיד שעשה קנין אחר ולא שילם כלום, ואת מעשה החמור שבטל משום חסרון זוז א' משום שאינו בר חלוקה. רבינו חננאל נוקט לשון רבא לעיקר שהמקח בטל לגמרי, ואת לשון הברייתא מעמיד באמר 'ערבוני יקון' (ויבואר להלן), והביאם ב"י.

ה) מי קרוי 'החוזר בו' שידו על התחתונה: לשון הברייתא: כל החוזר בו ידו על התחתונה, רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי, מהיכן מגביהו מן העידית. נחלקו הר"ן והרא"ש על מה חוזר 'מהיכן מגביהו מן העידית', אם על 'תן לי מעותיי' או על 'תן לי קרקע כנגד מעותיי'. דעת הרא"ש (לביאור הסמ"ע, וע' נתיבות) שחוזר על 'תן לי קרקע', שאותה מגבהו מן העידית, משום שכבר ברגע שעייל ונפיק אזוזי בטל כנגד מה שלא שילם, וה'חזרה' היא ממה שכבר שילם, שמזה יוכלו שניהם לחזור והחוזר בו ידו על התחתונה, ואם כן אין אפשרות של 'קיום מקח' ובהכרח ש'תן לי קרקע' אינו בתורת קיום מקח אלא כגביית חוב, ואותו יוכל לגבות מן העידית (כביאורה לעיל אות ג) וכשער של עכשיו כדין גביית חוב.

אך הר"ן חולק וסובר שאת מכר החלק ששולם א"א לבטל, וה'חזרה' אינה אלא מהחלק שלא שולם, והחוזר בו ממנה – שכנגדו יבחר אם לקיים את מקח השאר או לחזור גם ממנו, ובזה עצמו יבחר אם ליטול מעות או קרקע, ו'מהיכן מגביהו' חוזר על 'תן לי מעותיי' לצד שירצה לגבות חובו מקרקע שיגבהו מן העידית, ויהיה באמת כשער של עכשיו, אבל אם ירצה לקיים המקח באותו מקצת קרקע, לא יוכל ליטול אלא חלק ככחוש שבה כדין הלוקח חצי קרקע, ויגבהו כשער של שעת המקח, שהרי קיים את המקח באותו המקצת.

ונמצא שמלבד הנפ"מ הפשוטה ביניהם, האם יש ב' או ג' אפשרויות לזה שידו על העליונה (אם רק גביית חוב במעות או בקרקע, או גם קיום המקח באותו מקצת), נחלקו מי נחשב החוזר בו שתהיה ידו על התחתונה, האם החוזר מהחלק ששולם {כיון שממה שלא שולם המקח בטל מאליו – הרא"ש} או זה שחזר מהחלק שלא שולם {כי ממה ששולם אינו יכול לחזור אם ירצה שכנגדו לקיימו – הר"ן}. כן ביאר הסמ"ע.

מחלוקת מה פסק מרן כיון שהעתיק ל' הרמב"ם ולשונו סתרא מרישא לסיפא, רישא: "לא קנה הלוקח את כולה" משמע שקנה מקצתה וכהר"ן. וסיפא: "או קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת ונותן לו מהזיבורית שבה" משמע דקאי על תן לי קרקע וכהרא"ש.

הסמ"ע נוקט שדעתו כהרא"ש, ולשונו "לא קנה את כולה" אין להוכיח הא מקצתה קנה, אלא דמשום של"ק כולה אין מקח לחצאין ולא קנה כלום. הט"ז והנתיבות נוקטים שדעת מרן כהר"ן, וע"ע בביאור הגר"א.

ברמ"א עצמו יש סתירה וב' שיטות בדעתו. הסמ"ע הניח בצ"ע, והנתיבות מגיה להַפּך הלשון באופן שיוצא שהרמ"א כהר"ן.

ו) 'ערבוני יקון': שאומר שיקנה המקצת שנתן כנגד הכל. לרש"י מועיל כנגד מה שנתן ולתוס' מועיל כנגד הכל. וכ"פ הרמ"א.

ז) בברייתא ארשב"ג מלמדים אותם לומר וכו' שיזקוף את השאר במלוה וכך אין חשש עייל ונפיק. ונפסק ברמ"א כאן ס"י. (משמע ברש"י כאן שלא מועיל שט"ח דידיה וסותר למ"ש במקו"א, הובא בשיעור הקודם). דברי מלכיאל ח"ד כד סקנ"ח מביא שו"ע הגר"ז שלא לזקוף במלוה במכירת חמץ שלדעת ראשונים רבים אינו מועיל, ופי' כוונתו להרמב"ם והשו"ע שלא העתיקו את רשב"ג ונראה דמשום שת"ק פליג עליה. ובבדק הבית (קצה מחודש ז) נראה לא כמוהו, כך העיר הגר"י עמאר נר"ו ופי' ד' הגר"ז באופ"א. ובלא"ה במכירת חמץ נוקט הדב"מ שאין חשש דהוי כמוכר שדהו מפני רעתה, כיון שאם לא תחול המכירה ייאסר חמצו בהנאה.

ח) עייל ונפיק אינו מבטל המקח אלא באמר לו שלם היום, אבל אם קבע זמן לתשלום אינו מבטל המקח, כ"ד רבינו חננאל. והראב"ד פליג עליה דפעמים שצריך הכסף לאותו הזמן דוקא ואינו רוצה למכור סמוך לו שלא יוזילו נכסיו ולא לקבלו בשעת המכר שלא לבזבזו, אך בבוא הזמן דחוק במאוד למעות. וכ' הרא"ש שהכל לפי ראות עיני הדיין. וע' בדק הבית שהטיל שלום בין ר"ח והראב"ד שהכל לפי הענין, וכך פסק בשו"ע (טו).

ט) הר"ן: על אף שלדעתו (ע"ל אות ה) כששילם מקצת ועייל ונפיק יכול מי שידו עה"ע לקיים המקח כנגד המקצת כשער של שעת המקח, כשיש שטר אין שטר לחצאין והכל בטל. אבל הדרכי משה דייק מהטור בהיפך. ובהגה (טז) פסק כהר"ן.

כתובות (פז:) פוחתת כתובתה, היינו מודה שהאלף שכתוב בה אינו אלא מאתיים אבל טוענת שלא פרעם נפרעת שלא שבועה. ופריך במאי גביא בהאי שטרא הא חספא בעלמא הוא, ומוקי באומרת אמנה היתה בינינו. ומק' הקצה"ח הא אין שטר לחצאין. ומוכיח מזה שרק בשטר קנין אינו לחצאין אבל בשטר ראיה ישנו. והסכים עמו הנתיבות. ובשטר 'התחייבות' היינו שבשטר עצמו התחייב לה כתובה (ולא כבאופן הקודם שהתחייב בקנין והשטר אינו אלא ראיה) נחלקו הקצות והנתיבות, ודעת הקצה"ח דהוי כשטר קנין, אמנם הנתיבות ס"ל שהקנין חל על עצמו משום דגמר ומשעבד נפשיה אבל השטר אינו אלא שטר ראיה.

י) הרמ"ה (סט"ז): גדר 'עייל ונפיק' היינו לפחות פעמיים באותו היום. והמשפט הקנין (ח"א עמ' קנה) מביא מח' אחרונים אם ידוע שהיה דחוק למעות אך לא התנהג באופן הנ"ל. וע' שבט הלוי ח"ז סי' ריז.

יא) נתיבות (קצ, ז) כל גדרי 'עייל ונפיק' אינם אלא כשהמוכר רוצה לחזור והלוקח רוצה לתת כעת את הכל. אבל אם כשרוצה המוכר לחזור מדחהו עוד הלוקח 'לכשיהיה לי' אינו כן, אלא בטל לגמרי. ונו"נ האחרונים בדבריו (ע' משפט שלום). והנחל יצחק (סי' צו אות ד ענף א) הביא רשב"א  נגד הנתיבות (ויבואר להלן על קצא, ד) ונקט שהוא ספקא דדינא ואין להוציא מן המוחזק.

ב' נידונים נוספים בנושא:

סעיפים יב-יד

מהרמ"ה: המוכר כדי לגור בעיר אחרת הוי כמוכר שדהו מפני רעתה (סי"ב).

ב"מ (עח.) לגירסת הרמב"ם: מכר שוה ק' בר' ועייל ונפיק מיבעיא לן אי הוי כמוכר שדהו מפני רעתה. וסלקא בתיקו. ורש"י גריס: רצה למכור שוה ק' ולא מצא ומכר שוה ר' בזה הוי דין עייל ונפיק, אבל ביכול היה לטרוח ולמכור שוה הק' ומכר שוה הר' מיבעיא לן וסלקא בתיקו. והובאו שניהם בשו"ע (יג גירסת הרמב"ם, יד גי' רש"י).

והכרעת הדין כ' השו"ע בשני הספקות כהרמב"ם שהרוצה לחזור משניהם אינו יכול [וביאר הט"ז ע"פ תשו' הרשב"א משום שאין מקלקלים המקח הברור משום ספק אומדנא], ותפיסת המוכר מועילה [דהרמב"ם והשו"ע לשיטתם (רב, ג) שמועילה תפיסה בספקא דדינא. כן ביאר הגר"א. והנתיבות כ' דהכא מהני אף להתוס' והרא"ש והרמ"א שאינה מועילה, דמודו בתפיסה בטענת ברי (תוס' ב"מ ק. וע' קצה"ח רכג, א), ומש"ה הוזכרה כאן רק תפיסת מוכר שהוא יכול לטעון ברי דמאי דעייל ונפיק הוא בשביל דחיקת מעות, משא"כ לוקח שא"י לטעון ברי על מה שהיה בדעת המוכר. וע' בסמ"ע הסבר אחר בהכרעת מרן].

לאור האמור, בציור דלעיל: הלוקח יטען שרוצה לקיים המקח במקצת כדעת הר"ן, ואף שיוכל לתת לו מזיבורית שבה, מ"מ כיון שנוטל כשער של שעת המכר ירויח את 'עליית המחירים'. וגם לפי הרא"ש יוכל הלוקח לדרוש קרקע, אמנם לא כשער של אז, ואם ירצה המוכר לתת לו דירה מנכסיו במקום אחר, יאמר לו שאנו פוסקים מעידית שבה, ויכול לתבוע את החדר בדירה. ואם יטען המוכר שבשטר כתוב מכר על כל הדירה ואין שטר לחצאין, ישיב הלוקח ששטר התחייבות בנוסחים שלנו הוי להנתיבות כשטר ראיה שישנו לחצאין. ועוד יש לדון מצד דחשיב 'אינה בר חלוקה' כיון שאי אפשר לחלוק את הרישום בטאבו, וכן מצד הנתיבות הנ"ל שאין ללוקח עכשיו לשלם. ובודאי שצריך לדון מיהו המוחזק, וכתבנו רק צדדים לתוספת בהירות.

ע"כ י-טז, וכך הוא בסעיפים: י עייל ונפיק ידו על העליונה, יא מוכר שדהו מפני רעתה ודין עייל ונפיק במטלטלין, יב ע"ד עיר אחרת, יג שוה מנה במאתיים, יד יכול לטרוח, טו ר"ח ראב"ד ורא"ש לפי ראות הדיין, טז פעמיים באותו היום.

סעיף יז

דין 'עייל ונפיק' באינו בר חלוקה במטלטלין: בדעת רמב"ם כתב הטור שמדלא חילק נראה שנתן להם דין קרקע, דהיינו שאפילו באינו בר חלוקה קנה כנגד מעותיו. והב"י דחה הראיה, דאפשר שמחלק בין ב"ח לשאינו, שהרי גם בקרקע שייך אינו ב"ח כגון פחות מט' קבין וגם בה לא הזכיר חילוק. ומעשה ד'חמרא' (עז:) יפרש הרמב"ם ב'יין' שהוא בר חלוקה, שאם ב'חמור', א"כ מפורש בש"ס דין אינו בר חלוקה שלא קנה כלום והיה לו להזכירו.

ובראשונים בשם יש חולקים (בב"י) דבלא בר חלוקה קנה כולו, ובהכרח יפרשו 'חמרא' – יין, וידחקו שקנה כנגד מעותיו.

דעת הטור עצמו לחלק רק במטלטלים בין בר חלוקה, לאינו – שבו הכל בטל כי לא רצה להיות שותף עם הלוקח, אך בקרקע תמיד קנה כנגד מעותיו, ובטעמו יש ד' מהלכים: א) סמ"ע: משום שקרקע לעולם ברת חלוקה שראוי למוכרה למי שיש לו שדה בצדה [ובט"ז הקשה היאך נוכל לכופו ליטול מה שאין ראוי לו, וע"כ פי' כדלהלן]. ב) ט"ז בפי' א': הטור מחלק גם בקרקע, אלא שסתם קרקע היא גדולה וברת חלוקה. ג) ט"ז בפי' ב': החילוק הוא לגבי חזרת מוכר, שבקרקע יד הלוקח עה"ע לדרוש עידית, ובמטלטלין יכול המוכר לתת סובין, שכל מילי מיטב (ב"ק ז:). ובקצה"ח ביאר דאף להרא"ש דס"ל להלכה 'עידית שבנכסיו' וממילא יוכל לדרוש עידית דקרקע, אינו אלא בקונה קרקע, ולא בקונה מטלטלין. ד) נתיבות: בר חלוקה. קרקע יכול לומר איני רוצה למרות שהיא ברת חלוקה כי אי אפשר להשלים ממקום אחר, אבל מטלטלים יכול להשלים ממקו"א (רג, ב).

והשו"ע כאן פסק כהטור לחלק במטלטלין שבאינו בר חלוקה הכל בטל. וכתב ע"ז הסמ"ע שלא כתב בפירוש אם ס"ל הדין כן גם בקרקע או לא.

סעיף יח

טעה במנין המעות ולאחר זמן תבעו נקנה המקח ומחזיר לו השאר אפי' אחר כמה שנים.

מקורו (קידושין מז.): ושוין במכר שזה קנה, אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במאי קני, אר"נ הונא חברין מוקים לה במילי אוחרי, כגון נמצא חסר דינר.

האם יהיה כאן דין עייל ונפיק? הנתיבות פשיטא ליה שכן אם יהיה באותו היום.

קנין בהערמה: ב"י סוף הסימן בשם תשב"ץ: עשה קנין כדי להבריח נכסיו מהגויים, אין לו תוקף, ומדמי ליה לשטר אמנה (כתובות יט.). ולא דימהו לשטר מברחת (עח:), דשם הוי כמתנה לזמן ואוכל המקבל פירות, אבל כאן מפורש בתשב"ץ שמחזיר פירות, ועוד דמברחת אינו אלא במברחת כל נכסיה, ולכן תמה הנתיבות על הסמ"ע שציין מקורו למברחת.

וכ' עוד התשב"ץ, שגם אם ירצו לקיים המקח עכשיו לא יוכלו, דשטר זה חספא בעלמא הוא ודמי לשטר שמחלו, וגם הוי שטר מוקדם.

וע' משפט הקנין (ח"א עמ' קיט) דין קנין בהערמה, ומ"ש הפוס' ליישב חשש קנין בהערמה במכירת חמץ.

סימן קצא קנין שטר

שטר מכר מדינא דגמרא רק המוכר צריך לחתום ולא הקונה. כ"כ שו"ת מנחת יצחק ח"ו (קע, כא) מהמבואר כאן ס"א.

סעיפים א-ב

למרות ששטר חוב גם לגבות לאלתר אינו נכתב על החרס או על העלֶה משום דבעי' שיכול להתקיים בו "למען יעמדו ימים רבים" כדילפי' מקרא, כ' הסמ"ע שבשטר קנין אפשר משום שהעיקר שיוכל לקנות בו לשעתו.

קידושין (כו.): אמר שמואל, לא שנו אלא בשטר מתנה, אבל במכר לא קנה עד שיתן לו דמים [את כולם. ר"ן, הביאו ב"י כאן ורמ"א קצ, טז. וחלוק מקנין כסף במקום שכותבין את השטר דמהני נתינת מקצת דמים לכל המקח, משום שכאן לא הועיל הכסף לשם קנין, שהשטר הוא קונה, אלא רק לסמיכות דעת. ולקנות רק כנגד המעות א"א דאין שטר לחצאין]. וכ"פ השו"ע ס"ב.

ושם: מתיב רב המנונא וכו' כתב לו וכו' 'שדי מכורה לך' שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה. הוא מותיב לה והוא מפרק לה, במוכר שדהו מפני רעתה. רב אשי אמר, במתנה ביקש ליתנה לו, ולמה כתב לו לשון מכר כדי ליפות את כוחו.

אם תירוץ רב אשי חולק על תי' רב המנונא וההלכה – ד' אפשרויות בב"י: א) שבא לחלוק שגם במוכר מפני רעתה לא קנה, והלכה כמותו דבתרא הוא. ב) שאינו חולק אלא בא לתת טעם לד' ר"ה. ג) אינו חולק ובא לתרץ הברייתא באופ"א. ד) שחולק ואין הלכה כמותו, דסתמא דהש"ס (ב"מ עז:) קי"ל לסברת מוכר שדהו מפני רעתה.

תשו' הרשב"א (בב"י בסוף הסימן) על שטר שנכתב בערכאות גוים והתשלום הכתוב בו הוא במחילת כתובה, עולה ממנה ג' דברים: א. שטר הנעשה בערכאות שטר קנין הוא. גיטין (י:). (כ' קצה"ח, התם בגמ' מבואר הטעם משום שמגלה על קנין אחר, אבל הכא הרי היא מחילת מלוה ואינה קונה לרוה"ר וביניהם הרשב"א. ומבאר שאולי כאן ר"ל מצד דינא דמלכותא). ב. ששטרי דידן אף שהם בלשון עבר מוגדר שטר קנין. ג. שטר בלא כסף, שכאן משום המחילה חשיב כקיבל כסף וסמכא דעתו.

ה' יוצאים מן הכלל – ששטר קונה בלא דמים: א) מתנה. ב) מוכר שדהו מפני רעתה. ג) תנאי דאי פריש פריש (ב"י מה"ה כמו בקצ, ח, ומהרי"ט בשם מהריב"ל מסתפק, וכ' הנתיבות שאין ספקו מוציא מפשיטות הב"י וה"ה). ד) מחילת מלוה (תשו' הרשב"א). ה) זקף במלוה (נתיבות ססק"ב).

סעיף ג

שטרי דידן הכתובים בלשון עבר אי הוי שטר קנין או רק ראיה: להרא"ה, הרא"ש, איכא מ"ד במגיד משנה והטור: ראיה, כשטר הודאה. לבעל העיטור, הרמב"ן, הרשב"א, הר"ן, ה"ה בשם י"מ, הגהות ושו"ע (ג) [וב"י כאן וקצ, ז-ח]: שטר קנין, ושטר ראיה אינו אלא בלשון 'הודאה'.

ראיות וביאור לדעות שמועיל: "נתתי כסף השדה", "נתתיה לך". גיטין (מ:) "נתתיה לו" הרי היא שלו. והא דקידושין (כו. ובשו"ע כאן ס"א) כתב לו וכו' שדי נתונה לך וכו'  בלשון הווה אינו בדווקא. והטעם שמהני כ' הסמ"ע כיון שסו"ס מוזכר ענין מכירה.

הרמ"א בשם הרב המגיד והר"ן: אם התנה ופירש שיהיה שטר ראיה, הכל לפי תנאו.

חי' הרי"ם מק' למה לשון עבר לא יועיל גם להרא"ש וסיעתו מדין אודיתא, וכן הק' עמ"ש בסי' קפט שהמקח אינו נגמר בדברים, דיהני באודיתא. וע"ז מתרץ שאודיתא לא יכול לחייב צד שני, אבל כאן דהוא בלשון עבר ואינו מחייבו, קשה. והמטה שמעון בשם מהר"י בסאן סובר דאה"נ יועיל מדין אודיתא.

שכר הסופר על מי: גיטין (כ:) גבי גט מפורש דצ"ל משל הבעל. ובמקור הדין כ' הקצות שהוא מהכתוב בשטר מכר "ספר המקנה". ולפ"ז גם בשטר מכר הדין כן, וגרע מגט ששם עשו תקנת עגונות להקנותו לבעל. ומסיק מזה דשטרי דידן גם להלכה דהוי שטר קנין, אם לא שילם המוכר שכר הסופר הוי שטר ראיה. אבל הנתיבות סובר שזה אינו אלא על דמי הנייר ודיו, אבל שכר הסופר נלמד בגט מ'וכתב לה' ולפ"ז אינו בשטר מכר.

הרמב"ן סובר במקור הדין בגט שהוא מספר המקנה כהקצות, אלא דס"ל שלאחר תקנת העגונות כן הוא גם בשטר מכר שהקנוהו למוכר.

תשובות והנהגות (ח"ב ריח) טעם התשלום לרב במכירת חמץ משום שבדאורייתא לא סומכים על חזקה שליח עושה שליחותו (עירובין לב.) ולכן משלמים שיהיה פועל. טעם שני, דהרי בעינן שייחשב מקום החמץ רשות הגוי ולשם כך עושים קנין חצר, ועושים גם קנין אגב, ושכירות קרקע צריכה להיות בשטר וזה אינו אלא משל מוכר, ומבואר באה"ע (ריש סי' קכ) שאפילו בשליח צריך שיהיה הגט משל הבעל, ולכן משלם עבור סידורי המכירה ובתוכם הנייר.