הכנה למבחני דיינות: סיכום חושן משפט ג' סימנים קפ"ט – ק"צ סעיפים א' – ז'

תמצית השיעור:

הלכות קניינים – קפט-רד

סידור נושאי הסימנים: קפט – הקדמה – צורך בקניינים; קצ – כסף; קצא – שטר; קצב – חזקה; {קצג – המחובר לקרקע אימת הוי כקרקע; קצד – קניין לגוי ומגוי}; קצה – קנין סודר; קצו – קנין בעבדים; קצז – קנייני בהמה; קצח – קנין כסף במטלטלין; קצט – מתי מעות קונות במטלטלין; ר – קנין חצר; רא – סיטומתא; רב – קנין אגב; רג – חליפין שוה בשוה; רד – מחוסרי אמנה ומי שפרע.

עיקרי סוגיות קניינים: קידושין כה:-כח:, וב"ב פד:-פח. שני קניינים נוספים: סיטומתא ב"מ עד. אודיתא ב"ב קמט.

ד' דרגות בחלות העברת בעלות: א) קנין = העברת בעלות מוחלטת. ב) מתחתיו – מי שפרע בנתינת דמים במטלטלים (ריש פרק הזהב), והוא קללה. ג) תחתיו – מחוסר אמנה, בדברים (ב"מ מט), ומותר לקראו רשע [אחרונים]. ד) דרגה אחרונה – ודובר אמת בלבבו (ב"ב פח).

סימן קפט

נושא: הקדמה להל' קניינים – שצריך מעשה קנין. המקור לזה מסוגית מחוסרי אמנה בדברים (ב"מ מט) דאלמא בדברים אין קונה. זה שעדים אינם לקיום מגמ' קידושין סה: דלא איברו סהדי וכו'.

בדק הבית ומהרי"ט חולקים עם ט"ז וקצה"ח אם מקום הפקדון הוא רשות המפקיד או הנפקד ונ"מ להקנותו לנפקד בדיבורא מדין קנין חצר. מהרי"ט מקשה מהו מעשה הקנאת החצר, ומלא ייחד לו מקום שיכול להעבירו מקום. ועוד כשרוצה להקנות תם הפקדון ומקומו ופקדונו באים כאחד ואינו חצר המפקיד. ולכן מסיק כבד"ה. קצה"ח מיישב קושיותיו: א' קנין אכילת פירות להרמב"ם קונה ואף להראב"ד שאינו קונה במוחלט, מודה שתשמיש קונה קנין תשמיש. ב' כל המקומות מיוחדים. ג' אין באין כאחד בדיבור רק במעשה. נתיבות בפתיחה לסימן ר דוחה ראיית הקצה"ח משביל כרמים דתשמיש קונה לתשמיש, דאינו קנין אלא היתר שימוש וממילא אינו מועיל לחצר, וכן מחשיב נדון זה כמעשה משום דהדיבור אינו אלא מסיר מונע לחול המעשה.

סימן קצ נושא: קנין כסף

סעיף א – הקדמה לקנייני קרקע: קרקע נקנית בכסף שטר חזקה וסודר. ג' הראשונים משנה קידושין כו. ק"ס קידושין ג. סד"א דמקיחה קיחה משדה עפרון יועיל ק"ס באשה קמ"ל דלא מקניא {נפשה}, הא קרקע נקנה. ב"מ מז. ללוי דבכליו של מקנה נמצא נכסים שאין להם אחריות נקנים אגב שאין להם וזהו היפך המשנה קידושין כו. נמצא דבצורתו מועיל ק"ס בקרקע.

כ' הרמ"א שכל קניינים מהנו לשכירות, וציין לס' קצה ס"ט, ששם נח' תוס' ורא"ש בקנין סודר לשכירות.

סעיפים ב, ט – יסוד וגדרי קנין כסף:

מקור הקנין: "שדות בכסף יקנו".

מקור שאינו בפחות בשוה פרוטה: דרישה-סמ"ע בדעת ב"י: דומיא דשדה עפרון שהוא מקור הקנין לקידושין ומהם למכר, ולמד מזה שצריך כסף שיווי דומיא דקרא דשדה עפרון. ט"ז ונתיבות: מוכיח מפרוטה דאשה ומברייתא דערבוני יקון וממתנה ע"מ להחזיר שאין צריך, והמקור גם לענין פחות משו"פ אינו משדה עפרון אלא משדות בכסף יקנו, וכונת ב"י ללמוד מתוס' קידושין (ג.) שבפחות משו"פ ל"ח 'כסף', ומש"ה "שדות בכסף יקנו". ונ"מ כשמקנה הקונה פרוטה למקנה כדי שיקנה לו בה שזהו להדיא לחלות ולא שיווי.

גדרים – ד' נידונים:

א) מלוה. ב) ממרנ"י. ג) שט"ח דאחרים. ד) שט"ח דידיה:

א) מחילת מלוה: סתירה בקידושין מז. מלוה להוצאה ניתנה ואינה קונה. ב"מ מו: וקידושין כח חוב מחמת מכר מעמידין על דין תורה ומעות קונות. הרמב"ם נוקט לעיקר הסוגיא השניה ומחילת מלוה קונה [ולתלמידי הרשב"א מקורו מב"מ מח. ע' ב"י קצט, ב]. הראב"ד ורוב הראשונים חולקים ומתרצים את הסוגיא השניה דבהנאת מחילת מלוה. [ובדעת הרי"ף נחלק הראשונים]. שו"ע רד ס"י פסק יש ויש ורוה"ר ביש בתרא לענין מי שפרע וה"ה לענין קנין כסף דשורש אחד הוא. ובקצה בס"י סתם דלא כהרמב"ם, וכ"כ בסתמות הש"ך שמלוה אינה קונה.

ב) ממרנ"י – ("תווי קנייה של רמי לוי") – חוץ מ"יש שרצו לומר" שהביא הש"ך שהוא כשטרות ואינו עושה מקח, כולם נוקטים שהוא כסף לכל דבר, ושאני משט"ח דלהלן משום דאינו בר מחילה.

ג) שט"ח דאחרים – לכאורה הוא מחלוקת רש"י קידושין מח. נגד התוס' (ב"ב קמז:, ב"מ טז.) ש"ך וקצה"ח, ש"ך מוכיח מקידושין מח. המקדש אשה בשט"ח דאחרים מחלוקת אם לא סמכא דעתה משום דחזר ומחלו מחול או דלא שביק לדידי וכו'. אלמא דוקא באשה י"א דסמכא דעתה אבל בעלמא לכ"ע לא סמכא דעתיה ("לפני המחילה"). וקצה"ח מוכיח מתוס' דדוקא אשה לא סמכא דעתה משום דכסיפא לה מילתא למיתבעיה בב"ד ("אחר המחילה") אבל אחריני לא כסיפא וסמכא דעתייהו.

ד) התחייבות בשט"ח דידיה על סך מסוים אם מועיל להיות קנין כסף, ראב"ד ורא"ש נגד רמב"ן ורשב"א. קידושין ח. המקדש אשה במנה והניח עליו משכון, מנה אין כאן משכון אין כאן (ונפסק בסעיף ט). בביאורו נחלקו; להרא"ש משום שהמשכון אינו אלא ערבות על ההתחייבות אבל כאן אין התחייבות דמילי נינהו ואין על מה להיות ערב. להרמב"ן החסרון משום שהכסף אצל הלוקח ואגיד גביה, אף שההתחייבות חלה. ונ"מ בכותב שט"ח על עצמו שההתחייבות ודאי חלה אבל עדיין אגיד גביה, להרמב"ן לא קונה ולהרא"ש קונה.

ראיות: כתובות קב מתחייב בשטר לכהן אינו חל מהתורה אלא לכשיתן וקשיא להרא"ש. קידושין ה. בשטר מנלן ק"ו מכסף שאינו מוציא ומכניס וק"ו לשטר שמוציא שיכניס ופריך מה לכסף שכן פודים בו הקדש ומע"ש משא"כ שטר [ופירשו רש"י על התחייבות בשטר]. ומדלא פריך מה לשטר שא"א לקדש בו אשה מוכח כהרא"ש שמועיל. וע' קצה"ח בישוב הראשונים, ועע"ש מקידושין טז. שנראה להדיא כהרא"ש.

ב"ח ומחנ"א ס"ל דגם להרמב"ן אין בעיה של אגיד גביה אלא בקידושי אשה ולא במכר דעלמא. ונסתר לכאורה מש"ס דההיא אמתא (קידושין ח:).

פת"ש מביא ש"ך שאין שטר דידיה עושה קנין אלא התחייבות ונ"מ לתת חפץ דומה אחר.

בדעת ש"ע ורמ"א יש ראיות לכאן ולכאן מה ס"ל להלכה בזה ואכמ"ל.

סעיפים ג-ה:

קנין כסף מדיני ערב, ועבד כנעני, ושניהם, ואדם חשוב, במוכר ובאשה: למדים מערב, שאפשר לומר תן מנה לפלוני ואקדש אני לך או אמכור לך, ומעבד כנעני שאפשר לומר תן לי מנה ואקדש לפלוני או אמכור לו, משניהם תן מנה לפלוני ואקדש אני לו או אמכור לו, ואדם חשוב – טול מנה ואקדש אני או אמכור לך.

בגמ' נאמר כ"ז בקידושי אשה ומסיק אח"כ רבא וכן לענין ממונא, והרי"ף והרא"ש השמיטוהו אלמא ס"ל דאף אחד מהם אינו במכר, והרמב"ם הביא רק ערב לענין מכר, ור"ח וטור פסקו הכל גם במכר.

נידונים:

האם צריך אמירה של הקונה: טור – צריך [מלבד אדם חשוב שאז צריך שיאמר המוכר ול"צ הקונה], בדק הבית – לא צריך, רק בקידושין משום נתן הוא ואמרה היא. [הרמ"א – בערב (ס"ג) ואדם חשוב (ס"ו) לא צריך גילוי רצונו בדיבור, שבהם עצם פעולת התשלום או הקבלה מוכיחה רצון, ובעבד כנעני או שניהם (סע' ד-ה) צריך לדבר כי אינו פועל בעצמו].

כרטיס אשראי [שהוא תשלום של חב' האשראי עבור הקונה אך יחוייב להחזיר לה בסוף החודש] אם נחשב כ'עבד כנעני' ונכנס במחלוקת הראשונים הנ"ל – תלוי במחלוקת קצות ונתיבות בתירוץ ד' הרמ"א שהצריך אמירת הלוקח ולא סגי ב'זכין'. הקצות תי' שהלוקח מחזיר הדמים למשלם ואינו זכות. והשיגו הנתיבות דזו הלואה ולא דין עבד כנעני, ותירץ להרמ"א דהאופן של 'עבד כנעני' נעשה במאה מתוך אלף והשאר ישלים הלוקח ולהכי אינו 'זכות' ברור כי אולי לא חפץ בזה. ולדעת הקצות שהוא כעבד כנעני, יש לדון אם בעלות חברת האשראי של גויים, אם ע"כ מדין שליחות (ר"ח מבריסק וחזו"א) ואז ליתא בגוי, או לא (קצה"ח ורע"א).

מטלטלין אם נקנים בקנין הנאת אדם חשוב, אי הוי ההנאה רק קנין כסף או כחליפין, ר"ח כ' שהוא כסודר דחליפין, וכ' הר"ן (ג. מדפי הרי"ף) והביאו ב"י שהוא גם ק"כ דהא מהני באשה. קצה"ח כ' שהוא לשיטתו שכל מה שלא מרקיב הוי כלי אבל לדידן [דקי"ל כרש"י דדוקא כלי ממש (בשו"ע רג, ח וש"ך שם) ותוס' דגם בע"ח שעושים בהם מלאכה אך לא שאר מילי (ברמ"א קצה, ב)] אינו. וסתימות הפוס' (ב"י סו"ס ר, דרכ"מ שם סק"א, סמ"ע ר סקל"ב, נתיבות שם) שהעתיקו ד' ר"ח אינו כן, והנתיבות כאן מבאר דהוי כחליפי שוה בשוה מכיון שמלבד אותה הנאה אינו מקבל משהו, והם מהנו גם בפירי [אבל אם יהיה לא בשיווי אלא רק למעשה קנין, כשמשלם אח"כ מלוא השיווי, לא יהני לדידן דהוי פירי].

הנאת 'אדם חשוב' האם מהניא להיעשות ק"ס בכליו של מקנה. סתמא בסי' קצה דלא מהני וצ"ב מדוע. קצה"ח ביאר משום דחשיבא פירא. ר"ן משום דאינה מתנה גמורה אלא 'קני על מנת להקנות', ובזה אין הנאת אדם חשוב.

מתנה על מנת להחזיר אם יוצרת הנאת אדם חשוב לק"כ: ב"ח מדמי לה לקני ע"מ להקנות דלא מהני [והביאו רעק"א כאן] וקצוה"ח כ' שאינו מוכרח.

בערב וע"כ ושניהם אם מהני במטלטלים משמעות דרכי משה ר"ס ר' דמהני, והשיגו הנתיבות (בסוה"ס) דהוו ק"כ ואינו קונה במטלטלין, והמחנ"א צידד לומר דקונה גם בהם למקצת ראשונים בגדר עב"כ וכן משום דהוי מילתא דל"ש דמהני בה ק"כ במטלטלין, והשיב עליו הנתיבות (רד סק"א) ע"ש.

סעיפים ז, ח:

באתרא דכתבי שטרא לא קונה עד שיתן שטר (ממימרא דרב בקידושין כו.), ויכול אחד מהם להתנות שיקנה לו אחד מהם אם ירצה (כהא דר"א בר אבין שם).

ובזה ו' נידונים:

א) טעם הדין שאין קונה בלא שטר: המנ"ח (מצוה שלו) כ' שהוא מדאורייתא משום חסרון גמירות דעת (וכ"מ רש"י שם). והחזו"א (חו"מ ליקוטים סי' טז אות ה) כ' דלא יתכן שקנין דאורייתא ייעקר מחמת כן, ולדעתו זו תק"ח ומסתייע מד' הרשב"א שם. וכ"מ בב"י סי' קצח ורד [וע"ע קצה].

ב) אם דווקא בשטר קנין או גם בראיה: ר"ן מביא י"א שדוקא בשטר קנין שכולל גם ראיה ולכן לא סמכא דעתיה בלעדיו, והוא גופיה חולק דגם בשטר ראיה לא סמכא דעתיה [וע' ב"י שם שנחלק ע"ד הר"ן אם יש להוכיח דעת הרמב"ם בזה].

ג) נשבע לקיים המקח אם מסתלק חסרון גמירות דעת: פת"ש רה, א הביא משער משפט שמהר"י בן לב מסתפק. והנתיבות סי' קצא סובר דהוי כפירש והתנה דחל בלי שטר.

ד) אם גם המוכר יכול לחזור, שהרי עקירת הקנין מצד דעת הלוקח: פת"ש בשם רשמי שאלה כ' שיש ללמוד מדין עייל ונפיק דלקמן שיכול גם המוכר לחזור, ומסתייע גם מהרמ"א רכז, ב.

ה) קניינים אחרים באתרא דכתבי שטרא: חזקה – כ' ב"י (קצב) ורמ"א (קצב, טז) דמהני. סודר – פת"ש א' וה' הביא ממהריב"ל שמסתפק ומכריע דמהני עכ"פ בב' קנינים יחד ככסף וסודר. ורדב"ז וחוט המשולש ס"ל דמועיל. ופת"ש כ' ללמוד מד' הרמב"ן שכ' שהחמיר בחזקה והיקל בסודר, א"כ כ"ש לדידן שחזקה מהניא שיועיל סודר. ושוב חזר בו דאינו כ"ש ודוקא חזקה דהיא קנין בגוף הקרקע משא"כ סודר, ודקדק כן ממה שלא הגיה כן הרמ"א בקצה לומר דמהני כמו שהגיה בקצב. וחזו"א (שם) ואג"מ (ח"א חו"מ סי' מד) מכריעים דהוי ספקא דדינא. ואשר לשלמה (סי' מד) כ' בדעת השו"ע שמועיל.

ו) מוכר שדהו מפני רעתה: פת"ש קצ סק"ו הביא מבאר יצחק לדייק מתשו' הרשב"א שאין צריך כתיבת השטר, מפני שהלוקח יודע שהמוכר לא יחזור וסמיך דעתיה, ושנתיבות קצא בשם מהרי"ט חולק.