פרשת מטות באור חדש: משנתו המפתיעה של האור החיים הקדוש

הנושא הראשון: ענייני נדרים ונזירות

נושא זה עוסק באישה שנודרת ובבעלה, האם הפר לה את הנדר או לא. התורה מצווה: "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמור". האור החיים הקדוש מפרש מדוע נאמרה ההדגשה "לראשי המטות" בשלושה אופנים:

• פירוש ראשון: כדי למנוע זלזול בנדרים ושבועות, היתר נדרים נמסר רק לגדולי ישראל. הדבר הועלם מהעם כדי שלא יבואו לזלזל בנדרים אחרי שיידעו את ההיתרים.

• פירוש שני: המצווה עצמה מוטלת על ראשי המטות, אך המילה "לאמור" משמעותה שעליהם להורות את ההלכה ולומר אותה לבני ישראל.

• פירוש שלישי: בדרך כלל אדם צריך להיות זהיר בנדרים, ואפילו אם הוא מקיים אותם יש על כך עונש חמור. החריג לכך הוא נדרים שנועדו להרחקה מעריות, שבהם מותר לנדור כדי להתגבר על היצר, וזה נרמז בפסוק כתגבורת נגד התאווה.

כמו כן, על הכפילות בפסוק "כי ידור נדר לה' או הישבע שבועה", מסביר האור החיים:

• האחד מדבר על נדרי רשות (דברי חול שאין בהם מצווה), שאותם אחרים יכולים להתיר.

• השני מדבר על צורכי מצווה (נדרי קדושה ונדרי שמיים), שבהם אין תנאי שאחרים יכולים להתיר, כיוון שנדרו אותם לצורך מצווה.

הנושא השני: נקמת בני ישראל במדיין

הנושא מתחיל בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמור". האור החיים שואל מדוע משתמשים במילה "דיבור" (לשון קשה) ולצידה "לאמור" (לשון רכה)?

• משה רבנו לא רצה למות, וה' פייס אותו שאם יחיה עוד שנים רבות, בני ישראל לא יראו במפלת אויביהם ומדיין לא תיכבש.

• כיוון שמשה נתפייס, היה קשה לקדוש ברוך הוא לגזור עליו מיתה. לכן, "דיבור" מסמל את הקושי על מיטת משה, ואילו "לאמור" הוא הפיוס על כך שבני ישראל יוכלו לראות בנקמת שונאיהם.

מסירות הנפש של משה ומהות הנקמה:

• התורה אומרת למשה: "נְקֹם… ואחר תֵּאָסֵף". האור החיים מדגיש את מסירות הנפש של משה, שהבין שמיד לאחר הנקמה הוא ייאסף אל עמיו.

• האור החיים שואל: כיצד משה יכול לנקום אם הוא כלל לא יוצא למלחמה? על כך הוא משיב בשני פירושים: או שמשה יכין את כל האסטרטגיה וסדר המלחמה וכך הם ינצחו, או שהכוונה היא להכנה רוחנית של העם למלחמה, כדי שלא יתעורר עליהם המקטרג של חטא העגל.

• כמו כן, הנקמה במדיין נועדה להיות תיקון לכך שמשה נתרפה במעשה זמרי, ולא נקם עד שעמד פנחס.

היציאה למלחמה:

• משה אומר לעם: "החלצו מאיתכם אנשים לצבא". משה לא בחר באנשים ספציפיים, כיוון שאף אחד לא יכול לדעת מי נקי ממחשבות ומחטא גילוי עריות שהיה עם מדיין. לכן, כל מי שידע בעצמו שהוא נקי יצא למלחמה מעצמו, וכך נמסרו בדיוק אלף איש לכל מטה שהיו נקיים לגמרי.

• משה שלח במיוחד את פנחס למלחמה, כדי שתעמוד להם זכותו שקינא במעשה זמרי, וכך מנע את הקטרוג של גילוי עריות.

• נשות מדיין התחייבו מיתה. האור החיים מסביר שלא עמדה להן "טענת אונס" (שהיו כפופות לאבותיהן ולבעליהן), משום שהן החטיאו את ישראל הרבה מעבר למה שהתבקשו: הן התבקשו רק להחטיא בגילוי עריות, אך הוסיפו והחטיאו את ישראל גם בעבודה זרה של בעל פעור.

הנושא השלישי: מכס השלל והמלקוח

נושא זה עוסק בכל השלל והמלקוח שנלקחו במלחמה ממדיין, אותם ציווה משה להרים למכס לה'.

• התורה סופרת ומפרטת את כל הנושא כדי ללמד אותנו כיצד התורה חישבה את המעשרות. מכאן מגיע הכלל שחומש המעשרות מחושב מִלְּגָו (מבפנים) ולא מִלְּבַר (מבחוץ).

• משה ואלעזר הכהן לקחו את הזהב ושרי המאות והביאו אותם אל אוהל מועד לזיכרון לבני ישראל "לפני ה'".

• האור החיים מדייק שהביטוי "לפני ה'" מתייחס לאנשי המלחמה שהיו ראויים להיות לפני ה' כי לא נכשלו בחטא. כדי לא להיכשל במראית עין כשהם הוציאו את הנזמים מהנשים המדייניות, הלוחמים טחו את פניהם בטיט ורפש כדי שלא יסתכלו עליהן ויפרקו את הנזמים בעיוורון.

הנושא הרביעי: פרשת בני גד ובני ראובן

בני גד ובני ראובן ביקשו ממשה לקחת נחלה מעבר לירדן בגלל רוב הצאן שהיה להם.

• טענות משה: הארץ שייכת לכולם, ובקשתכם תגרום לכולם לפחד ולא להילחם (כמו בחטא המרגלים).

• תשובת בני גד וראובן: ה' הוא זה שכובש ומוריש את הארץ, ולכן אין ממה לפחד. הם טענו שלארץ שמעבר לירדן יש דין של קדושת ארץ ישראל כיוון שנכבשה על ידי מלך ונביא מדעת רוב בני ישראל (מה שנקרא "כיבוש רבים"), ולכן הם לא נחשבים כיוצאים לחוץ לארץ.

• הסבר משה: אכן ה' עושה מלחמות, אבל יש כאן עניין של "מראית עין". כשהאחים יראו שאתם לא באים, הם יחשבו שאתם מפחדים וגם הם לא ירצו לצאת למלחמה. בנוסף, נחלת סיחון ועוג היא לא הארץ שה' הבטיח לאברהם.

ההסכם וקניין הארץ:

• "ויגשו אליו": לאחר שמשה כעס, בני גד וראובן עשו בעצמם הנהגת הרחקה, התרחקו ממשה, ואז ניגשו שוב.

• הם אמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו". האור החיים מסביר שהם הקדימו את המילה "נבנה" כדי לעשות פעולה ממשית של תפיסת הקרקע. זאת על פי דין "אסמכתא" (כפי שמבאר הרמב"ם), שאומר שהבטחה עתידית אינה תופסת קניין, אלא נדרש קודם לעשות את המעשה בפועל ורק לאחמ"כ לומר את התנאי.

• הם הזכירו את הילדים (הטף) שישבו בערי מבצר, כדי שיוכלו להיות רגועים בעת המלחמה ולא ישובו לביתם עד שכל ישראל ינחלו את נחלתם (עיכוב של 14 שנה – שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה).

• משה עונה להם: "בנו לכם" – היינו, כרצונכם, לחזק את הקניין.

תנאי "לפני ה'":

• משה מוסיף: "אם תחלצו לפני ה' למלחמה". מדוע הוסיף זאת? כי משה ראה שהרצון שלהם במלחמה הוא כדי לנחול את הארץ מעבר לירדן ולא לשם נקמת ה'. על פי הרמב"ם, רק מי שנלחם בכל ליבו וכוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא יאונה לו שום נזק ויזכה לחיי עולם הבא. לכן משה חשש שאם יילחמו רק עבור הארץ, הם עלולים להינזק, והורה להם שההליכה חייבת להיות "לפני ה'" לשם שמיים ולא רק עבור ישראל או עבור עצמם, ובכך להרבות את זכותם (כי זכות של 100 אנשים אינה דומה לזכות של 101 אנשים).

• התנאי השני היה שכולם יעברו יחד ("כל חלוץ") – כך לא יהיה מסך של עוונות שיפריד בינם לבין הקדוש ברוך הוא, ולא ייפקד מהם איש.

• משה אומר להם שאם יתכוונו לשם שמיים, הם אפילו לא יצטרכו להילחם – ה' בעצמו יגרש את אויביו מפניו ("עד הורישו את אויביו מפניו"). האור החיים מסביר שה' שוכן בירושלים ואינו חפץ לראות את אויביו בארצו החביבה, ולכן אם ילחמו לשם שמיים, ה' יעבירם בעצמו.

• רק כך הארץ מעבר לירדן תקבל קדושה כארץ ישראל. משה מזהיר שאם לא יעמדו בתנאי, כל ההבטחות יתבטלו, והדבר ייחשב להם כחטא שעלול לעמוד להם לרועץ בשעת סכנה.

קבלת התנאי על ידי בני גד וראובן:

• בני גד וראובן הבינו את תוכחתו של משה, שבהתחלה הקדימו את צאנם ומקנם לילדיהם, ותיקנו זאת כשאמרו: "טפנו, נשינו, מקננו וכל בהמתנו" (הקדימו את הטף).

• הם גם תיקנו את נושא הכוונה, ואמרו "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'" – לקחו על עצמם להילחם לשם שמיים ולא רק בשביל הקרקע.

• לבסוף הוסיפו: "עבדיך יעשו כאשר אדוני מצווה" – כלומר, נעשה את ציוויך גם בלי תנאי נתינת הארץ, פשוט בגלל שאתה משה המלך וציוויך הוא בבחינת מלחמת חובה עבורנו. בעקבות כך, הבטיח להם משה שנתינת הארץ תתקיים כבר מעכשיו.