הנה, מצויים שני סוגי לחם שום. הא' עשוי מעיסה רגילה אלא שמורחים מעליו ממרח העשוי מרסק שום ושמן ואופים, וזה אין ספק שברכתו המוציא לחם מן הארץ, וכמ"ש בכיו"ב הפוסקים על פיצה ועל לחם עג'ין. והב' ובו נדבר הוא שמערבים שמן ושומים כתושים או אבקת שום בעיסה עצמה ואופים כך.
להלכה:
- לחם שום העשוי כעיסת לחם אלא שמרחו מעליה שום מרוסק ושמן ואפו ברכתה המוציא לחם מן הארץ.
- לחם שום (שמעורב שום בבצק) קטן שניכר שנעשה לקינוח ברכתו בורא מיני מזונות לכ"ע.
- לחם שום גדול העשוי בצורת פת: אם השום כתוש (או אבקת שום) מעורבת היטב בכל העיסה וניכרת בה (אף קודם האפיה) ברכתו בורא מיני מזונות (ולבני אשכנז המוציא).
- ואם השום עשוי חתיכות גדולות ולא מעורב היטב בעיסה ורק שבזמן האפיה נותן טעמו בבצק ברכתו המוציא לחם מן הארץ.
הערה: התייחסנו רק לענין תערובת השום בעיסה. כמובן שיש לתת את הדעת שאם עירבו כל כך הרבה שמן או סוכר עד שניכר בעיסה (וזה מצוי ביותר בפרט לדידן שצריך רק שיהיה ניכר טעמו שאינו פת) שבזה ברכתו במ"מ גם באופנים א' וד'. ופשוט.
מקורות:
והנה ידועה בשערים המצויינים בהלכה מח' הפוסקים (הובאה ביתה יוסף סי' קסח) לענין פת הבאה בכסנין שברכתה במ"מ, מה היא. שלדעת הר"ח היא פת הממולאת בדבש ושקדים וכיו"ב, ולרב האי גאון היינו פת נכססת, ולהרמב"ם היינו פת שנילושה בסוקא"ר או שמן או מיני תבלין ואפאה. יעויין בב"י שם שפסק ככל הפירושים מכח ספק דרבנן לקולא [ולכאורה צ"ע באכל כביצה ושבע דחייב מה"ת. ושו"ר שכבר נסתפק כן הפמ"ג. וי"ל[1]]. ולפ"ז היה נראה בפשיטות שלדעת הרמב"ם לא גרע שום משאר מיני תבלין, ואם ניכר טעמו בעיסה יש לברך על לחם שום זה במ"מ.
אלא שלכאורה יש להקשות בהקדם קושיית הפוסקים על מ"ש מרן בש"ע (שם סעיף יז) גבי לחם הממולא בשר ודגים דברכתו המוציא לחם מן הארץ ואין דינו כדין פת הבאה בכיסנין. ובשלמא להט"ז ודעימיה שהש"ע איירי דווקא בקבע סעודתו עליו וא"כ גם זה דין פת הבאה בכיסנין לו, וכן יש לומר בנ"ד אף כשמתובל בדבר שדרך לאכלו בסעודה. אלא שלדעת המ"א שהש"ע איירי אפילו בלא קבע, ומחלק בין מילוי דבש ושקדים שאין דרך לקבוע סעודתו עליו למילוי בשר או דגים או גבינה שכן דרך לקבוע[2] דבזה אף בלא קביעות מברך המוציא לחם מן הארץ. ובאמת שהכה"ח (אות זן) כ' שיש להסתפק בלחם שנילוש ברוטב של בשר ולחשוב אותם כמו המולייתא שיש פלוגתא בזה ועל כן אין לאכלם אלא בתוך סעודה כו'. ע"ש. ולפמ"ש מרן זצוק"ל בחזו"ע (עמ' סז) לברך על המולייתא המוציא, א"כ לכאורה י"ל דה"ה בנ"ד שיברך על לחם שום המוציא.
אמנם המעיין בבית יוסף בביאור דעת הרמב"ם הנ"ל יראה לכאורה דזה אינו. שכתב וז"ל, והיה נראה לומר דהיינו דוקא בשלא נתן מים אלא מעט אבל אם נתן בה מים הרבה אע"ג שנתן בה גם כן שאר משקין כיון דמיעוטא נינהו בטלים הם לגבי המים ויש לאותה עיסה דין פת לכל דבר והכי דייק לישניה שכתב שנילושה בדבש וכו' דאם לא כן הוה ליה למימר עיסה שנתן לתוכה דבש וכו' אלא דממה שכתב או שעירב בה מיני תבלין איכא למידק איפכא דהא תערובת תבלין דבר מועט הוא ואפילו הכי מוציאו מתורת לחם לענין המוציא ותדע דהא עיסה שנילושה במי פירות תנן (חלה פ"ב מ"ב) דחייבת בחלה ואפילו הכי אינו מברך עליה המוציא כל שלא קבע עליה הילכך על כרחך לומר דלאו במידי דמיקרי לחם תליא מילתא אלא לא קבעו חכמים לברך המוציא ושלש ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש בה שום תערובת ממי פירות או מתבלין כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו והוא שיהיה טעם התערובת ניכר בעיסה דומיא דעירב בה מיני תבלין שטעמם ניכר בעיסה וזה נראה עיקר ולישנא דנילושה דנקט הרמב"ם לאו דוקא. עכ"ל. הרי דעת שפתיו ברור מללו דלדעת הרמב"ם אין לך ברכת המוציא אלא על לחם שנילוש במים לבד בלי שום תערובת (שטעמה ניכר) וא"כ בנ"ד יש להורות לברך במ"מ. ואם נפשך לומר שחזינן דהאידנא קובעים עליהם סעודה, מה שנענה בחלות מתוקות שאע"פ שאוכלים מהם ואפ' בסעודות שבת, לא נשתנית ברכתם להמוציא עד שיאכל מהם כשיעור שלש או ארבע ביצים, נענה גם בלחם שום [ע' יבי"א ח"י חאו"ח סי' יט וחזו"ע ברכות עמ' נה והלאה].
וכן נראה לכאורה ממה שפסק מרן הש"ע בסי' תנה דמצה שנילושה בקצח (קימ"ל) או בשומשמין או במיני תבלין כשרה כיון שיש בה טעם מצה. ומקורו בגמ' במנחות (כג:) תיבלה בקצח בשומשמין ובכל מיני תבלין כשרה, מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת. ע"כ. וכתבוה הרא"ש והמרדכי וכן הרמב"ם בפרק ה' (ה"כ). וכתב הראב"ד (פ"ו ה"ה) דכשתבלה משנאפית מיירי כלומר דאם לא כן הוה ליה מצה עשירה ואין יוצאין בה ידי חובת מצה. וכתב הרב המגיד שדוחק הוא לומר כן ויותר נראה לי דההוא תנא אינו סובר דלחם עוני אתי למעוטי מצה עשירה אלא למעוטי מעשר שני וכדברי רבי יוסי הגלילי בפרק כל שעה (לו.) ולא קיימא לן כוותיה, ומכל מקום ילפינן דתבלין אינם מחמיצין.
והקשה המ"א דלכאורה נראה מהש"ע דכשרה לצאת בה י"ח וזה אינו כמ"ש ה"ה לדחות קושיית הראב"ד על הרמב"ם (ר"ל דבין להראב"ד ובין לה"ה דינה כפת הבאה בכיסנין). ולענ"ד גם דעת הש"ע כן אלא שנמשך אחר לשון הגמרא. וגם המ"א לא התכוין רק להעיר על דוחק הלשון. כנלע"ד. [אמנם ע' מ"א סי' קסח סקט"ז ומש"כ עליו הפנ"מ ח"א סי' סח].
איך שיהיה, לנ"ד למדנו שעל לחם שום (או שנילוש עם רוטב בשר) יש לברך במ"מ דלא גרע מקצח ושומשמין. ועל כרחנו לחלק בין מילוי הפת שבזה אם ממולא בדברים שהדרך לקבוע עליהם סעודה (בשר, דגים, גבינה) ולכן אינם נקראים פהב"כ כיוון שסוף סוף הלחם נפרד מהם והוא העיקר, לבין מה שמערבים בבצק עצמו מין תבלין כלשהו שניכר בעיסה שבזה אין דרך בני אדם לקבוע סעודה על לחם כזה. ודלא כמו שרצה הכה"ח להשוותם.
וכן נראה דעת הרב בא"ח שכ' בפרשת פנחס (שנה א' סוף הלכה כ') וז"ל, ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות פה גלוסקאות דקים וקטנים שקורים אותן ג'ראדיק או בעאבע ועושים אותם מעיסה שבלילתה עבה ומניחים בה שמן שומשמין ויש מניחין בה גם תבלין שקורים בערבי חוייג' (קימ"ל) ומברכים עליהם בורא מיני מזונות וברכה מעין שלש וצריך להזהירם שיתנו בה שמן שיעור מספיק שנכר ונרגש לחך יטעם לאכל. ובוודאי דאותם המניחים בה תבלין הנזכר היא עדיף טפי כי התבלין נרגשין וניכרין יותר, אך אין כל בני אדם ניחא להו לתת תבלין הנזכר. ע"כ. הרי שפסק שתבלין כגון קימ"ל עדיף משמן וכשהוא ניכר בעיסה ברכתה במ"מ. ואע"פ שנוכל לדחות ולומר דזה דווקא בלחמים קטנים ולא בלחם גדול שמעורב בו קימ"ל וכמ"ש המשנ"ב (ס"ק צ"ד). מ"מ אליבא דהרמב"ם הנ"ל אין חילוק בדבר וכל שנרגש השמן (וכ"ש התבלין לדעת הבן איש חי) בין גדולים בין קטנים ברכתם בורא מיני מזונות.
ונראה להוכיח כן גם בדעת מרן היבי"א זצוק"ל שכ' בחזו"ע ברכות (עמ' סח) בשם הגאון בני חיי שעל הפשטיד"א יש לברך המוציא. וכ' שעיסת הפשטיד"א אינה מקבלת טעם הבשר רק אחר שכבר נאפית קצת בתנור, ובאותה שעה כבר חל עליה תורת לחם לברך המוציא וברהמ"ז, כי המוהל של הבשר שנבלע בעיסה הוא רק לאחר שנאפית קצת, ולא דמי לפת הבאה בכיסנין שנאפית בדבש, כי הדבש הוא לח, ונבלע תיכף בעיסה והו"ל כאילו נילושה בדבש. ע"ש. וכ' הרב דאה"נ שאם העיסה של הפשטיד"א נילושה בשמן או בשומן של הבשר וניכר בה טעם השמן או השומן יש לברך עליה בומ"מ. ע"כ. ומבואר דאין חילוק בין שומן של בשר לדבש וה"ה לנ"ד בלחם שום או רוטב של בשר כשנילוש בו, דמאי שנא. [וכל זה באופן שעירב אבקת שום או שומין כתושין בכל העיסה וטעמם ניכר כבר בעיסה קודם האפיה. וכמדומה שכך הוא באמת. ויש לברר. אבל אם נתן שיני שומים שלמים (או חתיכות גדולות של שום) בזה ודאי שאינם נותנים טעם רק מעט סביבם והו"ל כמו שלחם שנתנו בו צימוקים שברכתו המוציא. וז"פ].
אמנם כל זה לבני ספרד. אבל בני אשכנז יש להם לפסוק כמ"ש המשנ"ב (סקצ"ד) לחלק בזה בין לחם שום גדול שנעשה לשובע לבין לחם שום קטן שנעשה לקינוח כמו שחילק בפשטידות כשניכר שעשויות לקינוח. ע"ש. ויצא שגם לפ"ד המצוי יותר בזמננו הוא שעושים לחמי שום קטנים ולא כלחם שקובעים עליו סעודה, וע"פ האמור ברכתם בורא מיני מזונות ועל המחיה אא"כ אכל מהם שיעור קביעות סעודה.
[1] ע' בחזו"ע עמ' נז שכ' ליישב בהקדם גם קושיית הב"ח מדוע כ' מרן דהוא קולא והרי אם לא מברך ברכה הראויה עובר בלא תשא. ותירץ עפמ"ש המשאת משה דס"ל למרן שברכת מזונות (וכן ברכת מעין ג') היא ברכה כוללת ואפילו בירך על פת במ"מ (או מעין ג' במקום בהמ"ז) יצא. וא"כ ס"ל למרן דבמקום ספק עדיף לברך ברכה אחת מאשר שלש ברכות. אמנם מל' מרן בב"י שכ' 'כיון דספיקא במידי דרבנן הוא' משמע שעיקר הספק הוא מדבריהם, ובמשאת משה לפני כן כ' לתרץ באופן אחר דהיכא דפליגי רבוותא אי הוי דאורייתא או דרבנן לא מחתינן נפשין לברוכי ג' ברכות מספק כיוון דאיכא למ"ד דהוי מדרבנן. (ובזה ניח"ל מה שפסק מרן בספק בירך ברהמ"ז מטעם דהוי ספק דאורייתא דזה ספק לכ"ע במידי דאורייתא אבל היכא דאיכא למ"ד דהוי דרבנן תו לא מיקרי ספק דאורייתא) אלא שגם זה קצת דוחק בל' הב"י. (ואפשר שיש לפרש כוונת מרן 'ספיקא במידי דרבנן' היינו דקרי למחלוקת הראשונים ספק דרבנן ואף שהוא נוגע לספק דאורייתא מ"מ ספיקא דאורייתא לחומרא לדעתו, מדרבנן לחומרא ושוב הוי ספיקא במידי דרבנן. ול"ד לספק אם בירך ברהמ"ז די"ל כמ"ש האו"ש דבזה איכא חזקת חיוב לברך מה שאין כן במח' הפוסקים. ופשוט). עוד י"ל (וכ"כ המאמ"ר הובא בביה"ל) שהטעם שמברכים על פהב"כ במ"מ הוא שווה לכל הדיעות שאינה נעשית לסעודת קבע ובזה כולם מודים (ואני בעניי ל"ז להבין דב"ק בזה דאם כן האיך קאמר מרן כיוון דספיקא בדרבנן הוא וכו' דלדבריו אין כאן ספק כלל והיא הלכה פשוטה שכ"ע מודו בה). ועוד ראיתי בספר הלכה ברורה הביא שיש מהאח' שתירצו דהכרעת הבית יוסף היינו היכא שלא קבע סעודתו (דא"כ מברך ברהמ"ז) וא"כ מסתמא לא שבע. ובלא שבע אף בפת גמורה חייב בברהמ"ז רק מדרבנן. ע"ש.
[2] יעויין בביה"ל ד"ה פשטיד"א שכ' דגם באלו אם ניכר שעשאום לקינוח כגון אם עשויים רקיקים קטנים ומעורב בהן פתיתין של בשר וניכר שאין עשויין רק לקינוח אחר הסעודה דינו ממש כפת שמעורב בפירות ובשאר מיני מתיקה. ע"ש. וה"ה בנ"ד בלחמי שום קטנים דלכ"ע תהיה ברכתם בומ"מ.
