פרשת וירא: תפילות האבות: עמידה, שיחה ופגיעה – מסע של אמונה והתבוננות במרוץ החיים

מבוא: תקנת התפילות על ידי האבות פרשת וירא פותחת צוהר אל יסודות התפילה בעם ישראל. הפסוק מציין: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'" (בראשית י"ט, כ"ז). מתוך המילים "עמד שם" למדו חז"ל שאברהם אבינו הוא שתיקן את תפילת שחרית. הגמרא במסכת ברכות (דף כ"ו עמוד ב') מפרטת זאת: תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, אברהם תיקן תפילת שחרית, שכן המונח "עמידה" משמעותו תפילה, כפי שנאמר "ויעמוד פנחס ויפלל".

ממשיכה הגמרא ומבארת כי יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב", ואין שיחה אלא תפילה, כמו שנאמר: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, שנאמר: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם", ואין פגיעה אלא תפילה, כפי שמצינו בפסוק: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי". נמצא אפוא שישנן שלוש לשונות לתפילה: עמידה, שיחה ופגיעה.

סוד הלשון העברית: פנימיות המילים לשון הקודש אינה שפת הסכמה בלבד, אלא שפה מהותית שבה נבראו שמיים וארץ. כאשר ישנן מילים שונות בעלות משמעות דומה, קיים ביניהן קשר פנימי עמוק. הרש"ר הירש (רבי שמשון רפאל הירש) ממחיש זאת באמצעות השורשים הפועליים המתחילים באותיות פ' ו-ר' (כגון פ.ר.ש או פ.ר.ץ). הוא מצביע על כך שכל המילים הללו מבטאות משמעות פנימית של יציאה ממסגרת, פריצה או שבירת מצב מאורגן.

כך לדוגמה:

• פרא: דבר חסר מסגרת ולא מאורגן (כמו "גדל פרא").
• פרוד (להפריד): פיזור וניתוק של דבר שהיה מאורגן ("נרגן מפריד אלוף").
• פריה ורביה: התרחבות ממסגרת מצומצמת (זוג) למשפחה ברוכת ילדים.
• פרוז: עיר פתוחה ללא חומות ומסגרת סוגרת.
• פרוח (פריחה): ניצן סגור שפורץ החוצה ונפתח.
• לפרוט: הוצאת מטבע או שטר גדול מהותכו והפיכתו להרבה פרוטות.
• פרוך (לפרוך): שבירת גוש.
• פרום: פתיחת דבר שהיה תפור וסגור.
• לפרוס: חיתוך כיכר לפרוסות.
• פרוע: חוסר מסגרת מתוקנת ("וירא משה את העם כי פרוע הוא").
• פרוץ / פורץ: פתיחת גדר ויציאה החוצה ("ופרצת ימה וקדמה").
• לפרק / לפורר: הוצאת דבר שלם ממסגרתו המחוברת.
• לפרש: פירוק נושא לגורמיו, הסברתו וחיבורו מחדש.

כשם שראינו בשורשים אלו שייכות פנימית, כך עלינו להתבונן בשלוש הלשונות של התפילה – עמידה, שיחה ופגיעה. מדוע תפילת שמונה עשרה מכונה "תפילת העמידה" ולא "תפילת השיחה" או "תפילת הפגיעה"? מסתבר שהאבות הקדושים תיקנו לנו מצבים שונים והתעוררויות שונות של עבודת התפילה.

הגמרא במסכת יבמות (דף ס"ד) אומרת שהקדוש ברוך הוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ולכן היו האבות עקרים. כדי להבין זאת, נבאר את המושגים שיצרו האבות:

אברהם אבינו ותפילת ה"עמידה": עצירת מרוץ החיים ה"עמידה" משמעותה עצירה מלכת. חיי האדם עמוסים בפעקלאך (חבילות של צרות וטרדות), בעיות, עניינים וצרות, ואפילו בשמחות שמביאות עמן טרדה. אם אדם ידהר בחיים כמו סוס שוטף במלחמה מבלי לעצור, הוא יאבד את הקשר עם השם יתברך. יצר הרע פועל להסיח את דעתנו מייעודנו על ידי העמסת טרדות – שעות נוספות בעבודה, או תחביבים ריקים כמו איסוף בולים ופרפרים, ובימינו: ישיבה מול המסך, צפייה בכדורגל וכדורסל. הכל נועד לשגע את האדם ולגרום לו לרוץ.

במלחמות העבר היו שמים לסוסי הקרב כיסויים על העיניים ומריצים אותם ללא הרף, שכן אם הסוס היה רואה את שדה הקרב או עוצר לרגע ולוכד את המולת המלחמה, הוא היה מזדקף, זורק את רוכבו ובורח. כך פועל יצר הרע – מכסה את עינינו עם תמונות וגירויים ומריץ אותנו כדי שלא נעצור להתבונן.

אברהם אבינו מלמד אותנו את ה"עמידה": עליך לעצור את שטף החיים! לעמוד ולהתבונן – בשביל מה באת לעולם? מה התכלית? מה המטרה? אולם, עמידה איננה ישיבה לשם מנוחה (תרדמת), אלא היא הפך הישיבה. במסכת שבת קיימים שני מושגים: "עומד לפוש" (לנוח עם המשא) ו"עומד לכתף" (לסדר את המשא על הכתף). גם מי שעומד לפוש חייב לשמור על ערנות, אחרת המשא ייפול ממנו. כל שכן מי שעומד לכתף, שהוא עומד עם מלוא תשומת הלב.

אחד מגדולי המוסר מסביר מדוע נאמר "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם… וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל". מדוע תלמידי החכמים ("יודעי בינה לעיתים") נמשלו לחמור ולא לסוס החזק ממנו? משום שסוס זקוק לפרק את המשא מעליו ולהתגלגל בדשא כדי לישון ולנוח, ואילו החמור רובץ תחת משאו וישן עם העול עליו. בן תורה נבחן לא רק בלימודו, אלא כיצד הוא נוהג בשעות הפנאי ובחדר המיטות – האם הוא פורק את העול כמו סוס, או שומר עליו כמו חמור? לכן ה"עמידה" משמעותה לעצור את המרוץ, לא כדי לישון, אלא מתוך ערנות ותשומת לב לכך שיש עליך עול ומשא.

יצחק אבינו ותפילת ה"שיחה": להתרפק על בורא עולם "שיחה" אינה רק דיבור, אלא גם לשון טיול ("לשוח בשדה") המשחרר ומפיג דאגות. האותיות ש' שמאלית ו-ס' מתחלפות בלשון הקודש ובעלות משמעות דומה (כמו במעברים מ-א', ב', ג' עד ל-ס', שם נאמר "שמחים בצאתם" ב-ש' שמאלית). לכן, "דאגה בלב איש ישיחנה" יכול להתפרש כ"ישיחנה לאחרים", אך גם כ"יסיחנה מדעתו" (הסחת דעת).

יצחק אבינו לימד אותנו שהתפילה אינה יכולה להישאר במחשבה בלבד, למרות שהשם "בוחן ליבות וכליות". כפי שמביא הרב דסלר (חלק ד') בשם המהר"ל: הדיבור מוציא מן הכוח אל הפועל, וזהו כל האדם. השיחה פירושה להתרפק על בורא עולם כמו על אבא.

זהו דבר מזעזע כשחושבים על כך: לו אדם היה נפגש עם נשיא ארצות הברית בחדר הסגלגל לעשר דקות, הוא היה מתרגש, לובש עניבה, מתייעץ מה לומר. ואם ברגע האחרון, כשהוא כבר בדלת, הוא היה נזכר בדבר החשוב ביותר – הרי לא היה מעז לשים רגל בדלת כדי שלא תסגר, פן יחתכו לו אותה! ביום כיפור, בנעילה, כששערי שמיים נסגרים, אנו יכולים "לדחוף את הרגל" בדלת ולצעוק ברגע האחרון: ריבונו של עולם, אל רחום וחנון, אני שלך! אנו לא עומדים מול ראש עיר או נשיא מעצמה, אלא מול מלך מלכי המלכים שברא את כל העולמות שבידו להמית ולהחיות, ופונים אליו בנוכח: "ברוך אתה". אנו משוחחים איתו "כדבר איש אל רעהו".

השיחה הזו צריכה להיות ממקום של ביטחון מוחלט, בבחינת "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ, כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי". תינוק המונח בחיק אמו אינו דואג לארוחה הבאה, לירידת המניות, להסכמי שכר או לשביתות. הוא רגוע ומבסוט. כפי שאמרו חז"ל על הפסוק "מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם" – כמו עובר במעי אמו, ששוחה בחום במים, ניזון ממה שאמו אוכלת ואינו צריך להפריש פסולת. כך צריכה להיות תחושתנו: "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ". חז"ל מביאים על כך את משל הסוחר הישמעאלי (הערבי) שאמר "תזרוק את היהב (המשא) שלך על הבהמה שלי". אדם צריך להשליך את כל הטרדות והמשאות שלו על הקדוש ברוך הוא ולומר לו: "אני בידיים שלך, אני לא מבין ולא יודע כלום, אתה תטפל בעניינים".

כשאדם ישיח את דאגותיו לקדוש ברוך הוא, הדבר יסיח את צרותיו. כדברי רבנו יונה ב'שערי תשובה': "פחדי ביראתך – הסירה ממני הפחדים, דאגתי מקוצר ידי בעבודתך – הסירה ממני הדאגות". לאדם שיש לו פחד אמיתי מהשם יתברך, אין שום פחדים, פוביות או תסביכים אחרים. מסופר על עיר גדולה שהרב המנהיג אותה ביד ברזל פחד מאשתו, ואשתו פחדה מג'וק, כך שיצא שכל העיר פחדה מג'וק… אולם האמת היא, שאם הדאגה היחידה שלך היא "האם עשיתי מספיק בעבודת השם?", כל שאר הדאגות נעלמות ומתגמדות לחלוטין.

יעקב אבינו ותפילת ה"פגיעה": מי מחזיק את המקל? פגיעה פירושה תפילה, פגישה, וגם פגיעה כואבת וחודרת. כשאדם נפגע ממישהו או ממשהו, יצרו דוחף אותו לצעוק ולכעוס – "מה עשית לי?". בעלי המוסר המשילו זאת לכלב שמקבל מכה ממקל ומתנפל בנשיכות על המקל עצמו, במקום להסתכל על מי שמחזיק בו.

כל הפגעים והבעיות בעולם מנוהלים על ידי הקדוש ברוך הוא. "אין עוד מלבדו", ו"אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה". אם פתחת מגירה ונדקרת מנעץ עד זוב דם – זה אינו מקרה. זוהי פגישה שהשם יתברך מזמין אצלך! הוא דופק ואומר: "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי", אך האדם שקוע בעצלות מחשבתית ("וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ", והדלת "תִּסּוֹב עַל צִירָהּ") וכועס על אשתו או בתו על סידור המגירה הלקוי.

אל תחפש את המקל, חפש את מי שמחזיק בו. פגיעה מפגעי הזמן (דמעה, עצב, כאב או צער) היא קריאה לעצור ולהרים עיניים למעלה, להתפלל ולדבר איתו. בזמן הנביאים, אדם היה ניגש לנביא לשאול מדוע באה עליו צרה, והנביא היה מכוון אותו בדיוק מה עליו לתקן. כיום, כשנביאנו לא איתנו ואנו בבחינת "עד מה אנחנו לא יודעים", אדם שנדקר לוקח פלסטר (אגד מדבק), כשהפציעה חמורה יותר הוא פונה ל'טרם' או למיון, ובמקרים קיצוניים לאמבולנס נת"ן, ואומר "השם ישמור". אך העיקר חסר: ההתבוננות. חובה עלינו, כפי שמדריכים בעלי המוסר, לבחון היכן החולשות שלנו ומה עלינו לתקן בעולם, כי לשם כך באה ה"פגיעה".

סדר התפילות במעגל היממה: פגיעה, עמידה, שיחה סדר האבות הוא אברהם, יצחק ויעקב (עמידה, שיחה ופגיעה). אך במעגל החיים והיממה שלנו ("וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר"), היום מתחיל מהלילה – שהרי שבת נכנסת בליל שבת, ומוצאי שבת הוא תחילתו של יום ראשון.

על כן, המפגש הראשון שלנו הוא עם תפילת ערבית של יעקב – הפגיעה. קודם כל אנו פוגשים את פגעי הזמן שמעוררים אותנו. הגמרא בחגיגה (דף ג' עמוד ב') דורשת את הפסוק מקהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת". הדורבן הוא מקל ארוך עם מסמר חד בקצהו, שנועד לעקוץ קלות את הפרה החורשת כל אימת שהיא סוטה מהתלם, כדי לכוון אותה ללכת ישר. כך דברי חכמים, וכך ייסורי ופגעי החיים – הם דורבנות שמכוונים את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים.

לאחר הפגיעה, בבוקר באה השחרית של אברהם – העמידה. אל תמשיך לרוץ, תעמוד ותתבונן מה עליך לתקן בעקבות ה'דורבן' שספגת. ולאחר מכן באה המנחה של יצחק – השיחה. אחרי שעצרת והתבוננת, אתה מתחיל לשוחח ולהתרפק על ריבונו של עולם, מתוך הבנה שהכל ממנו, ושהצרות באות כדי לתקן את עוונותינו, שהרי "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" – מעשיו של האדם עולים למעלה וחוזרים אליו כהשפעה טובה או חלילה כהשפעה הפוכה.

סיכום: ספר הישר חז"ל מכנים את חומש בראשית בשם "ספר הישר", על שם האבות הקדושים. בניגוד ללימוד ההלכות הנלמדות מאות יתירה (ו' יתירה או קוצו של י', שעליהן היה רבי עקיבא דורש תילי תילים של הלכות), ספר בראשית מלא באריכות דברים. עד כדי כך שבפרשת חיי שרה רואים ש"יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתם של בנים". מדוע? משום שמהאבות הקדושים אנו לומדים אורחות חיים. מעבר ל-תרי"ג מצוות, עלינו ללמוד כיצד לנהל את חיינו, כיצד לעצור מול פגעי הזמן, להתבונן ולחיות חיים אמיתיים של ביטחון.

רק כך יכול האדם להגיע לשלווה פנימית אמיתית ולחיות במצב של "כגמול עלי אמו" תוך הסחת כל דאגותיו. על אדם כזה נאמר: "אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".