איך מגעילים כלים לפסח

ישנם כמה כללים בדיני הגעלת כלים:

• כבולעו כך פולטו.
• בליעת היתר או בליעת איסור.
• רוב תשמישו ומיעוט תשמישו.

א – כבולעו כך פולטו

הכלל הוא בדיני הגעלת כלים "כבולעו כך פולטו" (משנה ע"ז עה ע"ב, פסחים עד ע"א), היינו כל כלי דרך ההכשר שלו היא הדרך שבו נפסל לשימוש, ודין זה נלמד מהפסוק "כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש וכו' אשר לא יבוא באש תעבירו במים" וכו', ועל כן סיר שבלע איסור שהשימוש בו הוא בדרך בישול היינו מאכל עם רוטב והמאכל התחמם מחמת הדפנות שהוחמו מהאש ולא הוחם מהאש ישירות, הכשרו ע"י שרייתו במים רותחים המעלים רתיחות והיינו כמו שנבלע ע"י חום  הבישול כך ע"י שרייתו במים רותחים במעלים רתיחות נפלט כל הבלוע בכלי ומותר להשתמש בו בפסח. אבל אם יכשיר את הכלי במים שאינם רותחים כ"כ או בכלי שני אסור להשתמש בו שלא נפלט ממנו האיסור.

וכן שיפוד שבלע איסור כיון שהמאכל נמצא ישירות על הכלי ונבלע בדרך צליה מהאש ממש דרך ההפלטה של השיפוד מהחמץ הבלוע בו שיוכלו להשתמש בו בפסח הוא ע"י "ליבון" היינו שנותן את השיפוד באש עד שמאדים או מעלה ניצוצות שבאופן זה נשרף כל הבלוע בשיפוד ומכאן והילך מותר להשתמש בו בפסח. ואם יכשיר את השיפוד בהגעלה במים ואפילו אם הם מים המעלים רתיחות לא יועיל לו ולא הוכשר.

ב – ההבדל בין בליעת היתר לבליעת איסור

לעיל התבאר כלל בדיני הכשר כלים הנקנים מהגוי או שבלעו דבר איסור שפליטת האיסור היא כדרך הבליעה.

ואולם יש להבחין ולידע – כל הכלל הזה הוא בבליעת איסור כגון שנבלע מאכל איסור כגון בשר נבילה וכיוצ"ב, ורוצה להכשירו ההכשר הוא אך ורק באופן שיהיה "כבולעו כך פולטו".

אך אם רוצה להכשיר כלי שבלע בשר ורוצה מכאן והילך להשתמש בו בחלב, הדבר תלוי איך נבלע בו הבשר: אם נבלע ע"י בישול הדין שווה כמו לאיסור ובעינן "כבולעו כך פולטו". אך אם נבלע ע"י אפיה אין צריך להכשיר באופן שנבלע, ודוגמת הדבר תבנית אפיה בתנור שאפו בה בשר באורח קבע, ורוצים להשתמש בה מכאן ולהבא להניח עליה מאכלים חלביים ולאפות בתנור, דרך ההכשר היא שמנקים את התבנית היטב ומגעיל אותה במים רותחים המעלים רתיחות, או שילבן את התבנית בליבון קל (רמת חום שקש נשרף בו, ולא צריך שהתבנית תאדים מחמת חום הליבון) ושוב כשרה היא לאפות בה חלבי. והטעם הוא שהתבנית שבלעה בשר לא בלעה איסור אלא היתר, ולכן דרך ההכשר שונה וקלה יותר[1].

וזה ההבדל נקרא בלשון הפוסקים "היתרא בלע" או "איסורא בלע". שאם בלע היתרא (ע"י תנור אפיה) ההכשר קל יותר, ואם בלע איסור ההכשר חמור יותר (ובבישול אין נפק"מ ובעי כבולעו כך פולטו).

והאם חמץ היתרא או איסורא בלע –  בדעת השו"ע יש סתירות מה סובר גבי חמץ האם הוא "היתרא בלע" או "איסורא בלע", (עיין או"ח תנא ד, יא, יו"ד קכא ד). וגדולי הפוסקים נח' איך תפס להלכה, יש המבארים בו שחמץ שהיתרא בלע הוא (ש"ך יו"ד קכא סק"ח ובט"ז שם סקי"ד). ויש מבארים שסבר שחמץ איסורא בלע. אולם באופן שיש עוד צירוף להקל, גם המחמירים הסכימו להקל. (ביאור הגר"א שםף סק"ט, חוק יעקב או"ח תנא) ועיין בהערה בהרחבת הענין [2].

והכרעת ההלכה שחמץ בפסח "איסורא בלע הוא" ועל כן צורת ההכשר היא כבולעו כך פולטו (אול"צ ח"ג פ"י ח, חזו"ע פסח עמו' קכו). ומ"מ אם הכשירם כדרך המכשירים היתרא בדיעבד מותר להשתמש בהם בפסח (חזו"ע שם).

ג – רוב תשמישו ומיעוט תשמישו

צורת ההכשר של כלי שמשתמשים בו בכמה אופנים, פעמים שנותנים עליו ישירות את האיסור, ופעמים שמבשלים עימו את האיסור כך שהנגיעה היא מחמת הרוטב, נחלקו הפוסקים בצורת ההכשר דעת השו"ע (תנא ו כה) צורת ההכשר היא  בשימוש שמשתמשים בו רוב הפעמים, ולכן אם מעט פעמים צולים בו וברוב הפעמים מבשלים בו צורת ההכשר היא על ידי הגעלה ברותחים המעלים רתיחות, ואם רוב הפעמים הוא ע"י צליה צורת ההכשר היא בליבון. דעת הרמ"א צורת ההכשר היא לפי השימוש במיעוט תשמישו לחומרא היינו אם רוב הפעמים משתמשים ברותח ופעמים בצליה ההכשר הוא בליבון ואף להיפך ההכשר הוא בליבון שרוב השימוש בכלי הוא ישירות על המאכל. ויש מגדולי הפוסקים שחששו לשיטת הרמ"א (כה"ח תנא סקק"ז).

וראוי להדגיש – מי שהשתמש בכלי לבישול דבר היתר ופעם אחת השתמשו בו בליעת איסור ע"י האור ממש כצליה ולא כבישול שאין לומר כיון שרוב הפעמים השתמשו בו בבישול ההכשר שלא מבליעת האיסור בצלי הוא ע"י הגעלה, שבאופן זה ההכשר הוא בליבון שבליעת האיסור נעשתה מהאש ישירות. ומה שאומרים רוב תשמישו היינו שנבלע בו איסור רוב פעמים בבישול ומעט פעמים בליבון שצורת ההכשר היא בהגעלה.

נמצאנו למדים: הכלל באיסורא בלע כבולעו כך פולטו, בהיתרא בלע קל יותר וניתן להכשיר מה שבלע האש ע"י הגעלה, ובפוסקים נח' האם חמץ היתרא או איסורא בלע והכרעת ההלכה חמץ איסורא בלע. וצורת ההכשר לדידן לפי רוב תשמישו ויש מחמירים כהרמ"א אף במיעוט תשמישו ובני אשכנז סוברים כמיעוט תשמישו מעיקר הדין.

כלים שהשימוש בהם לכל אחד גם לאלו שיש להם כלים מיוחדים לפסח

שולחנות: עירוי כלי ראשון (שו"ע תנא סעיף כ), וכתבו הפוסקים אם רגילים לאכול עם מפה ינקה לכלוך חיצוני ודיו, וכן אם לא רגילים לאכול עם מפה וחושש לשפוך רותחים מכלי ראשון שלא יפסד השולחן יקנה מפה חדשה ויתנה על השולחן וישתמש בו כרצונו (אול"צ ח"ג פ"י י, חזו"ע פסח עמו' קנט, ממשמעות כה"ח שם ס"ק רלג).

חצובות: לבני ספרד – יש לנקותה היטב להכשירה ע"י הגעלה ברותחין, ואולם בעירוי כ"ר סגי (חזו"ע פסח עמו' קלז וראה בהערה [3]). לבני אשכנז – ליבון (רמ"א תנא ד ובמג"א שם). ויש מי שכתב שאף לבני ספרד יש לחוש לרמ"א אולם סגי לעטוף את החצובה בנייר כסף עבה או להחליפם (אול"צ ח"ג פ"י ג) וראה בהערה[4].

משטח הכיריים: מעיקר הדין אין צריך הכשר כלל שאין דרך להניח עליו כלי חמץ, וינקנו ודיו (אול"צ ח"ג פ"י ג). ואולם במקום שיש מעט מבערים ויש מקום להניח כלי חמץ על משטח הכריים חייב ללבנן משום שבולע ברותח ישירות מהמאכל (אול"צ שם). ומכאן יש לעורר בזוגות צעירים וכיוצ"ב שפעמים שיש להם כריים חשמליות עם שני מבערים, ויש מקום להניח כלי חמץ שם שחייבים ללבנן או לעטוף את כל משטח הכיריים בנייר כסף עבה (ע"פ הנ"ל).

המבערים: אינם צריכים הכשר כלל, משום שכל מה שנופל עליהם מיד כלה מחום האש (אול"צ שם).

פלטה: עירוי כלי ראשון, שכל חשש בליעת חמץ הוא מחמת מה שנשפך עליה, ומה שמניחים סירים רותחים הכלל הוא אין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה ללא רוטב (חזו"ע שם), ויש מי שאומר שיכסה אותה בנייר כסף עבה שאינו עלול להיקרע (אול"צ ח"ג פ"י ד)[5]. והטוב ביותר שינקה אותה היטב וישפוך עליה רותחים כשהיא רותחת ואח"כ יכסה אותה בנייר כסף עבה וראה הערה [6].

תנור: לנקות היטב ולהסיק את התנור על החום הכי גבוה שעה ויותר, ולא ישתמש בהם חמץ כד' שעות קודם הפסח, ובהא חשיב ליבון (חזו"ע פסח עמו' קלב), ויש מי שאומר שהדרך להכשירם הוא ע"י שיכניס פח או יצפה את כל צידיו בנייר כסף עבה (אול"צ ח"ג פ"י ב), ויש אומרים כיון שקשה להכשירם מאוד מי שיכול לייחד תנור לפסח תע"ב (מנחת שלמה מהדו"ת סימן נא, קובץ בית לוי הגר"ש וואזנר ח"א עמו' ל, המטבח כהלכה עמו' 58 בשם הגריש"א זצ"ל, ספר הכשרות עמו' קע).

תנור פירוליטי: נראה לענ"ד שלכו"ע מועיל באופן לכוונו למצב נקיון עצמי, שהרי חומו כ – 500 מעלות, וכליבון חמור הוא. [חוץ מהתבניות כפי שיתבאר לקמן].

תבניות התנור: ליבון חמור עד שיאדים ויהיו ניצוצות ניתזים (חזו"ע שם).

כלי אכילה סכו"ם: שטיפה והדחה שרוב תשמישם בצונן ואם השתמשו בהם בכלי שני יערה עליהם.

מחבת: דינה בהגעלה (שו"ע או"ח תנא יא, יו"ד קכא ד, חזו"ע פסח עמו' קלח). ויש מי שאומר מחבת בזמנינו שהטיגון לא בשמן עמוק בעי ליבון (אול"צ..).

כלי זכוכית: לבני ספרד שטיפה בצונן (שו"ע תנא כז) לבני אשכנז אין להם הכשר לפסח כלל (רמ"א שם). ויש מבני ספרד  שנהגו אף הם כהרמ"א בזה (שיורי כנה"ג סי' תנא הגב"י אות ט)  ויש מבני ספרד שנהגו אחרת והחמירו להכשיר כלי זכוכית ע"י שריה במים צוננים ומעת לעת להחליף את המים וכך יעשה ג' פעמים (שו"ת רב פעלים ח"ג או"ח סי' כט, ובבא"ח ש"ר פרשת צו אות יד).

כלי כסף: שטיפה והדחה שהשימוש בהם בצונן חזו"ע עמו' קמו).

שינים תותבות: ניקוי היטב, ועירוי מכלי ראשון (חזו"ע פסח עמו' קמה). ויש מי שאומר שאף שבנקיון סגי (אול"צ ח"ג פ"י טו).

כלי פיירקס דולרקס: לבני ספרד סגי בשטיפה והדחה, ולבני אשכנז יכולים להקל ע"י הגעלה שלוש פעמים (חזו"ע פסח עמ' קנז). ויש מי שכתב שאף לבני ספרד אין להשתמש בהם בכ"ר על האש ממש (אול"צ ח"ג פ"י יב).

כלי אמאייל: הגעלה ברותחים המעלים רתיחות ויש מי שאומר הגעלה שלוש פעמים (חזו"ע פסח עמו' קנז). ויש מי שאומר שאין להשתמש בהם כלל (אול"צ ח"ג פ"י יד).

כלי פורצלן: ככלי חרס הם ואין להם הכשר בפסח כלל, כל שהשתמש בהם בחמין, או שנשאר שם משקה צונן כד' שעות דהוי כבוש במבושל (חזו"ע פסח עמו' קמט), ויש מי שאומר אפילו אם השתמשו בהם בצונן כל השנה אין להשתמש בהם בפסח ומ"מ אין צריך להצניעם (אול"צ ח"ג פ"י א). ול"ש מצופים בחומר הנקרא "פרפורי" או לא.

כיור: אף אם עשוי מחרסינה או פורצליין דינו בהגעלה שלוש פעמים וסגי (חזו"ע פסח עמו' קנא).

כיריים קרמיות: היות ועשויים מזכוכית וחומר קרמי ועינינו להפוך את הזכוכית לחסינה מהאש, דינה ככלי פיירקס וכדין זכוכית לבני ספרד סגי בשטיפה והדחה ומהיות טוב ידליק אותו על ריק עד שיתחמם, ובני אשכנז אין להם הכשר (ספר הכשרות עמו' קפ).

כיריים אינדוקציה: יש מי שכתב שדינם ככל כלי זכוכית, וע"כ לבני ספרד מותרים בשטיפה והדחה וניקוי היטב. ולבני אשכנז אין להשתמש בו כלל. ואולם אם נותן עליו "מתאם אינדוקציה" מהני גם לבני אשכנז (כשרות לפסח למעשה עמו' יב). ויש מי שכתב שאינדוקציה דינה כחרס, וע"כ גם לבני ספרד לא יועיל להשתמש בה בלי מתאם אידוקציה (אזמרה לשמך פסקי הר"ע פריד פסח אות לד). וכיון שדבר שבנמצא הוא, עדיף אף לדידן שיתן עליה "מתאם", ובכך ייצא מידי כל ספק. ועל כן פנים כל מי ששם "מתאם" בין מן הדין ובין מחומרא צריך שיתנה כראוי וע"כ יזהר שיכסה את כל משטח האינדוקציה שלא יכנסו נוזלים תחתיו כלל (שם).

שיש: מעיקר הדין לא צריכים הכשר כלל (אול"צ ח"ג פ"י יא), ויש אומרים שיערה עליו מכלי ראשון (חזו"ע פסח עמו' קס), ויש נוהגים שיערה שלוש פעמים דדמי לכלי חרס.

מיני בר: יש לנקות את המתקן החיצוני ובמיוחד את מקום הברזים, לרוקן את המים ריקון מלא החמים והקרים, לערות מים חמים על הפיה של הברז שממנו יוצאים המים (ספר הכשרות למעשה לפסח עמו' לו).

ויש ליידע שכל כלי קודם הכשרו יש לנקותו היטב במיוחד אם יש לו סדקים וכיוצ"ב. וכן יש להיזהר לשטוף את הכלים במים צוננים אחר ההגעלה מיד שיוצאים מהרותחים (שו"ע סימן תנב ס"ז). וטעם הדבר שלא יחזרו ויבלעו מהמים שעליהם (משנ"ב שם סקל"ד).

ושאר כלים יקיש כל אחד מהכללים לעיל ויידע איך להכשירו לפסח.

[1] ואע"פ שנשאר מעט מהמאכל שהיה בו קודם ההכשר בלוע בכלי מ"מ לא חל שם "איסור" על בליעה מועטת כ"כ, עיין חידושי הרשב"א מסכת ע"ז עו ע"א, בב"י או"ח תקט, יו"ד קכא, שו"ע תקט ס"ה, ובמשנ"ב שם סקכ"ד.

[2] בסימן תנא סעיף ד פסק השו"ע שיפודים ואסכלאות הכשרם בליבון חמור היינו עד שיהיו ניצוצות נתזים מהם, וכפי שביארנו לעיל צורת ההכשר בשיפוד בליבון חמור הוא בבליעת איסור, ושם בסעיף יא גבי מחבת פסק שהכשרה בהגעלה, ואע"פ שנקט להלכה ביו"ד קכא סעיף ד כדעת רבינו יואל שנחשב בליעה באופן ישיר מהמאכל לכלי אע"פ שיש בה שמן ולא מוגדרת כקדירה שיש בה רוטב ובעי הגעלה. ולכאו' זו סתירה ברורה בדבריו בסימן תנא, שהסעיף ד גבי שיפודים פסק כמ"ד איסורא בלע, ובסעיף יא גבי מחבת הקל בהגעלה כמ"ד היתרא בלע. וביו"ד שם ס"ד פסק השו"ע בהאי לישנא "מחבת שמטגנים בה אע"פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה לענין שאר איסורים צריכה ליבון. וכתבו הש"ך והט"ז משום שסבר חמץ בפסח היתרא בלע הוא, אולם הגר"א שם כתב שסבר השו"ע חמץ בפסח איסורא בלע הוא ובמחבת גופא היקל משום שצירף סברת הרא"ש והראבי"ה שמחבת בכל גוונא גם של איסור נבילה או שנקנית מהגוי סגי לה בהגעלה, ולכן הקל גבי מחבת משום צירוף שיטת ראשונים זו. ובסימן תנב ס"א פסק השו"ע שניתן להגעיל כלים ביורה שאין בה שישים כנגד הבליעות כיון שקודם הפסח הוא ואיכא נ"ט בנ"ט דהיתרא ולכאו' סותר לדין השיפודים הנזכר, עיין חוק יעקב סימן תנב א שכתב אף הוא דדעת השו"ע חמץ בפסח איסורא בלע ובהגעלת הכלי קודם הפסח. סברת רוב תשמישו וסברת הרמב"ן שמים אינם בולעים, ועיי"ע בחזו"א שביאר שנ"ט בנ"ט בהגעלת הכלי מהני משום שקודם שעת האיסור ע"י נ"ט בנ"ט נחלש ונקלש האיסור ואינו קיים וממילא שמגיע זמן איסורו אין על מה להחיל שם חמץ וא"א לומר "שמו עליו" (שהיא עיקר סברת הסוברים איסורא בלע).

[3] ואולם יש להתבונן שהרי כל דין "חצובה" הובא ברמ"א (תנא ס"ד) ובשו"ע לא הזכירו כלל, ואדרבה במאמ"ר שם כתב על דברי הרמ"א שחומרה יתרה היא. ואולם אעפ"כ הכריע החזו"ע להחמיר ולהצריך הגעלה וכתב עוד ובעירוי כ"ר סגי, וראה בהערה בדבריו שם (עמו' קלז הערה טז) שחילק הדברים: שמש"כ שבעי הגעלה הוא משום החשש שנתנו על החצובות לחם לייבשו, וכיון שאינו מצוי ומיעוט תשמישו הוא וחומרא יתרה היא בעי הגעלה ולא ליבון, ולפי"ז בכה"ג הגעלה יש לעשות מן הדין. ומש"כ בעירוי כ"ר סגי ראה שם שביאר שהוא בכה"ג שנשפך מהמאכל על החצובה ובזה סגי בעירוי כ"ר, ודו"ק.

[4] הרחבת הענין: פסק השו"ע סימן תמז ס"י נטל"פ מותר גם בפסח, וברמ"א חלק וכתב ויש אוסרים, ועל כן כיון שהמאכל הנופל על החצובה נשרף מחמת המבערים ונפגם מיד חשיב נטל"פ. לכן לדעת השו"ע לא יצטרכו הכשר כלל אלא ינקנו ודיו, ואעפ"כ יש מי שכתב שיערה עליהם מכ"ר (חזו"ע שם), וברמ"א תנא ס"ד כתב להדיא "חצובות צריכות ליבון", וזה משום שסבר נטל"פ אסור ועל כן בעי ליבון שהרי נבלע ע"י האור, אע"פ שנטל"פ הוא, ואולם יש מי שכתב שאף לבני ספרד יש לחוש לשיטת הרמ"א משום "חומרא דפסח" ויש להכשיר את החצובות בליבון, ואולם כיון שאפשר שיתקלקלו ינקה את החצובות היטב ויעטוף אותם בנייר כסף עבה, או יחליפם (אול"צ שם).

[5] דדמי לחצובה וחמיר טפי שבהא יש לחוש לשיטת הראשונים שנבלע משובח ואח"כ נפגם יש לאוסרו לכתחילה וכל מה שהקל השו"ע בנטל"פ בפסח הוא כשנבלע פגום (אול"צ שם).

[6] נראה לי שכן ראוי לנהוג מכמה סיבות: א. הרי שנשפך מהסיר שעל הפלטה כשהיא דולקת הרי משטח הפלטה רותח הוא והדין הוא "תתאה גבר" (יו"ד צא ס"ד) ונמצא שהבליעה היא ברותח ועירוי לא יועיל בכה"ג. ב. פעמים שנותנים חלה של שבת באופן ישיר על הפלטה (לאלו שלא חוששים לצליה אחר אפיה בשבת כמבואר בשו"ע או"ח שיח ס"ה). ג. נייר כסף עבה ללא שנשפך אפשר שיעבור הבליעה אע"פ שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה ללא רוטב (שו"ע יו"ד קה ס"ז ועיי"ע שם סימן צא ס"ו) מ"מ ראוי להחמיר בשניהם חמים (יו"ד צב ס"ח) ולכן יכשירונו כדין הנזכר בגוף הדברים.